דומה שהמציאות והקשריה השונים אינם משחקים תפקיד מרכזי ב"אסיה". לא רק היעדרו הרועם של אלמנט המכאוב והייאוש מחייהם של החולים השונים, שתופסים פרקי זמן ניכרים על הבד, מפריע להתפתחות הסיפור, אלא בעיקר הניכוש הקפדני של רובד הקיום היומיומי באותה שכונה ירושלמית מרופטת, שבה מתרחשים הדברים.
מהדמות הכאילו סמלית הזו מבקשת אסיה טובה מפוקפקת למדי - שיסייע באופן פעיל לוויקה לאבד את בתוליה בטרם תעבור מן העולם. מגושמותו של מהלך דרמטי זה מעלה בזיכרון עד כמה מורכב היה משולש דומה בסרט "ערבים רוקדים" של ערן ריקליס. שם היו אלה אם דאגנית, בן החולה בניוון שרירים וחבר/מטפל פלסטיני. בסרט ההוא, שהתבסס על שניים מספריו של סייד קשוע, נודעה משמעות של ממש, ולא סתם גחמה מופרכת בתסריט, ללאומיותו של המטפל. שרירותיותו של מהלך זה, כמו גם סצינות אחרות בסרט שמנסות להפעיל סוחטני דמעה על הצופים, רק מרחיקות את פרי־בר ממטרתה הבסיסית, שהיא יצירת אמפתיה לזר ולחלש.
במרוצת השנה החולפת מרבים להפליג בארץ בשבחיה המקצועיים של השחקנית שירה האס ("שטיסל", "המורדת", "פרינסס", ובקרוב אולי גם גולדה מאיר). בחינה מקרוב של האופן הסתמי שבו היא צוללת אל תוך דמותה של ויקה המיוסרת אינה מסייעת בהעלאת ציון הקריירה הכולל של האס. וזה עוד כלום לעומת אלונה איב, הנושאת בעול גילומה של אמא אסיה.
איב לא בדיוק מגלמת דמות ב"אסיה". יותר נכון להגדיר את מה שהיא עושה על הבד כרצף אינסופי של מבחני בד, אודישנים, שהיא נאלצת לצלוח במרוצת 85 דקותיו של הסרט. בין שמדובר ברצף של חיוכים חמוצים, ובין שהמטרה היא לדגמן מעט בדידות אורבנית ותלישות ירושלמית. תפקיד אין פה לשחקנית הראשית. גם לא טקסטים שיסייעו לה בבניית דמות קוהרנטית. לכי ימינה, לכי שמאלה, תחייכי ככה, תחייכי אחרת. אגב, את האודישן אלונה איב עוברת בהצלחה מרובה. כעת נותר רק לאתר עבורה תפקיד ראוי.
התרעות פיקוד העורף