"החומה הגדולה": שיתוף הפעולה ההוליוודי-סיני הגדול ביותר אי פעם

אם לשפוט על פי הסופרלטיבים הבומבסטיים המיוחסים לסרטו החדש של הבמאי הסיני ז'אנג יימו, הרי שקשרי סין־הוליווד מעולם לא היו הדוקים יותר. “החומה הגדולה” הוא פנטזיית אקשן אפית, המהלכת על הקן שבין סרט היסטורי בדיוני לסרט מפלצות, פלוס כל האיכויות של בלוקבאסטר הוליוודי גדול. הסרט הוא שיתוף הפעולה הגדול ביותר בין הוליווד לסין, ועם תקציב של 150 מיליון דולר זהו הפרויקט בעל התקציב וצוות הניצבים הגדול ביותר בתולדות הקולנוע הסיני.

לאור העובדה שהסרט מתרחש בסין של ימי הביניים, והגיבור שלו הוא לבן, כמובן, הושמעו תלונות על ווייטוואשינג (ליהוק של שחקנים לבנים לתפקידים של דמויות לא לבנות) ועל שימוש בנרטיב של המושיע הלבן שמציל את הילידים מהמצוקות שלהם – שתי טענות שדי סותרות אחת את השנייה. יימו הבהיר שוויליאם – הדמות שדיימון מגלם – מעולם לא היה אמור להיות לא לבן. חוץ מזה, ויליאם לומד לא מעט מהדמויות הסיניות, המוצגות לא פעם כחכמות, מתוחכמות וטובות לב ממנו.

“החומה הגדולה”, כאמור, מעלה את הקולנוע הסיני לגבהים חדשים של מסחור הוליוודי, והדרך לכך הייתה סלולה כבר לא מעט שנים. במערב החלו לצפות בסרטים סיניים בשנות ה־80 של המאה הקודמת, אך ההצלחה האדירה של “נמר דרקון” של אנג לי – סרט מז’אנר ה”וושיה”, המוקדש להרפתקאות אמנויות לחימה המתרחשות בסין העתיקה – העלה את הפופולריות של סרטים סיניים דרגה. "נמר דרקון" זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2000. שנתיים אחריו יצא "גיבור" של ז'אנג יימו, שגם הוא סרט וושיה, ובהמשך העשור הצליחו עוד לא מעט סרטים סיניים, דוברי מנדרינית או קנטונזית. הסרט הבא של יימו שכבש את המערב הוא "מחול הפגיונות" מ־2004, שהמשיך את קו מפגן הראווה של אקשן תקופתי מסוגנן ומרהיב והוסיף לו סיפור אהבה רומנטי. אחרי כמה סרטים שהתרחקו מהז'אנר, חוזר יימו לטריטוריה ההיסטורית. בסרט הראשון שלו דובר ברובו אנגלית, הוא משלב פנטזיה ומפלצות בסיפור רקע היסטורי.

“החומה הגדולה” יעלה בארצות הברית ובישראל בסוף השבוע הזה, אך מאז שעלה בסין, בדצמבר האחרון, הוא הספיק לעלות בעוד שורה ארוכה של מדינות. הוא כבר גרף 224 מיליון דולר ברחבי העולם, וידו עוד נטויה. למרות המספרים המרשימים, המבקרים הביעו אכזבה, כשהטענה הרווחת היא שבעוד שמדובר בפריצת דרך בשיתוף הפעולה בין תעשיית הקולנוע הסינית לזו האמריקאית ובספקטקל מרשים מבחינה ויזואלית – אחרי הכל מדובר בבמאי שביים את טקס הפתיחה של האולימפיאדה בבייג'ינג ב־2008 – מבחינה אמנותית אין כאן איזו בשורה גדולה.