בוקרייף (53) הוא במאי ייחודי, שהחל את דרכו כמבקר קולנוע ותסריטאי. הוא חסיד של קולנוע ישיר ובעל מסר ברור. עיקרון זה מיושם היטב בסרטו האחרון, שיציאתו למסכים נמנעה פעמיים בגלל אירועי טרור. בפעם הראשונה זה קרה בינואר 2015, לאחר הפיגועים שהתרחשו במערכת העיתון הסאטירי "שרלי הבדו" ובמרכול "היפר כשר", במהלכם נהרגו 15 אזרחים ושלושה שוטרים, ובהמשך, כאמור, היו אלה פיגועי נובמבר שמנעו את הקרנתו וגרמו להורדתן של הכרזות שעליהן התנוסס רובה קלצ’ניקוב על רקע מגדל אייפל.
"הסרט נעשה לפני הפיגועים ב'שרלי הבדו' וב'היפר כשר'", מספר ניקולא בוקרייף בזמן הפסקה מהעבודה על סרטו החדש בקפה ברובע עממי בצפון פריז. "בדיוק התחלתי את המיקס, ואחרי הפיגועים המפיץ נבהל ואמר ‘אני לא צריך יותר את הסרט הזה’. לא היה לנו יותר מפיץ ותאריך היציאה נדחה. מועד היציאה החדש תוכנן ל־18 בנובמבר, וב־13 בנובמבר הייתה מתקפת טרור נוספת. היציאה נדחתה שוב בחודשיים, ואז הרבה בעלי אולמות נתקפו פחד ולא רצו להקרין את הסרט, כך שבסופו של דבר החלטנו להוציא אותו באינטרנט. הסרט כן יצא באולמות במדינות כמו בקנדה, ארצות הברית ועכשיו בישראל. בסופו של דבר, זה לא הפריע לי, כי באינטרנט הייתה לסרט הצלחה עצומה. מה שהיה חשוב עבורי היה שכמה שיותר אנשים יראו אותו. בכל זאת, מכרנו את הסרט ל־40 מדינות, אפילו לסעודיה. אבל עדיין אין לי מידע אם יוקרן בבתי הקולנוע או בווידאו".
"תוצרת צרפת", שצולם ב־2014, מספר את סיפורו של עיתונאי פריזאי שמנצל את מורשתו המוסלמית כדי לחדור למעגלים האסלמיסטים הקיצוניים בפרברי פריז. הוא מוצא את עצמו חבר בתא ג'יהאדיסטי שמקבל הוראות מארגון טרור לזרוע הרס בבירה הצרפתית ומנסה לעצור את הפיגוע המתוכנן.
בוקרייף מתנגד בחריפות לאלה שניסו להציג אותו כמעין נביא שצפה את העתיד וחושב שהטיעון איננו תמים כל כך.
"אנשים ועיתונאים כינו אותי חוזה, אמרו שהסרט בישר את העתיד", הוא אומר, "אני התנגדתי לכך, משום שהסרט לא המציא את הנושא שלו. אילו, למשל, עשיתי סרט על פעילים אקולוגים שמפוצצים כור גרעיני, זה היה אולי חזון, אבל הסרט הזה נולד לאחר פרשת מוחמד מראח (רוצח הילדים בבית הספר היהודי בטולוז ב2012־ ג"ק). הפרשה הזאת זעזעה והפחידה אותי כל כך, שאמרתי לעצמי שאני חייב לעשות סרט על הנושא הזה. הייתי משוכנע שזה לא הסוף, שיהיו עוד פיגועים מהסוג הזה. הבעיה של החברה הצרפתית היא שהיא מאחרת בארבע שנים. היה צריך את 'שרלי הבדו' כדי להוציא שני מיליון אנשים לרחובות. מעולם לא הבנתי מדוע אחרי פרשת מראח לא יצאו מיליוני אנשים לרחובות. אני חושב שהבעיה הצרפתית נעוצה כאן - משום שזה קרה בטולוז ולא בפריז, משום שזה היה בית ספר פרטי ולא בית ספר רפובליקני, ומפני שזה היה בית ספר יהודי ואז אמרו שזה חיסול חשבונות בגלל פעולת ישראל בעזה ופעולות הצבא הצרפתי מחוץ לגבולות צרפת. הייתה תדהמה, כי זה היה אירוע ראשון מסוגו בצרפת, והאנשים העדיפו לחשוב שזה לא נוגע להם. ארבע השנים הללו היו קובעות וחמורות. כל מה שקרה מאז, עליית דאע"ש, התעמולה הארסית באינטרנט. אילו הייתה תגובה מתאימה בזמן הפיגועים של מראח, אינני בטוח שהיו קורים כל מעשי הטרור שבאו בהמשך".
בוקרייף הוא בן תערובת - אביו אלג’יראי ואמו צרפתייה. הוא עצמו אינו מוסלמי. לדבריו, בתקופה שבה נדחק לשוליים של עולם הקולנוע הצרפתי בשל דעותיו, מי שעמד לצדו היו כמה ידידים יהודים שהסכימו עמו.
"היה מעין עיוורון כללי", הוא אומר, "הצרפתים עצמו את עיניהם כדי לא לראות, וזה מזכיר תקופות טראגיות קודמות, שאמנם לא חייתי בהן, כשרדפו את היהודים והרוב הגדול של הצרפתים חשבו שזה לא נוגע להם. אבל הפעם התברר שכן. בסוף מצאתי מפיץ אנגלי שהסכים להפיץ את הסרט. האנגלים מורגלים יותר בנושאים כאלה".
על אף האופטימיות שבה הוא אוחז, לדעתו של בוקרייף, את האנטישמיות אפילו הפיגועים לא הצליחו לעקור: "אני חושב, לצערי, כי אילו היה רק פיגוע ב’היפר כשר’ ולא ב’שרלי הבדו’, לא היו מיליונים יוצאים לרחובות. כי 'שרלי הבדו' זה חופש העיתונות. אלה קריקטוריסטים שהכרנו וב'היפר כשר' אלה יהודים. לנוכח התגובות שקיבלתי אחרי פרשת מראח, אני בטוח בכך. וזה מפחיד, כי זו, כמובן, גם שכחה היסטורית, וזה לא נגמר אף פעם רק עם היהודים".
סרטו הבא של בוקרייף הוא גרסה חדשה לסרטו ש לז’אן פייר מלוויל "הכומר ליאון מורן", על כומר שמצטרף להתנגדות לכיבוש הגרמני. "טוב לדבר היום על רוחניות בתקופה שנשלטה בידי המטריאליזם", הוא מסביר, "מוסלמי טוב היום הוא זה שנלחם בסטייה המטורפת, שהיא הג’יהאדיזם, באותה צורה שקתולי טוב בשנות ה־40 הוא זה שמתנגד לנאצים. יש תקופות בהיסטוריה שבהן אם אתה אדם מאמין - יש לך שליחות. אני אינני מוסלמי, אבל אבי היה ואחרי פרשת מראח חשתי שיש לי שליחות לדבר על כך. ויכולתי לעשות זאת בסרט יותר מאחרים. אילו ז’אק אודיאר, איש ימין, היה עושה את הסרט, היו אומרים שהוא גזען. אילו איוון אטאל, שהוא יהודי, היה עושה את הסרט, היו אומרים שהוא ציוני. אבל אני ‘מטיס’ - בן לאב מוסלמי. מה הם יכולים לומר עלי?"
התרעות פיקוד העורף