הביקור הופך לסיוט הזוי, הכולל כמה מהמוטיבים השכיחים בסרטיו של אסטר, למשל, ראש ערוף. כרגיל אצל הבמאי, המסע החיצוני הוא אלגוריה לחוויה פנימית: במקרה זה, מדובר בתרפיה שעובר הגיבור מול אמו המסרסת: מוטיב חוזר נוסף כאן הוא האיברים המוצנעים של הגבר. ספק אם נראה השנה עוד סרט שיש בו כל כך הרבה דימויים של אשכים.
עולם הקולנוע ניפח את אסטר למעמד של גאון בעקבות שני סרטיו הקודמים. לשם שינוי, הכתרים הללו היו מוצדקים בזמנו, אבל “בו מפחד" ממחיש פעם נוספת כמה המעמד הזה מסוכן, גם ליוצר וגם לקהל שלו. הרי אם יוצר מתחיל היה מגיש את התסריט הזה למפיקים, הם היו דוחים אותו על הסף, ואם במקרה הוא איכשהו היה מתגלגל להפקה, אז נביא זעם כלשהו היה מצלצל בפעמוני האזהרה במהלך הצילומים. במקרה הכי גרוע, מישהו עם תושייה היה מסתכל בתוצר המוגמר וממהר לשלוח אותו לחדר העריכה, או אפילו חלילה מציע לגנוז אותו.
אך אסטר הוא הרבה יותר מאשר יוצר מתחיל, ובעולם התרבות בכלל ובהוליווד בפרט יש תרבות של התרפסות מוחלטת בפני יוצרים במעמד שלו, מתוך המחשבה שגאוני דור יש פעם בדור, ולכן אם מישהו טועה, זה אנחנו ולא הם. זה הצד השני והגרוע לא פחות של המטבע הקפיטליסטי “הלקוח תמיד צודק".
כשיוצרים במעמדו של אסטר יוצרים קטסטרופות אומנותיות שכאלה, לא קוראים לילד בשמו, אלא מגדירים אותו כ"שנוי במחלוקת". בתקשורת האמריקאית, בין סטורי אחד באינסטגרם למשנהו, קידמו את הסרט כך, “או שתאהבו את ‘בו מפחד' או שתשנאו אותו, אבל לא תהיו באמצע". לי זה נשמע כמו התחמקות יותר מאשר הבעת דעה, אבל ניחא, נקבל את המשוואה הזו. ובכן, צפיתי ב"בו מפחד" ובאמת לא נשארתי אדיש. שנאתי כל רגע.
התרעות פיקוד העורף