אפולינר היה זה שחיבר את השיר: "אם גם אני אפול חלל במלחמה/ הו, לו את תתאבלי במשך יממה/ ואז הזיכרון יבליח וידעך/ כהתפוגג פגז בשמי המלחמה/ פגז יפה שכמו מימוזה הוא נפתח" (תרגום: דורי מנור). מובן שההשוואה המופרכת, הפראית, שהוא עורך בין פרח המימוזה לבין הפגז הקטלני שאכן יהרוג אותו, היא המצביעה על החיבור בינו לבין האומנים הסוריאליסטיים. זה גם מה שמחבר בינו לבין אדוארד פריקור (נאיואל פרז ביסקאיאר), גיבורו הבדיוני של הסרט "להתראות שם למעלה", שהופק על פי ספר מאת פייר למטר.
בדיוק כמו אפולינר, גם פריקור נהרג ב–9 בנובמבר 1918, במהלך הסתערות מיותרת לגמרי של חיילים צרפתים על מתחם גרמני מבוצר. למען האמת, פריקור לא מת בקרב. בעצם, הוא לא מת בכלל. חייל אחר שנפל בסמוך אליו נקבר תחת השם פריקור, ואילו הוא עצמו, פצוע קשה, שנתלשה הלסת התחתונה שלו, נותר בחיים כסוג של מפלצת אנושית הבאה להזכיר לסביבתו הקרובה את אימי המלחמה בשוחות.
פריקור המומצא, כמו אפולינר האמיתי, הוא אומן המתחכך עם היוצרים של זרם הדאדאיזם האבסורדי, שמתוכו בקע הסוריאליזם. הוא חי בהסתר בפריז, מתחבא מאחורי מסיכות שונות שאותן הוא מעצב ברוח אומני התקופה, וזומם את נקמתו בכולם; בחברה הנהנתנית, בשחיתות השלטונית, ובמיוחד באביו העשיר (נילס ארסטרופ), שממשרדו המפואר הנטוע בשאנז אליזה שולט על הנעשה בבירה הצרפתית.
***
האיש מאחורי פריקור, או מוטב לומר הפנים הגלויות של איש המסיכות ההוא, הינו אלבר מילאר (בגילומו של הבמאי אלבר דופונטל), שהחברה פסחה על קיומו. מילאר הבדוי, שגם הוא כמו אפולינר האמיתי נקלע ללחימה בחפירות כשהוא בן 38, עבד קודם לגיוסו כפקיד בבנק פריזאי ונותר בלא כלום, קבצן משופם, עם שוך הקרבות. דומה שהתרומה היחידה שלו למולדתו צרפת היא בעצם הצלת חייו של האומן פריקור ובהסתרת זהותו האמיתית.
לשני שרידים אלה מהתופת של החפירות יש תוכנית פעולה. הם רוצים לרמות את בני עמם, תוך הגחכתו של רגש הפטריוטיות הכללי, ובכך להכות את הרמאים והמושחתים בנשק שלהם עצמם. התוכנית הגרנדיוזית שלהם היא להציע לכל הרשויות המוניציפליות בצרפת הקמתן של אנדרטאות זיכרון לגיבורים שחייהם הוקרבו לשווא. במיוחד שמח האומן פריקור לעשות זאת לראשי הרובע השמיני, רובע העשירים בפריז, שבראשו עומד בעל הון גדוש זדון ותיעוב לבני האדם, שאינו אלא אביו מולידו שהיה זה שדחף אותו אל שדה הקרב.
אף על פי שפרטי ההונאה הזו אינם חשובים למעשה, יש בה כדי לבטא את התשוקה להשתין מהמקפצה הכי גבוהה בעיר על ראש החברה הצרפתית הצבועה. והרי זה בדיוק מה שעשו אומני הדאדא והסוריאליזם, שהחלו לעצב עוד במהלך המלחמה, בשנת 1916, את זרעי הלעג והפרדוקס המתמיד שהשתדלו לפזר בין הנהנתנים, השבעים והמדושנים שרק הרוויחו מהעלאת קורבנות האדם.
אם כך, "להתראות שם למעלה" הוא שילוב מורכב של סרט מחאה חברתית והתבוננות בניצני הפריחה של זרם אומנותי, שתוך זמן קצר השתלט על היצירה בצרפת - שירה, ספרות, ציור, פיסול ואומרים שגם אדריכלות. לצורך גיבוש האלמנטים במחאה הפוליטית/חברתית הטבועה ב"להתראות שם למעלה", רותם אלבר דופונטל, שביים סרט זה, כמה נכסי נצח קולנועיים, ובראש ובראשונה את "אני מאשים" הקלאסי של אבל גאנס.
ב–1919, שנה לאחר תום קרבות מלחמת העולם הראשונה, הפיל גאנס, ממעצבי השפה הפילמאית החשובים ביותר, את הפצצה הפציפיסטית שלו לתוך שדה הדיון הציבורי בצרפת. היה זה "אני מאשים", סרט שהשתמש במודע בכותרת מאמרו הנודע של אמיל זולא, כשזה יצא, שני עשורים קודם לכן, לחלץ את הקצין היהודי אלפרד דרייפוס מהאשמות השווא שטפלו עליו ראשי המודיעין והפוליטיקה בצרפת, שלא היו אלא מבשרי הפאשיזם שאו־טו־טו עמד להפציע ולבלוע את מרבית המשטרים באירופה.
התרעות פיקוד העורף