לרגל צאת האלבומים החדשים של אליעד נחום, עדי אולמנסקי, גל אדם, חיים איפרגן ושרון הולצמן – מדור הביקורות "חם באוזן" מוגש בגרסת אריכי הנגן.
אליעד נחום – "בין עולמות"
שנתיים חלפו מאז אלבומו הקודם "מסע", ועתה השיק אליעד נחום את אלבום הסולו החמישי במספר שלו "בין עולמות".
האלבום בן תריסר השירים מציג היטב את הדנ"א המוכר והידוע של נחום, שדואג לשמור על קו אופייני ולא להתפלש למחוזות מוזיקליים שאינם טבעיים לו. הוא יכול להתכתב עם מחוזות שונים אבל עדיין להביא את עצמו ואת האותנטיות והכנות האישיות שלו ליצירה, צעד אמיץ ולא מובן מאליו כשמדובר במוזיקת פופ התלויה ברובה על טרנדים (חולפים).
שיר הנושא, בלדה מאד מלודית, הוא בדיוק מה שהייתי מצפה מאליעד, בלדת RNB שיוצאת מהקישקע, מהנשמה, כזו עם בית ופזמון מוגדרים ומתפתחים שהולכים "לפי הספר" או אם תרצו הנוסחה הבטוחה לשיר מרגש.
בשיר הבא, "למה את מחכה", הרגשתי כבר את התעוזה שלו והניסיון לצאת קצת מהמסגרת בשיר שהוא מעין שעטנז של להקה צבאית, כוורת וטיפקס (אולי גם קצת בהשראת "אם תרצי" של חנן בן ארי) עם טקסט וביצוע שובבים, הומוריסטים וקליטים שמעלים חיוך. אותה תחושה הרגשתי עם "תזמורת" הפופי הטהור שאפשר לזמזם משמיעה ראשונה כמו גם בשיר "ואולי" הרומנטי והקיטשי (אולי טו מאץ').
ב"וי איי פי" הרגשתי שהוא חזר קצת לשורשים של ימיו עם ההרכב טריפל לפני כעשור. השיר הזה פחות "עשה" לי את זה. לא כי הוא לא קליט ולא כי ההפקה המוזיקלית שלו לא מושקעת (נהפוך הוא) אלא כי הרגשתי בו פחות רגש, פחות חום ויותר טכניות, משהו שאני די סולד ממנו.
לעומת זאת, ב"חמסה" עם פלד, יש היפ הופ ישראלי אסלי, קליט ועשוי טוב שסביר להניח ויהפוך לאחד מלהיטי האלבום. היפ הופ מעולה נוסף (שמזכיר לי קצת את היי פייב) הוא "שיר אחר" שמשלב פופ והיפ הופ בצורה מושלמת.
להיט נוסף שצפוי לחרוך את הרשתות, הרדיו והמועדונים הוא "פה", שיתוף פעולה נוסף של אליעד עם המוזיקאי הפורטוריקני-ישראלי מטרו דה סבאג' (עמו שיתף פעולה בעבר בלהיט "אל תגלי") שמרגישים שהוא להיט מהרגע הראשון, גם בגלל הפזמון הלוהט, גם השילוב והכימיה המחשמלת בין השניים וגם כי הכל יושב טוב. השיק הלטיני המדליק ממשיך עם "מאמאסיטה" שנשמע אף הוא להיט מובטח.
יש באלבום גם שירים שהם "נחמדים", כלומר הם מאד נוסחתיים ושבלוניים ונשמעים טוב אבל אין בהם באמת בשורה חדשה או איזה טוויסט מפולפל שמעניין יותר מלשמוע אותם פעם אחת. זה לגיטימי והגיוני כי באלבום בן תריסר שירים לא כל שיר צריך 'להעיף' את הסכך (למרות שיש אלבומים שכן. כאן זה לא המקרה) אבל הם די סטדרטיים ואני מתכוון ל'זוג של השנה', 'טיפת גן עדן' ו"אל תקחי ללב" שהם מדויקים מדי, צמודים לנוסחה המצליחה ולא מרעננים יותר מדי.
האלבום כולו הוא אלבום מעולה, יש בו מספיק שירים שראויים להפוך ללהיטים ומציג בעיקר אקלקטיות בהשפעותיו וביכולותיו של אליעד. ניכר כי נעשתה השקעה רבה בעשייתו וביצירתו (כקודמיו) ועדיין יש בו גם רוח חדשה ולא ממוחזרת (למעט השירים שציינתי לעיל).
עם זאת, הייתי מאד רוצה לשמוע צד אחר של אליעד, מבחינה טקסטואלית, ולא רק שירים רומנטיים או אוטופיים אלא הייתי שמח גם לאמירה, להתייחסות לנושאים חברתיים ולדברים אחרים מלבד אהבה.
