משהו לא בסדר עם ניל (ניתאי גבירץ). הדיבור שלו מעורפל, והפעולות היומיומיות שלו נראות כמבולבלות. בעיקר משום שהוא נוטה לערב בין מה שהיה למה שיהיה, וכמובן בין מציאות לדמיון. הסיפור תופס את ניל כשהוא בעיצומו של חיפוש אחר טובה, הענק בכלי הנשיפה וגם הנידח בכלי התזמורת. מסתבר שניל שכנע את עצמו שהוא חלק מלהקת גראנג' מקומית, שעומדת לעקור, ממש בעוד יום־יומיים, לברלין ולפצוח שם בקריירה בינלאומית גורפת.
בינתיים מצטרף ניל לסיור שעורך אחד מחברי הילדות שלו - שהוא באמת חבר באותה הלהקה - במוסד שבו חוסות נשים צעירות הלוקות בהרגלי אכילה קלוקלים ובאנורקסיה. במהלך הסיור הידידותי מגיע ניל לכלל הארה. כלומר הוא פוגש שם את אחת החוסות, תום (מון שביט) שמה, שלא זו בלבד שהיא מפתיעה אותו במין אוראלי בלתי מתוכנן בעליל, היא אף מכריחה אותו לסייע לה להסתלק מהמוסד הרפואי דמוי הכלא, שבו אפסנו אותה הוריה המודאגים. או שלא.
העיקר שכחנו: ניל לא סתם צץ לפתע פתאום בחנות לממכר כלי נגינה. קודם לכן הוא ברח ממוסד לטיפול בפגועי נפש השוכן בירושלים, שבו הוא מטופל. כך שהפגישה הרומנטית, נניח שכך מכנים את שתי הבריחות של תום וניל, כוללת גם קומת מרתף הגדושה בסודות שלא כולם נפתרים לאחר גמר 87 דקותיו של הסרט.
במה בדיוק מתמקדת עלילת "אל תשכחי אותי", שהופק כבר לפני שנתיים, ומגיע כעת לבתי הקולנוע? בתלישותם של חריגים בחברה הישראלית? ברומנטיקה על־אף־הכל? ביצירת גלי הזדהות עם נידחים וחלשים בחברה החומרנית? בהטפה לסובלנות? בהתבוננות כמו ניטראלית במה שהכל יודעים כבר מזמן - שהנורמליות היא עניין מאוד יחסי?
הצפייה בסרטו של נהרי אינה מקדמת תשובה אפשרית לסוגיה המועלית לעיל. בעיקר משום שהסרט אינו סרט עלילתי מקובל, והסיפור שבו הינו פרגמנטרי. בהחלט ניתן לשבץ במהלך העלילה קטעים אחרים, ואולי אף הפוכים למה שנראה על הבד. כל זאת משום ש"אל תשכחי אותי" הוא סדרה מתמשכת, ולא ממש מעניינת, של סקיצות משחק שבהן מתרגלים סטודנטים סיטואציות הלקוחות מ"החיים". נהרי והצלם שלו (שרק דה מאיו) מתעקשים להנציח סקיצות אלה בעיקר בשוטים פתוחים וארוכים, עם התערבות מינימלית של מחלקת העריכה. מובן שזה לגמרי לא נורא, אבל בהחלט משעמם.
התרעות פיקוד העורף