יום ראשון בואכה צהריים, ובשוק הפשפשים ביפו אפשר לספור את הקונים והמטיילים ביד אחת. שלושה שבועות אל תוך גל הטרור הנוכחי, והעיר, שהייתה סמל לדו־קיום ואחת הערים התיירותיות ביותר בארץ, ריקה. רק כמה סועדים יושבים בבית הקפה השכונתי שבו אני נפגשת עם יו”ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, המפיקה אסנת טרבלסי, תושבת העיר. “בכיסם ובכעסם הישראלים מענישים את הערבים”, היא אומרת בייאוש. “אומנם התושבים חיים מתיירות, אבל בתוככי העיר ההזנחה פושעת. ילדים כאן לא מקבלים רבע מהפעילויות שיש בתל אביב, למשל, וזו אותה עיר”.
מאז סיום לימודי הקולנוע והטלוויזיה – במחזור שבו למדו ארי פולמן, איתן פוקס, חגי לוי, אורי סיון ורני בלייר – עוסקת טרבלסי בהפקת סרטים דוקומנטריים, פוליטיים מאוד: “הילדים של ארנה”, “עזה־שדרות”, “פיצה באושוויץ”, “סרט ערבית” ועוד.
“ברור שהסרטים הישראליים הבולטים בעולם הם הפוליטיים, אבל זה בגלל שהם מספרים את הסיפור הייחודי שלנו. כשניסיתי למכור לחו”ל את הסרט ‘עד החתונה זה יעבור’, על חולת סרטן, אמרו לי המפיצים שסיפורים כאלה יש להם לא מעט. אבל את סיפור הסכסוך רק אנחנו יכולים לספר. באותו אופן אם יצאו סרטים שעוסקים במתנחלים – ויש כמה כאלה שנמצאים בתהליך עבודה – הם יתקבלו בסקרנות וימשכו תשומת לב. דווקא הסרטים הפוליטיים האלו מאפשרים להראות שאנחנו דמוקרטיה, שאפשר לעשות כאן סרטים על נושאים כואבים, שהחברה מוכנה לקבל ביקורת, ועדיין אנחנו לא צריכים להיות ילדים טובים או להוכיח שאנחנו לא עושים סרטים נגד המדינה”.
ב־2003 יצא הסרט “הילדים של ארנה”, שאותו הפיקה טרבלסי וביים ג’וליאנו מר. הסרט עסק בהתבגרותם של ילדי התיאטרון שהפעילה אמו של מר, כשרבים מהם הפכו ללוחמים ונהרגו.
“אז הסרט התקבל בצורה פתוחה, ואף אחד לא קרא לנו בוגדים. כיום הלך הרוח הציבורי השתנה, ויש הרבה פחות סובלנות לאחר. השלטון אומנם לא השתנה, אבל הפך קיצוני יותר. אנשים יוצאים היום נגד סרטים רק לפי השם שלהם או התקציר שהם קראו, גם בלי לראות אותו. זה התחיל עוד מימיה של לימור לבנת, כשהייתה שרת התרבות ויצאה נגד הסרט ‘עדות’ של שלומי אלקבץ בלי שצפתה בו. אנחנו, אגב, פועלים בקול ברור נגד התופעה, ונלחמנו גם כשהיו מי שיצאו נגד הסרט על יגאל עמיר”.
“אין ספק שהלך הרוח והאמירות של שרות התרבות, גם לימור לבנת וגם מירי רגב, מחלחלות. יוצרים חוששים שאם הם יעשו סרט פוליטי, הם לא יקבלו תקציבים. אבל זה לא הכל. אני מרגישה שיש עייפות מסוימת מהעיסוק בחומר הזה. אנשים הבינו שהסרטים שלהם לא ישנו את המציאות והתייאשו. אני חוויתי את השבר הזה בעצמי אחרי צאת ‘הילדים של ארנה’. הייתי בטוחה שאנשים יראו את הסרט ויתפכחו, שתהיה רעידת אדמה, אבל כלום לא קרה. אגב, גם בעולם כבר קשה למכור סרטים על הסכסוך, אלא אם את מביאה זוויות חדשה. מדובר באחד הסכסוכים הארוכים בעולם, והוא רק הולך ונהיה יותר גרוע. אבל אי אפשר להביא שוב סיפור על אדם שהגיע למחסום ונהרג. זה לא יעבוד”.
