חוץ מקולנוע, אהב גרייצר עוד מימי נעוריו לבשל באופן מקצועי, ובד בבד יצא מהארון. השילוב הזה בא לביטוי בסרטו שגיבורו, קונדיטור ברלינאי, מנהל רומן עם ישראלי, הנע על קו ירושלים־ברלין. כשהוא שומע על מות אהובו בתאונת דרכים, הוא מגיע לירושלים ונסחף לתוך עולמה של אהובתו, עד הפרידה הבלתי נמנעת.
גרייצר, שדילג על השירות הצבאי ("לא התעקשו לגייס אותי אחרי היציאה מלבנון"), התגלגל בין עיסוקים שונים עד שלמד קולנוע במכללת ספיר, "במכוון הרחק מאזור המרכז, לצד מגורים בשדרות". שם ירה את יריית הפתיחה במסעו אל פרס אופיר.
סרט הגמר שלו בספיר, "דור", שכקודמו נייד אותו בין פסטיבלים בעולם והביא לו פרס מפסטיבל בקטוביץ שבפולין, נגע בצבא. "נושא המיליטריזם של החברה הישראלית, שבה הגבריות מוגדרת על ידי השירות הצבאי, העסיק אותי", הוא מספר. "מבחינתי, הצבא היה 'כן, המפקד!', כלומר ללכת בעיוורון אחרי פקודות, בלי לחשוב ובלי להטיל ספק. בהיותי אדם המחובר לצד היהודי שבו, הטלת ספק היא אחד הדברים החשובים ביותר".
לדבריו, הגיע ב־2010 לברלין באופן אקראי במסגרת חילופי סטודנטים במכללה, ו"מאז אני שם יותר מאשר כאן, גם אם לא תכננתי זאת". למרות העבר המטריד, מצא שם את מקומו באווירה פתוחה, להגדרתו, בניגוד למציאות הכוחנית שלטענתו הוא מוצא כאן.
זה לא הכל; "בגרמניה אני מוצא הבנה רבה יותר לערך האדם עם אנושיות ועם אמפטיה". כשאני מעיר לו שגרמניה לא הייתה מזוהה, כידוע, עם אנושיות, הוא מגיב: "זה נכון, אבל בישראל יש לנו כעת בעיה מאוד קשה של אנושיות".
גרייצר מספר שאת "האופה מברלין" הגה כשהיה סטודנט, ומ־2011 הוא מתרוצץ בין קרנות הקולנוע. "כולם דחו אותי, חוץ ממיזם הקולנוע הירושלמי, שעם תמיכתו לפחות יכולנו להתחיל לצלם את הסרט, ורק אחרי הפקתו נעזרתי בקרן רבינוביץ'", הוא מספר. "בסך הכל חוויתי 19 דחיות".
התרעות פיקוד העורף