בעיצומו של הראיון עם מרלין וניג, מצלצל הנייד שלה. ואז אני שמה לב שזו הפעם הראשונה בשיחה הארוכה־ארוכה שלנו שבה הטלפון שלה מצלצל, דבר די לא שגרתי, כשמביאים בחשבון שמדובר באחת הנשים העסוקות בתחום התקשורת והקולנוע, ואם לשבעה. וניג, למי שעדיין לא נחשף לשמה, היא מבקרת הקולנוע והקולנוענית החרדית הראשונה.
בימים אלה מנצחת וניג על אינספור פרויקטים במקביל: לאחרונה הפכה לכתבת שטח בתוכנית “מועדון תרבות” שמשודרת בתאגיד, לפני כמה חודשים יצא ספר שיריה השלישי, “פאניקה בסגנון חופשי”, היא כותבת תסריטים לסרט ולסדרה, ובקרוב תהיה אורחת הכבוד של פסטיבל בינלאומי לקולנוע בוורשה, כמבקרת הקולנוע החרדית הראשונה בארץ ובעולם.
השיחה בנייד הגיעה מעופר ברקוביץ’, סגן ראש עיריית ירושלים ומחזיק תיק התרבות בעיר. מתברר שהוא הציע לה להיות חברת מועצה בעירייה.
“מבחינתי, הזיקה לדת תמיד היתה שם, תמיד חיפשתי את הקול של אלוהים”, מספרת וניג. “תמיד היו לי שאלות קיומיות. מאז שאני זוכרת את עצמי דיברתי עם אלוהים אף שהייתי בסביבה מאוד חילונית ובשבתות, כמו כל המשפחות החילוניות, היינו מבלים בים ובמסיבות. אבל בשבילי תמיד היה שם משהו מחוץ לרעש של המועדונים וכמהתי למקום הזה מבלי לדעת מהו. בתיכון, החברות הכי טובות שלי חזרו בתשובה אחת אחרי השנייה, אני הייתי היחידה שלא. החזרה שלהן תסכלה אותי - הפסדתי חברות ולא ידעתי על מה ולמה. היו לנו הרבה ויכוחים כי חשבתי כל הזמן שגם אני מאמינה באלוהים, אבל לא חייבים לשמור מצוות בשביל להאמין”.
לדבריה, היום היא מבינה שהייתה צריכה לחכות לבעלה כדי שיעברו ביחד את התהליך. עד שהגיע, היה לה רק חבר אחד. “אני מבינה היום שהשם שמר עלי, כי נראה לי שלהיכנס למיטה עם 50־100 גברים זה משאיר שריטות, כי את נקשרת וחווה אבדון”, היא אומרת.
כצפוי, וניג מתמודדת לא מעט עם תהיות באשר לסתירה לכאורה שבין מבקרת קולנוע, שמן הסתם צופה בסרטים שתכניהם לא ממש מתיישבים עם אורח החיים הדתי. “אני שמחה שיש כתובת דתית חרדית שיכולה לענות לאנשים האלה”, היא מקדימה, “אני עושה הפרד ומשול – יש לי את חיי הפרטיים - אני מתגוררת בשכונה חרדית, בעלי אברך, אני מתפללת, שומרת שבת ומקפידה על סייגים. ומנגד, ישנה המומחיות המקצועית שלי, שבה אני הכי רוצה להיות מקורית ומדויקת ולהביא בשורה רעננה”.
"אנשים יודעים שאם משהו חריג קורה, אז הם פשוט מתקשרים. אי אפשר להחליף מבט או תקשורת בין־אישית. יש משהו מאוד טוטאלי במה שאני עושה, אני תמיד 100% עם האדם שמולי. אבל כשאני נכנסת הביתה, אני סוגרת את הדלת ושהעולם יתפוצץ, ורק כשאני רואה שיחות דחופות אז אני מרימה טלפון ומנהלת שיחה קונקרטית. לא שורפת את זמני”.
“השתדלתי להשתית הרמוניה ויחסי הקשבה ביני לבין ילדיי בשנים הראשונות לחייהם. אלה היו שנים מאוד אינטנסיביות, ותוך כדי כך עשיתי תואר שני ופרנסתי. הם היו תינוקות והיו רעבים לחום ואהבה, ולא התפשרתי, את כולם הינקתי, והם היו הולכים איתי להרבה מקומות. כל ילד מקבל את תשומת הלב שהוא צריך”.
"הרבה אנשים שאני מכירה חיים ברמת חיים כל כך גבוהה, שהם שכחו שבעבר השני של המתרס יש אנשים שאין להם. כמי שמתגוררת בירושלים, אני לוקחת המון אנשים טרמפים, רואה מצוקות של משפחות אברכים שחיים בדלות עם ילדים שישנים בסלון ומצטמצמים בכל קנייה שהם עושים. לפעמים אני באמת מרגישה שאני חיה בפיצול אישיות, שמצד אחד אני פוגשת אייקונים תל־אביביים נוצצים, ומצד שני אני מגיעה למאה שערים ורואה את מאות החתולים ליד האשפה שלא מפנים. אני מדברת גם עם נטורי קרתא. תל־אביביים, אני לא חושבת שמכירים או יכירו מתישהו את האנשים האלה”.
"אני הולכת עם האמת שלי, ולא מוכנה לשקר עבור אחרים. כשאני חיה אני מרשה לעצמי להיות בוטה ולהסתכל לאנשים בעיניים - למשל, במקרה של דובר קוסאשווילי, שבסרט הפרובוקטיבי האחרון שלו, ’זוג יונים’, נראות במלון ערביות, נזירות וחרדיות שאוכלות גזר - כאילו בא לומר שהחרדיות הן נזירות ואין להן אלא להסתפק מבחינה מינית באכילת גזר. אז העליתי תמונה של עצמי אוכלת גזר, עם כיתוב מחווה לדובר קוסאשווילי שחושב שחיי המין של החרדיות מסתכמים באכילת גזר, וזה זכה למאות לייקים. אני לא חרדית, לא חילונית, לא רעה - אני פשוט מרלין”