עם זקן נצחי, אוטוטו סוגר 56, בלייר, במאי הסדרות "שבתות וחגים", "פרשת השבוע", "אדמה", "שביתה", "תיבת נח" ועוד ועוד, סוגר שנה שלישית במכללה הדרומית. אלא שבלייר הוא לא אורח נטה ללון בדרום. הוא נולד, גדל ועבד בנגב המערבי כל חייו, הרבה לפני שהפך למערב הפרוע. בתחילה בעיירה אופקים, ובהמשך במושב ישע.
ואכן, שנה לא פשוטה עברה על עוטף עזה. מה שהתחיל בהפגנות חסרות תקדים על הגדר ועפיפוני תבערה - התלהט בעשרה סבבי אש. האחרון, הבוער מכולם, היה רק לפני שבועות מספר. "הפסטיבל הוא נס גדול באמצע עוטף עזה", אומר בלייר. "ליצור קולנוע בסביבה של אש בשדות, טילים, חוסר ודאות, חוסר ביטחון וחוסר סדר".
ואכן, נדמה שדווקא המצב המתוח יוצר פרץ יצירה מקורית והצלחות בינלאומיות. רק בשנה האחרונה זכה אחד הבוגרים, אופיר גרייצר ראול, בפרס אופיר בקטגוריית הבמאי על סרט ביכוריו, "האופה מברלין", שזכה גם להצלחה בעולם. אופיר טריינין זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר על "משפחה בטראנס" בשנה שעברה; סרט סטודנטים של המכללה, "נתק", של ירדן ליפשיץ, ייצג את ישראל בפסטיבל קאן האחרון; ובשבוע שעבר זכה בדוקאביב בתחרות סרטי הסטודנטים, "שירה תמה", סרטה המרגש של שיר חורי אבו על מה שעובר על ילדה מתנחלת בתקופת ההתנתקות.
"ספיר הוא המקום היחיד שבו בדואים לומדים לצד ימנים, קיבוצניקים ומושבניקים. 80% מהתלמידים הם מהפריפריה. האנשים והתודעות הם אלה שמרכיבים את העשייה שלנו, והעשייה שלנו מתמקדת בחברתי, ביצירה למען שינוי, וביטוי של מגוון קולות. זה מה שפרופ' סמי שלום שטרית, ראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך, מכתיב. האנשים מלאים וממלאים את המכללה באידיאולוגיה אמיתית של חינוך ותרבות בנגב. באוניברסיטת תל אביב, או בסם שפיגל, יוצרים סרטים שעוסקים יותר באני. אנחנו עוסקים יותר ביחסים עם הסביבה, אולי כי הסביבה כאן מכתיבה את חיינו".
בלייר עצמו חולק את זמנו בין שדרות לתל אביב, ובין מקצועו כבמאי ושחקן לזהותו כאיש מחאה פעיל ונלהב. ב־2012 רץ לכנסת עם אלדד יניב ברשימת "ארץ חדשה", שנוסדה בין אוהלי המחאה החברתית בקיץ 2011. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה, ובלייר הגיח ללוס אנג'לס עם חברו הטוב אלון אבוטבול לצורך צילומי סרט על יורדים ("האם זה אתה?"). אבוטבול נשאר ובלייר חזר.
התרעות פיקוד העורף