עדי אולמנסקי – "מכוונת לראש"
לא מזמן נסעתי במונית ובמקרה התנגן ברדיו השיר "פרארי" של עדי אולמנסקי עם טום פורמן, וברגע שאולמנסקי שרה "פעם ברקיע פעם בתחתית פעם על פרארי פעם במונית, פעם לא נורמלית פעם בורגנית" התרגשתי לשמוע אותה כל כך כנה עם היצירה שלה, מצליחה להביא אותה בהפקה גבוהה ובעיקר ליצור שיר שהוא לא 'עוד שיר' אלא נשכני, גאוותני (אך לא שחצני) וחצוף שממחיש את ההוויה שלה.
השיר הזה היה מתוך אלבומה החדש בעברית "מכוונת לראש" שראה אור בימים אלה והוא כולל לא מעט שיתופי פעולה שלה עם מיטב אמני ההיפ הופ, דוגמת טונה, פלד, דור3, שקל, כהן, עידו מימון ועוד שמות שבעוונותיי איני מכיר.
לא אתחיל לנתח כל שיר כשלעצמו כיוון שאני רואה באלבום הספציפי הזה מקשה אחת, מכלול אחד, מנטרה אחת וקונספט שלהפריד בין חלקיו יהיה חטא ולא באמת יעביר את דעתי עליו. בהפקה מוזיקלית מדוקדקת, מושקעת ומותחת גבולות אולמנסקי שרה על החיים שלה ושלנו בצורה ביקורתית, נוקבת, מחאתית ועוצמתית ומאתגרת עצמה כיוצרת, כזמרת וכמפיקה מוזיקלית שהולכת על יצירות מורכבות במיוחד.
יש שירים שפחות התחברתי אליהם באופן אישי, למשל ל"לא עונה" (עם פלד) שלא כל כך הבנתי את הפואנטה שלו והוא נשמע עוד שיר סטנדרטי ולא ייחודי מי יודע מה; "שקט" די מייגע מבחינה מוזיקלית ולא מעניין יותר מדי; וגם "תן לי סימן" נשמע לי מפוספס כי הוא לכאורה שיר רומנטי אך חסר בו דבר אחד חשוב – רגש. אני לא מאמין לה כשהיא שרה את השיר הזה (על אף שניכר כי שרה אותו בכוונה מלאה) וגם כשהשיר כתוב ועשוי טוב – בלי ביצוע באמת מרטיט – זה לא זה.
מה שכן, אהבתי מאד את "לשנות את העולם", שמוציא ממנה את שיא האותנטיות והאומץ כיוצרת וכבת אדם שמתמודדת עם קשיים רבים, מכשולים ומהמורות אך מצליחה לשרוד; "רוצחימלידה" (עם טונה) מתאר בצורה אותנטית את תפיסה את תעשיית ההיפ הופ המקומית וההבדל בין תרבות הפייק שבה למציאות וכנ"ל לגבי "למי אכפת? (לא לי)" שממשיך את הקו הזה; גם "בסוף", "ה פ ע ר" הבלוזיים ומלאי הנשמה שמוציאים לאור את זמרת הבלדות המצוינת שהיא – הצליחו לרגש וללטף לי את הנשמה; ו"באושר ובעושר" (עם כהן) גם תופס את האוזן משמיעה ראשונה.
לסיכום, לא אגיד שזה האלבום הכי טוב שאולמנסקי הוציאה עד כה (כרגע אני עדיין יותר מחבב את "2 בלילה", אלבומה העברי הקודם), אבל הוא בהחלט בין המעניינים שבהם, גם מבחינת ההפקה המוזיקלית המתפתחת, גם מבחינת שיתופי הפעולה המסקרנים וגם מבחינת הכנות האומנותית והנועזות היצירתית שלה. היא נשמעת מאד מגובשת, מודעת לעצמה, לא חוששת לחקור את הגבולות והיכולות של עצמה ובעיקר מצליחה להמציא עצמה מחדש. סביר להניח וחלק מהשירים יהפכו ללהיטים ולגבי חלק, בעיניי לפחות, ציפיתי ליותר, דווקא בגלל שאני יודע למה היא מסוגלת.
גל אדם – "טריו" – EP
“אני זוכר את הרגע המדויק שבו החלטתי סופית שאני רוצה להפוך לזמר”, סיפר לי גל אדם בשנה שעברה בראיון ל"מעריב" עם צאת אלבומו הראשון ("הכל אני") . “זה היה במהלך נסיעה עם אבא שלי לצפון, כששנינו היינו לבד באוטו. בדיוק צלצל אליי המוזיקאי יונתן קלימי, חבר טוב שלי, שתמיד אמר שהוא מאמין בי. הוא אמר לי שכדאי לי להוציא את השיר שהוא ותמר יהלומי כתבו. אבא שלי, ששמע את השיחה, אמר: ‘גל, אם אתה רוצה ללכת על זה, אז בוא נחליט שאתה עושה את זה ואתה לא עוצר’. קיבלתי באותו רגע החלטה ויצאתי לדרך. בהתחלה התרגשתי מאוד, עם פרפרים בבטן וכל מה שבא עם זה, אבל לאט־לאט התרגלתי לזה”.
