לכאורה, הכל בסדר ומתקתק על פי הנוסחה המקובלת במאה ה–21. טרנטינו מפגיש בין הטיעון "הגבוה" המשקיף על הוליווד ותולדותיה לבין הגילום "הנמוך" של הדברים החשובים האלה, כפי שזה בא לידי מיצוי באמצעות עורקים קרועים, מלתעות פיטבול נוטפות דם, כדורים קורעי פנים וסכין חודרת אברים. וכל זה כמומלץ על ידי ההשקפה הפוסט־מודרניסטית, שכבר לפני עשרות שנים ביטלה מכל וכל את ההפרדה המלאכותית, כאילו, שבין מבע גבוה למבע נמוך בביטוי האומנותי.
בנקודה זו מתמצית בעצם אחיזת העיניים, שבאמצעותה טרנטינו נסק אל רום קריירה פילמאית מצליחה. חלפו כבר 80 שנים מאז שנטען לראשונה (בצרפת) כי היסטוריה אפשר לפענח לאו דווקא באמצעות פרוטוקולים של ישיבות ממשלה ותוצאות של מערכות מלחמה. די לעתים בעיון אנליטי בלוח זמנים של רכבות, בהשפעתם המצטברת של מופעי ספורט, או בתפוצתן של תעשיות הפרסום או הקוסמטיקה כדי להסיק מסקנות על אודות החברה והכלכלה במקום כזה או אחר.
אותו הדין לגבי תעשיית התרבות ואופני הצריכה ההמונית שלה. והרי מה נכון יותר מאשר לשוב ולפשפש בקרביים של מערבוני הספגטי, אלה שהופקו באיטליה וספרד בעשור שבין 1965 ל–1975, ולבחון כך את ערכי ההשקפה המרכסיסטית שהוטמעו בעלילות האינפנטיליות שלהם (ובקשת סליחה מראש גם מסרג'יו לאונה, שעם כל המוניטין המתלווים לעבודות בקולנוע, הרי שגם סרטיו אינם ממש יצירות מי יודע מה עמוקות).
דומה שמהבחינה הזו טרנטינו הוא אחד מחשובי המתעסקים במדעי החברה. הצלילה החוזרת שלו אל העומקים הנסתרים בעבודותיו של לאונה ותואמיו (הנחותים ממנו), כמו גם ההתעמקות שלו בסלאשרים - סרטי האימה והשחיטות הסאדו–מזוכיסטיים, וכן בסרטי פעולה ירודים, סדרות זבל ואנימה יפנית מדללת תאי מוח, עונה לכאורה על האתגר המחקרי שנוסח לראשונה על ידי אנשי אסכולת האנאל הצרפתית. אנשי מדע אלה השכילו לנתח תהליכים היסטוריים באמצעות מעקב ותיעוד של אופנות ריהוט או תכנון מערכות ביוב עירוניות, ולהסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת. ואם זה מה שגם טרנטינו עושה כל כך טוב, אז למה זה כל כך רע?
הסיבה העיקרית היא הקיטש. או כפי שההיסטוריון שאול פרידלנדר היה מנסח זאת: קיטש ומוות. הסמכה בין הגעגוע אל המוגזם והמגוחך ובין האלהת המוות לדרגה של הנאה אסתטית. כשטרנטינו נובר מחדש במערבוני הספגטי של סרג'יו קורבוצ'י, והוא עושה זאת ב"ג'אנגו ללא מעצורים" וגם ב"היו זמנים", הוא אינו מתכוון למנף את הצפייה המאוחרת לשם קידום מסקנות תרבותיות או חברתיות. הוא פשוט עושה זאת כדי להעריץ את העילגות של אותן הפקות זריזות מהליגה של "רינגו", "ג'אנגו" או "טריניטי". כשהוא נשאב מחדש לסלאשרים ב"חסין מוות", אין לו שום כוונה לדלות מתוך זה מבט מבוקר ומבקר על התופעה, אלא רק להגיר ריר על האשפה הזו. ודברים זהים אפשר לומר גם על "שמונת השנואים" ו"ג'קי בראון", או על הקשר בין "להרוג את ביל" והרצחנות המוטמעת בקומיקס מתוצרת יפן.
טרנטינו איננו בוחן כליות ולב של הסוגות האומנותיות "הנמוכות", כמו שהוא ועדת המעריצים הענקית שלו אוהבים לטעון; נהפוך הוא. הוא סוכן מכירות של תרבות הג'יפה, של הניצול המתבהם של תעשיות הסרטים ההוליוודית, האיטלקית או היפנית.
התרעות פיקוד העורף