המספרים כיום נשמעים כמעט לא סבירים: כשיצא לאקרנים הסרט "אסקימו לימון", למעלה משליש מתושבי המדינה נהרו לבתי הקולנוע לצפות בעלילותיה של חבורת הנערים התל־אביבית בסוף שנות ה־50. זה קרה ב–11 בפברואר 1978, בדיוק לפני 40 שנה. ולמרות הזמן הרב שחלף מאז הפציע לחיינו הסרט, הוא עדיין מככב בראש רשימת הסרטים הנצפים ביותר של כל הזמנים - 1.35 מיליון צופים. פלא שעד היום כולם יודעים לצטט משפטים שלמים ממנו?
כדי להבין את סוד ההצלחה של "אסקימו לימון", צריך לחזור אחורה אל התקופה שבה הוא נוצר. מדינת ישראל סגרה אז שלושה עשורים לקיומה במהפך ההיסטורי שהעלה לראשונה את הליכוד לשלטון וביטל את ההגמוניה של מפלגות הפועלים. השיחות עם המצרים עלו שלב רגע לפני חתימת הסכם השלום, אך הדיה של מלחמת יום כיפור עדיין ניכרים בחברה הישראלית.
"נוסטלגיה מתעוררת בזמנים של אי־נחת", אומר ד"ר דן ערב, חוקר תרבות בבית הספר לתקשורת במכללה למינהל. "באותם ימים, פוסט מלחמת יום כיפור, זו הייתה תקופה שבה ליקקו את הפצעים והייתה תהייה ואי־ידיעה לגבי העתיד ותחושה של אובדן דרך. בני הדור ההוא חיפשו עוגן בטוח של ודאות. את אותם השירים, החפצים, המקומות ואותם הדברים שאולי הלכו לאיבוד. מה שנשאר הוא לנסות להיאחז במה שברור, שחלקו עדיין קיים בזיכרון".
קדמו לו בבתי הקולנוע "מבצע יונתן" ההירואי ו"מסע אלונקות", שעסק בנושא ההתאבדויות בצה"ל. בהקשר זה "אסקימו לימון" היה סרט אסקפיסטי לגמרי.
"בהחלט. זה היה סרט א–פוליטי במובהק, ומצוין ככזה. מול הווה מדמם, הנוסטלגיה במקרה הזה היוותה ממתק סכריני. אומנם מר–מתוק בשל האהבה הנכזבת שבסרט, אבל הסך הכל היה מתקתק ומענג. אנשים היו זקוקים לסרט הזה כמנחם וכאסקפיסטי".
ד"ר ערב מצביע על "אמריקן גרפיטי", סרט אמריקאי בבימויו של ג'ורג' לוקאס כעל מקור להשראה ל"אסקימו לימון". "אמריקן גרפיטי" מתאר את תהליך התבגרותם של שלושה נערים בשנות ה־60 המוקדמות, בלילה האחרון של הקיץ לפני הכניסה לקולג', על רקע שירי התקופה. "לוקאס כתב על עצמו ולמעשה הגדיר את ז'אנר סרטי הרטרו והנוסטלגיה. היה ברור אז שנוסטלגיה היא חומר טוב ושאפשר לעשות ממנו הרבה כסף. דוידזון היה חלוץ הסרטים הללו בארץ".
"הסרט מבוסס על החיים שלי, על החברים והמשפחה", אומר תסריטאי ובמאי הסרט בועז דוידזון מביתו בלוס אנג'לס, שם הוא מתגורר קרוב לארבעה עשורים. "זה סיפור אמיתי".
"אז הייתי תמימה מדי, ויכול להיות שהיום הייתי קצת יותר ממזרה, אבל בסך הכל אני זוכרת את התקופה הזו כחוויה טובה. אולי חוץ מאותה פעם שבה נהג אוטובוס הוריד אותי מהאוטובוס בכעס בגלל ששברתי לבנצי את הלב. ממש הרגשתי אשמה".
