המופע התחיל בסרטון וידאו שלהם מלפני מספר שנים, כשעוד יכלו ללכת ברחוב בלי שיזהו אותם, ובו הם עובדים על השירים הראשונים מהאלבומים שלהם. הלהקות המאוחדות של השניים ניגנו בהרמוניה את "הכל זה בצוות" של טונה, ובעצם העבירו את המסר של המופע המשותף הזה מבלי שיצטרכו לומר את זה מפורשות. פלוטניק לבש טי שירט ירוקה וג'ינס שחור כיאה ללוק הלא מתאמץ הקבוע שלו, לעומת טונה שתמיד שומר על סטייל ולבש חולצה מכופתרת שחורה ומכנס שחור אוברסייז ונצץ עם רעמת התלתלים המפורסמת שלו. השניים שהבטיחו מופע משותף, בהחלט קיימו את ההבטחה ולא השאירו (אפילו לא לרגע אחד) את האחר לבדו מול 15 אלף איש.
אחרי ההופעה הראשונה שנערכה ביום חמישי, נראה כי טונה ופלוטניק הגיעו להופעה הזאת משוחררים יותר. המופע נפתח באנרגיות עם "בור ועם הארץ", "כאן לשבור", "קאויבוי", "קוקוריקו", "לא מהם" ו"כנפיים". פלוטניק קלט מתוך הקהל דגל של העיר פתח תקווה, שם השניים גדלו ובה הם מתגוררים עד היום ומיהר לשים על כך את תשומת הלב כשביקש לפתוח את הדגל ולהציג אותו לכולם, כשהמצלמות מתמקדות בו. זה הסיפור של טונה ורביד, למרות ההצלחה הגדולה ממנה נורא קל להסתנוור, הם נשארו בפתח תקווה, קרוב למשפחה ולחברים ומתוך זה גם קרוב מאוד לעצמם, נאמנים למי שהיו עוד לפני שמכרו 90 אלף כרטיסים בימים ספורים בלבד.
שורת להיטים? צ'ק. כריזמה בלתי נגמרת? צ'ק. קהל שצורח את השירים? צ'ק. מי צריך יותר מזה בהופעה כדי לתייג אותה כמוצלחת? בעולם בו ההופעות הגדולות מתפארות בשורת רקדנים, בגדים נוצצים שמתחלפים כל כמה שירים כדי לחדש את האווירה, אירוחים של אמנים גדולים ומופעי פירוטכניקה, היינו צריכים מופע משותף של טונה ורביד פלוטניק כדי להבין שכל זה לא חשוב. ברגע שיש שירים שמצליחים לרגש ולגעת בכל כך הרבה לבבות, אין צורך ביותר מזה. כמו שרביד שר: "תן לי מוזיקה טובה אחויה ואני מבסוט".
התרעות פיקוד העורף