לזכותו של "המתנחלים" יש לומר כי בפסקול הסרט פוסק דותן ש"80% מאלה שיושבים כיום בשטחים הם מתנחלי נוחות ופתרונות דיור, לא מונעים על ידי אידיאולוגיה". אבל, מוסיף הבמאי בדברי ההסבר שלו הנשמעים ברקע הווילות המצולמות, בהם הוא בחר שלא לדון בסרט זה. כלומר, מצד אחד לא דנים בשורשים הדתיים/אידיאולוגיים של התופעה. מהעבר האחר, נמנעים במתכוון מדיון בפן הכלכלי משתף הפעולה של המפעל הזה. וואללה, לייט.
ובכל זאת, "המתנחלים" הוא סרט מומלץ לצפייה, דווקא בשל גישת הפרווה שלו, שלמרבה הפלצות מהווה כיום בבחינת חדשות מסעירות עבור חלקים ניכרים בציבור הישראלי שטוף המוח. קצת שיעור בהיסטוריה, מעט הטפה מוסרית של מומחי שמאל עאלק, טעימה קטנה מסצינות עקירת עצי הזית הפלסטיניים וכך הלאה. לא משהו, אבל לא רע בשביל שיעור באזרחות לכיתה י"א.
כל הדברים הנכבדים הללו אינם מעניינים את נעמה. אפילו לא גורלה של האחות ליאורה. אלא מה? הליאורה הבת זונה הזו נטלה מהארון שלא ברשות את חולצת הרשת החביבה על נעמה, וכעת, כשהיא בבחינת "חיילת נעדרת", יעני גלעד שליט שכזו, מי יחזיר פריט נכבד זה לגרדרובה של נעמה?
למעשה, אפילו מהגילוי המיני־לסבי, שכאילו מהמם את נעמה, ויניק אינה עושה עניין מי יודע מה גדול. בניגוד לצפוי, היא מצלמת את סצינת המין הזו באור בהיר, פסטורלי, תוך ויתור על הגוונים האפלים־גותיים שניתן היה להניח כי בהם תבחר אישה קולנוענית לתאר את הרגע המכונן.
יתרה מזה: במהלך סצינה גורלית וחמורת סבר שכזו, פורצת נעמה בצחוק רם, כמו מבינה את האבסורד שבתהליכי האילוף המוקדמים שלה, שאסרו עליה הנחת יד על שד נשי חשוף. לסבית לייט.
התרעות פיקוד העורף