הוא מתעורר מוקדם, עוד לפני ציוץ הציפורים, כשבחוץ חשכה ובחורף קר, ממש קר. הצינה הירושלמית חודרת מבעד לחרכים ושוהה בדירה הקטנה, כשהוא מתלבש ופונה ללמוד עם חברו הרב. סדר היום שלו קבוע, נוקשה, ידוע מראש. זו לא הבמה, אין מקום לאלתר. תפילת שחרית. לימוד. ארוחת בוקר. ושוב לימוד. הוא אוהב ללמוד. חייו הם לימוד ארוך ומתמשך. לפני שנים רבות, עוד כשהיה חילוני, כוכב בלהקת “בצל ירוק”, הלך ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה. הציון אכזב אותו, כמעט טוב, אז הוא פרש, עזב לעשות את מה שאהב – קולנוע, בידור, סטנד־אפ. אז אולי כעת זו סגירת מעגל. אולי. מי יודע מה חולף באמת במוחו של הרב אורי זוהר.
במשכנו הדל, או הצנוע, ששטחו 30 מ”ר בלבד, בשכונת רוממה, בין ספרי תורה, עם רעייתו אליה, הוא חוגג היום, 4 בנובמבר, 80 שנים על האדמה הזאת. עבור רבים מאיתנו הוא צל חולף, זיכרון עמום, חיוך גדול שהולך ומיטשטש עם השנים. אבל בכל פעם שמקרינים את “מציצים” בטלוויזיה, הכריזמה של אורי זוהר שוטפת את המסך, המשפטים הולמים בתודעה, והצחוק זולל את האוויר. כאילו לא חלפו יותר מ־40 שנה. כאילו הוא שוב איתנו. נוכח־נפקד.
הוא ידע להשתעשע ב”חידון התנ”ך”, להשתולל ב”חור בלבנה” (פרודיה מופרעת על הקמת העיר ערד), התנסה כזמר ב”שיר הפטנטים” וב”החופש בבית הבראה” (עם אילנה רובינא, אשתו הראשונה), ואפילו קיבל את מכבי תל אביב, אלופת אירופה, בכיכר מלכי ישראל בקריאות “כיפאק היי”, אבל מאחורי זה היה ונותר רציני, קפדן, לפעמים קשה, אלים מילולית, אבל מוכשר. סלחו לו על כך. עד שהפסיקו לסלוח.
התרעות פיקוד העורף