איפה הם היום: השחקנית אביבה פז עזבה את המרכז לטובת השקט של הערבה

היה היו זמנים שבהם הרגישה הזמרת והשחקנית אביבה פז על גג העולם, כשעם שוקי לוי, שותפה לצמד הנוצץ שוקי ואביבה בימים זוהרים של פעם, זכתה בפסטיבל ימהא בטוקיו והופיעה באולמות יוקרתיים כמו לה סקאלה במילאנו. אז, כשאולי חשבה שימי התהילה יימשכו לנצח, לא האמינה שבבוא היום נפגוש אותה אי שם בלב הערבה, הכי רחוק מזוהר העבר.

באתי והתאהבתי לא רק במקום, שבו עברתי ללמד מחול, אלא גם בשאול שובל, מורה לתיפוף, שנישאתי לו בלרנקה בנישואי קפריסין. יש כאן שקט אלוהי, נוף נפלא בחיק הטבע וציפורים, כשבאופניים כמו בקיבוץ אני מגיעה תוך חמש דקות למתנ"ס שבו אני מלמדת".

“כשאני מתגעגעת, אני נוסעת לתל אביב, אם כי סגרו לי, כמו לרבים אחרים, את קפה תמר, וזה עצוב".

מהיכלי הפאר, שבהם הורגלה בעבר, הגיעה לבית צנוע של עמידר בספיר, וכך טוב לה. כשמבקרים בו, נחשפים לאמנות הרביעית של פז, שלאחר המחול, השירה והמשחק מתגלה בציוריה, הממלאים את ביתה, גם כציירת ברוכת השראה. “אני מערבבת את כל האמנויות שלי יחד, ונראה לי שבסיכומו של דבר יוצא משהו מיוחד עם הרבה דמיון", היא מציינת.

חניכות המחול של פז הן תלמידות כיתות ב’ עד י"ב. כשהיא מרקידה אותן עם צעיפים ססגוניים, רואים בעיניהן של תלמידותיה את הערכתן כלפיה, מי שבגיל 72 מתנועעת ורוקדת כעלמה צעירה. ההערצה שהן רוחשות לה מהווה לפז תחליף להערצת ההמונים בימים רחוקים. לצדן פז מביימת הצגה קאמרית עם שתיים מתושבות המקום.

אביבה פייביס קראו לה במקור, בת לאב יקה ולאם מצ’כוסלובקיה, שהגיעה ארצה באמצע שנות ה־30 כדי להתחרות במכבייה השנייה. את שירותה הצבאי עשתה עם צדי צרפתי בלהקת פיקוד המרכז. היא לא הייתה שם בדיוק הסולנית. “קישטתי את הבמה בסיבובים ובהרמות רגליים", פז עוקצת את עצמה.

תאריכים אינם הצד החזק אצלה, ולא בהכרח שהדברים מובאים כאן כסדרם. לאחר שחרורה מהצבא, טרפה את הבמה בתפקיד טייגר לילי האינדיאנית במחזמר “פיטר פן", שהועלה בתיאטרון חיפה, בכיכובם של גילה אלמגור וגדעון זינגר. “זכיתי לעבוד שם עם וינסנט דונהיו, אחד הבמאים הכי גדולים שהגיעו מאמריקה", היא מספרת. “אחד הפיראטים שהניפו אותי מדי ערב על הבמה היה לא אחר מאשר מייק בראנט, או משה סלע, כפי שנקרא אז. הוא היה נחמד כזה, ומדי פעם צבט אותי במשובה".

אז, בשנות ה־60 ההן, היא רקדה בלהקת “כרמון" והופיעה בסרטים. את הקריירה הקולנועית שלה החלה פז בתפקידון של נערה בדיסקוטק ב"כל ממזר מלך", סרטו של אורי זוהר, ש"אותו אני זוכרת מההסרטה כמין ליצן כזה". ממנו המשיכה ל"מקרה אישה" בבימויו של ז’ק קתמור. באותה שנה שיחקה ב"תעלת בלאומילך", הקלאסיקה של אפרים קישון ש"מאוד אהב אותי", את מזכירתו של ד"ר קויבישבסקי, הוא שרגא פרידמן, ש"ראו עליו כי אהב בחורות יפות". ופז, עם עיניה המכשפות, נחשבה לאחת היפות של הקולנוע הישראלי.

כעבור שנה, היה לה מפגש חוזר עם צרפתי, הפעם במחזמר “שיער". שם היא חוללה בתפקיד המרכזי של שילה פרנקלין מול ג’ורג’ ברגר, התפקיד שבו כיכב גבי שושן. “עצוב לי שגבי הלך פתאום מאיתנו, זה נורא, פשוט נורא", אמרה השבוע. “מ’שיער’ אני זוכרת אותו כיפה וכסקסי כזה, מה שנקרא החיות במיטב התגלמותה. הוא שר שם כל כך יפה עם המון עוצמה. בהמשך הוא הופיע איתנו, שוקי ואביבה, בכמה הופעות בפריז".

שם, במה שפז מתארת כ"מיוזיקל עם מוזיקה נפלאה והמון חופש בריקודים על הבמה", הצטלבו הדרכים שלה – מי שהייתה נשואה עד אז לכוריאוגרף משה אפרתי – ושל שוקי לוי, שהופיע שם בתפקיד ווף. האהבה, שהתלקחה ביניהם, הביאה לעולם את הצמד שוקי ואביבה. הלהיט הגדול של הצמד, שהטריף במות בשנות ה־70, “סניורינה־קונצרטינה", סלל לו את הדרך להצלחה בינלאומית. היופי של פז הקסים את האירופים, בן זוגה גילה כישרון רב בלחניו, ותקליטיהם נמכרו במיליוני עותקים.