מאז עבר אדם כברת דרך: הוא השתפשף לא מעט בהופעות, עבר מאולפן לאולפן בכדי לחפש חומרים וגיבש את הישות האומנותית המוזיקלית שלו, והאמת? אם בהתחלה חשבתי שהוא מנסה 'לחקות' את מקור השראתו, אחיו הגדול עומר, בהאזנה ל-EP החדש שלו "טריו" אני מבין שטעיתי.
אדם הצליח למצוא את הקול האותנטי והאישי שלו, לפתח את הסגנון שלו, לבחור שירים התפורים היטב למידותיו הקוליות ואיכויותיו ולהביא את המתיקות שלו לשירים.
ב"לא נחיה לנצח" הוא מציג בלדה קליטה ושוברת לב ברגישות ובכנות רבה, ב"כלום כבר לא חשוב" הוא מביא סגנון של חפלה ים תיכונית שובבה וב"יבוא חזק" הוא משלב בין השניים, בין הצד הקצבי לצד השקט שבו, ועושה זאת בצורה מצוינת, רגישה, מוקפדת ומאד אנושית.
מאז אלבומו הראשון ניכר כי הוא עשה עבודה רבה על שיפור יכולותיו הווקאליות וצבר יותר ביטחון עצמי, ולאור ה-EP החדש - הסקרנות לגבי המשך דרכו המוזיקלית - גברה בי.
חיים איפרגן – "שונא פרידות"
מאז "פרק אחר", אחד השירים היפים שהוציא, חיים איפרגן, יוצר וזמר מהאותנטיים שיש בז'אנר המזרחי האסלי, ידע עליות ומורדות בקריירה, אך לאורך כל הדרך לא איבד את הנאמנות שלו לקהלו ולסגנון המוזיקלי שהפך אותו לאחד משומרי הגחלת של סגנונו.
באלבומו החדש "שונא פרידות" הוא לא מאכזב: הוא לא "נכנע" לטרנדים חולפים או מנסה להישמע מה שהוא לא, וזה ניכר כבר מהשיר הראשון "חלמתי שאת באה" שהוא אחד משירי האהבה היפים בו, הן בשל סלסוליו והן בשל הטקסט והלחן שובי הלב.
רוב האלבום נוטה לכיוון המוכר והידוע של איפרגן, השקט, המלנכולי ומלא הנשמה שמתחיל בבית רגוע ומתרסק בפזמון שובר לב. עם זאת, הוא גם כולל שיר אחד קצבי, חפלתי, בשם "גבר מבוקש" שגם בו איפרגן נשמע במיטבו.
זה אלבום שחובבי הז'אנר בעיקר ייהנו ממנו ולא לשווא, מדובר באחד מזמרי הנשמה הגדולים פה בשנים האחרונות, שמודע היטב לכוח שלו ולמה שקהלו אוהב ודורש ממנו – ומספק לו את זה, או כדברי אחד משירי האלבום "השירים שלי בוכים". אם כבר לבכות – אז רק עם האלבום הזה.
שרון הולצמן – "רוקנרולר"
שרון הולצמן הוא מהיוצרים הבודדים במחוזותינו שחווה את סגנון חיי ה"סקס, סמים ורוקנ'רול" בווליום גבוה, קיבל את ה"כאפה" של החיים, הצליח להתרומם ואף ליצור מכל התהליך שעבר – אלבום. האלבום "רוקנרול", אולי האלבום האישי ביותר שלו (שיר הנושא הוא אוטוביוגרפי נוגע ומרגש), מוציא ממנו את המיטב: טקסטים ברמה גבוהה, אישית וכנה, לחנים מאד מלודיים, רכים ומלטפים שתופסים את האוזן, וביצוע מלא רגש ואמוציות.
הולצמן, בסיסט להקת אבטיפוס, יצר את אלבום הסולו הכי טוב שלו בעיניי, הוא בא אחרי כברת דרך חתחתים שהוא עבר ומוציא ממנו את המיטב שבמיטב. כל אחד מתשעת שירי האלבום מעולה, אפשר להאזין לו שוב ושוב ולא לרוות אף פעם – ולהשתוקק לעוד (שרון – אלבום חדש נוסף – דחוף!).
האלבום נחתם עם הפתעה נעימה, קאבר ל"זן נדיר" של קורין אלאל, בביצוע שקט ורגוע עם אינטרפרטציה מיוחדת שאינה נופלת מגרסת המקור. בשורה התחתונה: זהו אלבום שכולם יכולים להתחבר אליו.