בצד השבחים שלהם זכה הסרט, היה מי שגינה את סצינות המין, הגרפיות עד מאוד, שמוצגות בו. אל משרד הפנים הגיעה ביולי 1978 עצומה שעליה היו חתומים אנשי מדע וחינוך, שזעמו על "נזק חינוכי בל ישוער" שלו גרם הסרט. החותמים קבלו על כך שהמשרד, האחראי על המועצה לביקורת סרטים ומחזות, "שתפקידו לשמש מחסום נגד גלי ההפקרות ופריצת כל גדרי המוסר נותן יד למעשים כגון אלו".
"זה סרט נעורים שבו הכיבוש של אישה הוא חוויה מכוננת והאישה נתפסת כיעד מבוצר שצריך לכבוש אותו", אומר ד"ר ערב. "זה חלק מהסיפור שישראלים סיפרו לעצמם, ובגלל האנלוגיה הזו ראינו את אותו היחס הרבה פעמים בצבא. גברי שווה כוחני, ואישה צריכה להיות המקום שמאפשר את הכוחניות. כיום מבינים את זה כפסול לחלוטין. לא שהיום אין סרטים שמייצגים יחס שלילי לנשים, אך הדבר נעשה בצורה פחות בוטה ובולטת".
"כיום הסרט היה צריך להיעשות בצורה אחרת, כי האווירה אחרת", מודה דוידזון. "אומנם אין בסרט אונס ואין הטרדות מיניות, אבל אני חושב שהקהל היה רוצה שהדמות של נילי תהיה הרבה יותר חזקה, כי המגמה בעולם היא לחזק את הנשיות והמין הנשי".
בייצוג הנשים בסרט נראתה הפרדה ברורה בין האישה התמימה שמהווה מושא לאהבה ולרומנטיקה לאישה שהגברים פונים אליה כדי שתספק את יצר המין שלהם. שני הפנים הללו לא יכלו להתקיים באישה אחת, ועובדה היא שכאשר נילי קיימה יחסי מין עם מומו היא גילתה שהיא בהריון לא רצוי.
"הייתי עושה הפרדה בין הסרט הראשון לשאר הסרטים בסדרה", אומר יפתח קצור, שגילם את בנצי. "הסרט הראשון היה תמים, נאיבי ונעשה עם הכי פחות מודעות עצמית. יש בו סצינות סקס שנתפסו מצחיקות ומשעשעות באותה תקופה, ובראייה של היום נראות בצורה שונה לחלוטין. החברה התפתחה וכך גם התפיסה לגבי מה נכון ומה צודק. למשל ההשפלות של השמן שהצחיקו אותנו אז והיום יכולות להיתפס כהתעללות בחסרי ישע. כיום אנחנו מנסחים מחדש את הקודים החברתיים ואת אמות המוסר, ובהקשר הזה אני מניח שאם הסרט היה יוצא היום הוא היה מעורר זעקה גדולה".
"הסרט היה עובר היום? בוודאי, איזו שאלה?", מצנן את הרוחות אלי תבור, מי שחתום על הסרט כתסריטאי שותף. "עובדה שגם הצעירים היום רואים את הסרט, אוהבים אותו ומזדהים עם הדמויות שבו. הרעיון של בועז היה בסך הכל לגולל סיפור שקרה לו בנעוריו: הוא התאהב בבחורה, אבל היא הלכה עם חבר שלו. כשההוא זנח אותה, היא יצאה עם בועז. אך ברגע שהבחור שהתעלל בה קרא לה לחזור, היא חזרה אליו. זה היה הבסיס לסיפור, פשוט רומן זעיר.
"את הסצינה של סטלה המגמרת אני הבאתי: כשהייתי נער בצופי קהילה, שמענו שיש אחת שנותנת והלכנו שלושה חבר'ה אליה, וקרה דבר דומה למה שקרה בסרט. מכל הרעיונות האלו בועז ואני הרכבנו את עלילת הסרט".