“אנשים מאמינים לאיום הביטחון ומפסיקים לחשוב ולשאול שאלות. הם עסוקים בהישרדות היומיומית, והסדרה הביאה להם את האמת בצורה שאי אפשר להתחמק ממנה”.
“אין ספק שיש יותר סרטים אישיים ופחות פוליטיים. אולי יש פה סוג של ייאוש וחוסר אונים, ואולי החברה התבגרה והתחילה להסתכל על עצמה. אני רואה הרבה סרטים שעוסקים בתרבות ובאמנות, אבל במסגרת ההסתכלות הזאת אני רואה שהערבים, למשל, לא נכללים בהם. יש פה שתי תרבויות שמתקיימות בנפרד”.
“בהחלט יש צורך להביא קולות אחרים, וזו הביקורת על התחום. אבל השינוי צריך להיעשות דרך מקבלי ההחלטות. רוב התרבות בארץ נקבעת ומוכתבת על ידי מנהלי קרנות וגופי שידור שהם גברים יהודים, אשכנזים וחילונים. מה שברור מאליו לא בהכרח יעלה על דעתם, ובהרבה מקרים לא יעלה על דעתם לדבר על תרבות מזרחית. גם אם הם יעניקו כסף ליצירה מזרחית או ערבית, כל הדיאלוג לגביו יהיה פנימי ולא חיצוני. הייתי מפיקה בסרט שעסק בנשים פרסיות. ישב מנהל אמנותי של גוף שידור, ואחרי הצפייה הראשונה הוא אמר ‘אני רוצה אותנטיות, שטיחים פרסיים, מאכלים פרסיים’. והוא מנה מספר מאכלים והתבלבל בשמותיהם. מה הוא מבין על העולם של הנשים המזרחיות? מה הוא מבין על מזרחים בכלל? כשאני מגיעה לדיאלוג עם אנשים כאלו, אני תמיד בעמדת השונה, ונמאס לי להיות בתפקיד הזה”.
“לא באופן ישיר, מלבד הפעם שהוגדרתי כנציגת הפרענקים של הכיתה באוניברסיטה על ידי אחד המנחים. לקח לי זמן להבין למה אני מרגישה שונה כל הזמן, למרות שאני מדברת עברית כמו כולם. כיום יש קבוצות של מזרחים, אבל אז הרגשתי לבד, ולפעמים אני עדיין מרגישה לבד ומקנאה במקום הזה שנותן להם כוח. האנשים בחברה שבה אני נמצאת ופועלת רוצים להסתכל על העולם כאילו הוא שקוף, ואני לא יכולה לספור כמה פעמים שמעתי ‘בשבילי כולם אותו דבר’. אבל אנחנו לא אותו דבר. כשאני לוקחת את הילדה שלי לאופרה לילדים, כל הסבתות הן אשכנזיות. כשעמיר פרץ עשה את הטעות עם המשקפת כולם צחקו עליו, אבל כשביבי טעה אף אחד לא צייץ. יגידו עלי שאני גזענית ומחפשת, אבל יש אנשים שלא רוצים לראות את זה, שמעדיפים להישאר באזור הנוחות שלהם. מתי תגיע הנורמליזציה? כשלא יהיה אכפת לאנשים מה המוצא של האבא, אלא העשייה. תראי את מירי רגב למשל, תהום מפרידה ביננו מבחינה פוליטית, אבל מאז שהיא נבחרה, כל דבר שהיא עושה צבוע בצבע הזה”.
“אולי, אבל עוד לא נפגשנו”.
“כשהיא נבחרה לתפקיד אמרתי שאני לא מקבלת את הגזענות שלה שבאה לידי ביטוי באמירות כמו שהפליטים הם סרטן, אבל באותה נשימה אני לא מקבלת את הגזענות כלפיה. למשל כשהיא אמרה שלא קראה צ’כוב, איזה עליהום היה עליה, אבל היא ניסתה לומר משהו אחר: זה שקראת את צ’כוב אינו הפרמטר היחיד להיותך בן תרבות”.
