יש נאצים, והם שונאים מהגרים ושחורים ויהודים, ובכלל מעדיפים את דרך האלימות, ההבי מטאל וקעקוע של פיסת עור בגוף האדם. אחד מהנאצים הללו הינו גבר צעיר שהוריו האלכוהוליסטים התעללו בו מגיל ינקות, ולאחר מגורים ברחוב הוא אומץ על ידי מנהיג של כת מסוכנת, נאצית אלא מה, הדוגלת ביישום עקרונות המיתוס הוויקינגי על אודות אל המלחמה הנורדי אודין וחבורת עמיתיו לוולהאלה, היכל התהילה של גיבורי החיל.
צעיר זה, בריאן וידנר שמו, פעל במסגרת הכנופיה הזו בעשור הקודם, אך התפכח מהחזון הנאצי לאחר שהשתתף, במצוות הפיהרר המקומי שלו, בשריפת מסגד על מאמיניו המוסלמים. והיה גם זרז רומנטי לתהליך ההתפכחות הזה שהתחולל ב־2009 וכבר תועד בעבר בסרט תעודה אמריקאי. וידנר התאהב באישה צעירה, אם חד־הורית לשלוש בנות, ושאף לכונן עמה משפחה שונה מאותו מערך יחסים מעוות שאותו הוא הכיר מהבית. מובן שתגובתם התוקפנית של עמיתיו לכת, ובמיוחד של הפיהרר השמנמן שלה, חיזקו אותו בדרכו לזמר סודות מהחדר באוזניהם של אנשי ה־FBI.
אילו “סקין" היה מוצר בעל איכות כלשהי, הוא בוודאי היה מתעכב על החתך הסוציו־אקונומי, מעמד הדחויים, שמרכיב את כנופיות הנאצים בארצות הברית. אבל הוא לא. אילו “סקין" היה מוצר בעל אמירה כלשהי, הוא בוודאי היה מרחיב מעט בתיאור היחסים בתוך הכת הוויקינגית של אוהיו. אבל הוא לא. אילו “סקין" היה מתייחס איכשהו למרכיבים פסיכולוגיים של הקיום האנושי, מן הסתם הוא היה גם מתאר את מערכת היחסים ההרסנית שבין וידנר לפיהרר, ובמיוחד לאשתו. אבל הוא לא.
במקום זה מעדיף נתיב להציג על הבד את השחקן ג'יימי בל (מי שגילם את הנער ב"בילי אליוט"), כשהוא מדגמן קעקועים אינסוף המפוזרים על שכבת האפידרמיס שלו. אילו נתיב היה מעט יותר נחוש, הוא בוודאי היה משתמש בקעקועים הללו כסוג של כתב רבוס מסתורי, שעצם הפענוח הסמיוטי שלו יכול היה להוות עיבוי למצע הדרמטי, שכלל לא מתקיים בסרט. אבל “סקין" הוא לא זה ולא זה ולא ההוא. מה הוא כן? בעיקר, סתמיות המשתדלת לתפוס טרמפ על טרנד ההתעניינות הנוכחי בנאצים הללו. לפחות מאז שצעדו לפני כשנתיים ברחובות שרלוטסוויל שבווירג'יניה, ובעיקר מאז שהנשיא טראמפ, גם הוא פרי רקוב של מעמד הדחויים, לא פסל את עצם פעילותם.
התרעות פיקוד העורף