כשפנינו לאופליה שטראל, מי שגילמה את "סטלה המגמרת", כדי לשמוע את דעתה על כך, היא אמרה: "תרשמו ככה: אופליה שטראל המגמרת סירבה להתראיין. 30 שנה שאני אוכלת תסכול בגלל הסרט הזה". בראיון שהעניקה ל"מעריב" ב–2016 חשפה שטראל את הטראומה שהיא סוחבת עד היום משני סרטים שעשתה: "הסיקריקי", שבו הצטלמה לסצינת אונס, שלדבריה "פשוט לקחו ממני שם את הנשמה", ו"אסקימו לימון".
"לא רק שהיה עירום, אלא שאני, שעד אז ניסיתי להיפטר מהמבטא הרומני שלי, קיבלתי הוראה להדגיש אותו", אמרה אז. "השחקנים שבאו אל סטלה התביישו, ובועז הבמאי ביקש ממני לעזור להם להיפתח". ובכל זאת, כשנשאלה אז אם היא מתחרטת, ענתה שטראל: "למה להתחרט על תפקיד שפרסם אותי? אם כי בעוד שלגולן–גלובוס זה בנה אימפריה, לי זה בסך הכל הביא 1,000 לירות. מצד שני, זה הדביק לי איזו חותמת. ציפו ממני לעוד סטלות".
"זה היה התפקיד הקולנועי הראשון שלי", אומר יפתח קצור, שעל דמותו של בנצי זכה בפרס "כינור דוד". "באותה שנה יצא לי לעשות שני דברים שמעולם לא עשיתי: לשחק בתיאטרון ב'אקווס' ובקולנוע ב'אסקימו לימון'. התמזל מזלי ויכולתי להביא לידי ביטוי את כישרון המשחק שלי בשני תחומים שבהם לא היה לי שום ניסיון קודם, ואני חושב שהתוצאה דיברה בעד עצמה".
"כמה חודשים אחרי שהסרט יצא, נסענו ליפן לקדם אותו. אף אחד לא אמר לי שאני מוכר שם, ופתאום ילדות יפניות צורחות ורודפות אחרי. זה הבהיל אותי. לא הייתי מוכן לחוויה הזו. משם החלטתי לטוס לבנגקוק להירגע, אבל גם שם זה לא התאפשר. תדמיינו ילד שמגיע למדינה זרה ומבין שהוא מוכר שם כל כך, עד שהוא לא יכול לעבור ברחוב. נכנסתי לבהלה מטורפת. לקחתי נהג מונית ושילמתי לו כסף כדי שישמור עלי ופשוט ברחתי משם.
"לא ידעתי איך מתנהלים עם זה. אף אחד לא הכין או הדריך אותי ולא נתן לי כלים שבעזרתם יכולתי לעכל את העוצמה הזו, להכיל אותה ולחיות בתוכה. זה מקום נורא מטלטל, וכל זה בתוך עולם שממילא אתה לא מכיר. אני שמח שהייתי יציב מבחינה נפשית, כך שלא הלכתי לאיבוד לחלוטין בתוך הדבר הזה.
"כיום ממרום שנותי העצה הטובה שהייתי מייעץ לעצמי או לילדים שפתאום הופכים למפורסמים, היא למצוא מנטור, מישהו שאכפת לו. אדם שהיה מלמד אותי מה לעשות עם הכישרון, לאן להוליך את הקריירה, איך להתפתח ולנתב את המקצוע בצורה יעילה".
גם יהונתן סגל, שהיה אז רק בן 19 כשנקרא לגלם את הסרט, לא היה מוכר לציבור הרחב בארץ ולאחר הסרט כבר לא יכול היה לצאת מהבית. "לא ידעתי איך לעכל את ההצלחה באותה תקופה", הוא מודה. "ההצלחה חסרת התקדים הפחידה אותי בהרבה מובנים, ואני לא בטוח שהתנהלתי אז כמו שצריך".
