מלך הרטרו, קיסר הנוסטלגיה לתרבות הפופ של עידנים צבעוניים וסקסיים יותר, חוזר עם סרטו התשיעי, שהעולם לא מפסיק לדבר עליו כבר חודשים. "היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו, שעולה היום לאקרנים, מתרחש ב־1969 בלוס אנג'לס, ברגעיו האחרונים של תור הזהב ההוליוודי. האולפנים נקלעו למשבר כלכלי והתקשו להתאים את עצמם לזמנים המשתנים. כוכב הטלוויזיה ריק דלטון (לאונרדו דיקפריו) וכפיל הפעלולים שלו משכבר הימים, קליף בות' (בראד פיט), מחפשים את דרכם בתעשייה שאינם מזהים יותר.
דלטון ובות' הם דמויות בדיוניות, שכל אחת מהן מבוססת או מושפעת מכמה אנשים שבאמת עברו בהוליווד באותה תקופה. אך בעודם מסתובבים באל־איי הם נתקלים בכמה דמויות אמיתיות ובאירוע היסטורי מכונן אחד, שהיה כה אפל, שהוא מסמל את סוף עשור הפיס־אנד־לאב.
לפעמים המציאות מדהימה יותר מהדמיון. בקיץ 1969 שלח בחור בשם צ'רלס מנסון (דיימון הרימן שמגיח בסרט רק לרגע, ומגלם את מנסון גם בפרק של הסדרה Mindhunter של נטפליקס) את חברי הכת שקיבץ סביבו לרצוח תשעה אנשים באלימות מחרידה. העולם פיתח אובססיה ל"משפחת מנסון", כפי שכונתה הכת שלו, שביצעה בהוראתו שלל רציחות, כולל רצח השחקנית שרון טייט (מרגו רובי), אשתו של הבמאי המהגר רומן פולנסקי (אותו מגלם השחקן הפולני רפאל זביירושה). סרט האימה של פולנסקי, "תינוקה של רוזמרי", הפך אותו לבמאי מבוקש באמריקה. טייט בת ה־26 הייתה אז בחודש השמיני להריונה.
מנסון קיבל הרבה יותר תשומת לב מהרוצח הסדרתי הממוצע, ולא רק כי חלק מקורבנותיו היו מפורסמים. מנסון, שמת בכלא בסוף 2017, הפך לאייקון תרבות ענק. ב־50 השנה שחלפו מאז אותו קיץ הופקו עליו אינספור סרטים וסדרות טלוויזיה, נכתבו ספרים ושירים, הועלו מחזות ופרצופו הודפס על מרצ'נדייז. מנסון ממשיך לעניין כי הוא היה מנהיג כת היפי עם גיטרה שקיבץ סביבו נערות אבודות ויפהפיות, שר להן שירי פולק ונתן להן סמים. הוא גילם בגופו ובמעשיו את חלום הסיקסטיז שהחמיץ.
התרעות פיקוד העורף