לולה קיבורון היא במאית צרפתייה צעירה ומהוללת, שמגדירה את עצמה כ"אשת שמאל קיצוני, אנטי־גזענית ואנטי־פאשיסטית". בשנה האחרונה כבר הספיקה לעורר את חמתה של התקשורת הימנית במדינתה. בדרך כלל יוצרות צרפתיות בפרופיל שלה נוטות להתבטא נגד ישראל ואף להחרים אותה, אבל היא יוצאת מן הכלל הזה.
וכך, הבמאית ביקרה בתל אביב לפני כמה שנים כדי להציג בפסטיבל הסטודנטים והסטודנטיות את סרטה הקצר, ולפני כמה חודשים שבה אליה כדי להקרין בפסטיבל הקולנוע הגאה את סרטה הארוך הראשון, “רודיאו". כעת, הסרט גם יוצא בהפצה מסחרית בהפצת סינמטק תל אביב ושוב יהיה זמין לקהל בישראל. “באופן עקרוני, אני נגד חרם", היא אומרת בראיון לרגל הפצת הסרט. “אני חושבת שצריך ליצור חיבורים, ולא להסתתר מאחורי קירות".
“רודיאו", שערך את הבכורה העולמית שלו באביב האחרון בפסטיבל קאן, עוסק בתופעה שמסעירה את צרפת. כמשתמע משם הסרט, מדובר בעולם מחתרתי הידוע כ"רודיאו אורבני" - התכנסויות של אופנוענים המציגים לראווה את כלי הרכב החדשים שלהם ואת הדברים המסוכנים שהם יודעים לעשות איתם. קיבורון מכירה את העולם הזה מקרוב: היא בילתה בתוכו ארבע שנים, שבהן תיעדה אותו, ביצעה תחקיר מעמיק ולמדה להכיר את הנפשות הפועלות.
מרבית האופנוענים הללו הם צעירים מהפרברים, בנים להגירה צפון אפריקאית, וכמו כל דבר בצרפת, גם התופעה הזו הפכה לפוליטית. השמאל רואה בה תרבות מחאה, הימין רואה בה סכנה לאומה, וההתכנסויות הללו כבר הובילו לתאונת דרכים, שהגבירה את הסערה הציבורית. במהלך פסטיבל קאן דיברה קיבורון על כך שלמשטרה יש אחריות מסוימת באסונות האלה. הדברים שלה הוצאו מהקשרם והובילו למחול שדים נגדה. “הפכתי למטרה של הפאשיסטים ברשת", אמרה. “שלחו לי אינסוף הודעות גזעניות וסקסיסטיות".
כמעט כל המשתתפים ב"רודיאו האורבני" הם גברים, אך גיבורת הסרט היא דווקא צעירה, שפעם אחר פעם מפתיעה את מי שמעז לזלזל בה. שמה ז'וליה ומגלמת אותה ז'ולי לדרו, שכמו רוב המופיעים בסרט, זה תפקידה הראשון מול מצלמה.
“חלמתי על דמות כמו ז'וליה הרבה זמן", אומרת היוצרת. “מאז ומעולם נשים שנותנות מכות זה משהו שהפחיד את הקולנוע, ולכן לא ראינו הרבה כאלה. רציתי לברוא דמות של פרחחית, אינטנסיבית וכוחנית. יש לה אנרגיה לוחמנית, אין לה מורא, היא יודעת לספוג מכות וגם להגן על עצמה. היא זועמת. ההשראה לדמות הזו הייתה טרוויס ביקל, גיבור ‘נהג מונית' בכיכובו של דה נירו. כמוהו, ז'וליה היא דמות שוליים, נטולת עכבות מבחינה מוסרית, שבאלימות שלה יש ניחוח של מסתורין. בתור במאית, חשוב לי לתת נראות לדברים שעד עכשיו היו בלתי נראים. אני הולכת בעקבות במאיות כמו ז'וליה דוקורנו, ואחריי יבואו במאיות אחרות. כרגע, המושג ‘מבט נשי' עדיין מחפש הגדרה עצמית, אבל ככל שיהיו יותר סרטים של נשים, על נשים, ככה נפתח יותר את המבט הנשי בקולנוע".
קיבורון, יש לציין, מגדירה את עצמה בשיחה כא־בינארית, אבל בכל הכתבות עליה עד כה בארץ מולדתה התייחסו אליה מתוך הדיאלוג עמה כ"במאית" ולכן גם אני כותב כך. השיחה בינינו מתקיימת בזום בזמן שהיא בדירתה הפריזאית. מאחוריה ניצב ארון הספרים שלה ואני מבקש ממנה לבחור ספר אחד ולדבר עליו. “יש פה ספר על הטאואיזם, פילוסופיה שהכרתי בזמן הקורונה", היא אומרת. “אנחנו נוטים להפריד בין החיים למוות ובין החלום למציאות, אבל הפילוסופיה הזו לא עושה אותן הפרדות. הכל הוא חלק מאותה אנרגיה, הכל חלק מאותו זרם בלתי נפסק. זה השפיע על הסרט, שגם בו המוות לא באמת קיים, והחלומות מתערבבים במציאות ולהפך. העריכה של הסרט בכוונה לא מציגה ניגודיות בין כל הדברים האלה".
התרעות פיקוד העורף