מבין כל המדינות שבהן הופצו, גרמניה קיבלה את סרטי הסדרה בחום רב. "יהודי שמפיץ סרטים במינכן לקח את הסרט הזה לגרמניה והתעשר ממנו", מגלה תבור. "בהמשך הוא מימן לגלובוס ולגולן את כל סרטי ההמשך. היפנים עמדו בתור לקולנוע לסרט הזה, והוא היה שובר קופות גם בספרד, צרפת ואיטליה".
"לפני כמה שנים הצטלמתי לסרטים ברוסיה, ובשדה התעופה בקייב השוטר שבדק את הדרכון שלי קרא לחבריו השוטרים", מספר נוי. "הם ביקשו להצטלם איתי והתלהבו. אני מאמין שההצלחה של הסרט בחו"ל היא כי הוא מזכיר לאנשים את הנעורים שלהם, שהם דומים בכל מקום בעולם".
"בכל המדינות האלה תהליך האמריקניזציה היה דומה, והסרט והשירים הזכירו לאנשים את נעוריהם בחברות הסלוניות אז, וגם תהליכי ההתבגרות המינית היו דומים", מסביר קצור. "זה היה תהליך דומה בכל העולם, חוץ ממדינה אחת: ארצות הברית. כשהסרט הגיע לאמריקה, הוא נכשל. גולן–גלובוס ובועז עשו גרסה אמריקאית לסרט הזה 'The Last American Virgin', אבל גם הוא נכשל".
מבין שלושת השחקנים הראשיים, רק צחי נוי הצליח למנף את קריירת המשחק שלו הרבה אחרי שהסתיימה סאגת "אסקימו לימון", ולמעשה ממשיך בכך עד היום. סגל השתתף ב–1983 בסרט "נגוע", שהצליח להרחיק אותו מתדמית החתיך קל הדעת וזיכה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בקולנוע. בהמשך כתב וביים הצגות וסרטי קולנוע, והוא ממשיך בכך עד היום. קצור למד בימוי קולנוע ושימש כבמאי, תסריטאי ומחזאי. ב–2002 ייסד קרן להשקעות בקולנוע ישראלי, וכיום הוא איש עסקים, יועץ אסטרטגי ועובד על סטארט אפ חדש.
לעומתם, נוי השתתף בשלל סרטים ובסדרות טלוויזיה והייתה לו רשימה ארוכה ומכובדת של תפקידים בהצגות ובמחזות זמר המיועדים לילדים. לא מזמן השתתף בתוכנית הריאליטי "האח הגדול VIP" בגרמניה, אך הודח ממנה בשלבים המוקדמים.
"הסרט נשען על התפקיד שלי כאתנחתא", הוא מעיד. "כל הצחוקים והבעיות. כשאני הופעתי, הקהל היה מחכה לראות מה הולך לקרות לי. אלתרתי שם הרבה סיטואציות וטקסטים. זה התפקיד הכי קשה למשחק: לשחק את הלוזר. הכי קל לשחק מאהב או אחד שמשיג בנות, אבל לשחק לוזר עם נשמה גדולה ורגיש, זה יותר קשה".
לעומתה, יש מי שעד היום קוראים לדבורה קידר "אמא של בנצי". "אנשים עדיין שואלים אותי ברחוב: 'מה שלום בנצי?'", היא צוחקת. לדבריה, סוניה, אמו של הבמאי דוידזון, "כעסה שעשיתי ממנה מכשפה. אבל כשנכנסתי לדמות, חשבתי בעיקר על אמא שלי ועל השכנה שלי".
"לילדים שלי החברים קוראים בנצי, לבת שלי קוראים בנצי, לבן שלי קוראים בנצי, כולם קוראים לי כל הזמן בנצי", אומר קצור בהשלמה. "בנצי הפך להיות חלק מהחיים שלי".
התרעות פיקוד העורף