לדבריה, רגב לא יזמה פגישה איתה מאז כניסתה לתפקיד. “זה מעורר תהייה לגבי האמירות שלה וחשש שהיא לא תהיה זאת שתוביל את המהפכה", אומרת טרבלסי. "איך מכל האנשים הראויים שבחרה למועצת התרבות אין אישה מזרחית אחת? הקולנוע הדוקומנטרי מופלה לרעה מכל כך הרבה בחינות. בניגוד לקולנוע עלילתי, למשל, אנחנו לא מקבלים תקציבי שיווק, הפצה או יחסי ציבור. יש לנו הצלחות גדולות בכל העולם ואנחנו עוסקים בנושאים שאיש לא רוצה לדבר עליהם, אבל אנחנו הרגל התותבת של הבן החורג”.
“יש מעט מאוד מפיקים שעושים רק דוקו, זה קשה בטירוף. בני המזל מקבלים תקציב של חצי מיליון שקל לסרט, אבל עובדים עליו מינימום שנתיים. מתוך הסכום הזה הבמאי מקבל רק 10%, ולא 15% כמו בקולנוע עלילתי, אז בלי עבודות נוספות אי אפשר להתקיים. אני תמיד אומרת שהדוקו הוא המזרחי של הקולנוע”.
עיקר עבודתם של יוצרי הסרטים הדוקומנטריים היא מול ערוץ 8 ו־yes דוקו. “הערוצים המסחריים עושים תוכניות תחקירים חשובות, אבל זה לא קולנוע דוקומנטרי, ואין שם עשייה בתחום הזה", אומרת טרבלסי. "כשהם רוצים לקצץ, תמיד זה יהיה בתוכן האיכותי, למרות שמדובר בז’אנר הזול ביותר להפקה. בזיכיון הם מבטיחים עולם ומלואו, אבל לא עומדים בהתחייבויות, ומעסיקים אנשים שכל התפקיד שלהם הוא לקבל הקלות רגולטוריות. והרגולציה חלשה מול ערוץ 2. חלק מהטמטום והגזענות שאנחנו נתקלים בהם קשור למה שמראים בטלוויזיה. ולא נדבר על זה שהחדשות מוטות בצורה סטריאוטיפית. את הערבים יראו רק בהקשר של פיגועים ואת המזרחים בצורה נלעגת”.
“רשות השידור נמצאת בכאוס מוחלט. אומנם תמכנו בפירוק, אבל לא כמו שהוא נעשה. השנה לא יצא קול קורא למשל, ולא צפויות הפקות מקור, למרות שיש תקציב של 90 מיליון שקל לזה. תעשייה שלמה שהייתה מתפרנסת מרשות השידור צפויה להיקלע למשבר. לפחות 45 סרטים היו צריכים לקבל כסף, כשלפחות עשרה אנשים עובדים על סרט אחד. מדובר ב־450 משפחות. החלל נוצר ואין עם מי לדבר. אבל זה לא הכל, יש איום חדש בתעשייה בדמות סלקום ונטפליקס. על סלקום אין חובת רגולציה ואין חובה לעשות הפקות מקור. עכשיו התקציבים של הפקות מקור בכבלים ובלוויין הם נגזרת של מספר המנויים, ואם הלקוחות יעזבו את החברות עלולה להיווצר פגיעה חמורה. אנחנו מתריעים על כך בשנה האחרונה, אבל כמו תמיד, אף אחד לא מקשיב”.
ממשרד התרבות והספורט נמסר בתגובה לטענות: "משרד התרבות והספורט מעריך את פעילותה הענפה והחשובה של גברת טרבלסי כיו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים. טרבלסי זוכה לאוזן קשבת ומענה לפניותיה על ידי הגורמים המקצועיים במשרד התרבות שנפגשו איתה מספר רב של פעמים בשנה האחרונה, כולל יו״ר מועצת הקולנוע ומנהלת המחלקה. שרת התרבות והספורט נפגשת באופן תדיר עם נציגים רבים מעולם התרבות והספורט ומקבלת מדי יום עשרות פניות. השרה תשמח להיפגש גם עם טרבלסי".
התרעות פיקוד העורף