"מבחינתי, אין הבדל בין עשייה לטלוויזיה לבין עשייה לקולנוע, פרט להילה", מצהיר לוי. "אומנם ההילה האישית שלי לא מעניינת אותי, אבל בקולנוע יש יותר הילה, יותר יחסי ציבור ויותר כסף. לפעמים בצדק. לפעמים שלא בצדק. בקולנוע אפשר לפרוס יותר את היריעה. יש זמן לשתיקות".
כשלוי התחיל לתעד את שחקני גשר, ובהם ישראל דמידוב, אפרת בן־צור ודורון תבורי ובניצוחו של הבמאי יבגני אריה, ריצדו לנגד עיניו אגדות הבימה - חנה רובינא, אהרן מסקין, שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין, שמואל סגל ויוסי בנאי - כשהם מתמסרים להוראות ולפנטזיה של אלוני, הבמאי הגאון שלהם. "כבחור צעיר, ניגשתי אליהם בחרדה גדולה", הוא משחזר. "רובינא לא רצתה שיצלמו אותה מתוך אמונה טפלה, שאם תצטלם, תמות מיד. אחר כך התחרטה".
בעיניו אלוני של אז ואריה של היום, הם שני הפכים. "הכל התחיל, כשאמרתי לנסים שאני רוצה להבין מה זה לביים", הוא נזכר. "'כלום. אי אפשר להבין', אמר נסים ולמשמע דבריו, צחקתי עם כל אלה שהיו שם. אחר כך הבנתי שבסך הכל הוא צדק. גם אצל יבגני אי אפשר להבין הכל, אבל הוא שיתף איתי פעולה בצילומי הסרט, והתעלם בחזרות מהמצלמה.
איך אמר עליו דורון תבורי: 'הדיקטטור נמצא אצל רוב הבמאים, בסמוי או בגלוי, אפילו עם קללות כמו אצל יבגני'. לפעמים, כדי להגיע לדיוק מרבי בניואנס הדק ביותר של הטקסט, אין לבמאי ברירה אלא להשתלט על השחקנים. יבגני אריה, איזה טיפוס. ברגע מסוים בסרט, שצולם בחוף הקרוב לגשר, כשרואים מטוס חולף בשמים, הוא נשמע אומר: 'אדם יכול להסתכל מלמטה על מטוס ולדמיין איך הוא נופל. אבל מי שעושה אמנות, חייב לראות את עצמו בתוך המטוס הנופל. תמיד אנחנו מתרסקים. הקטסטרופה קוראת לנו'. שחקן, אם הוא רציני, חייב להיות תמיד בתוך הדברים. לא להסתפק במבט מהצד".
גם הים הסמוך הוא שחקן משמעותי בסרטו של לוי, שאומר: "חשבתי שסרט צריך מרחב ורציתי שתהיה בו התייחסות לעולם. לא רק לאירועים שעל הבמה".
התרעות פיקוד העורף