הופעה בלתי נשכחת: שרון דן אדל, סולנית להקת ווית'ין טמפטיישן שהגיעה להופעת בכורה בארץ, חרכה את הבמה אמש (ראשון) בהאנגר 11 בתל אביב באחת ההופעות הטובות מהז'אנר שהיו בארץ ובכלל, כולל ביצוע בכורה עולמי של השיר החדש Wireless שנכתב בהשראת המלחמה באוקראינה.
הכוכבת הבינלאומית שהגיעה סוף סוף לארץ בזכות אגואיסט הפקות ומיוזיק ביזנס נתנה שואו בלתי נשכח למעריצים שחיכו לה 15 שנים ארוכות. "הופעה מושלמת, היה שווה לחכות שנים שיגיעו לארץ", מסרה טל-לי משכן, מעריצה ותיקה. "הם פשוט נתנו הכל".
"התאהבתי בהם עוד יותר", הוסיפה תמר איתן. "הופעה מהפנטת. כבר רוצים עוד פעם!". "שרון ולהקתה ממלאים את הזיגודום, יום אחרי יום בהופעות שהן סולדאאוט. וכאן בישראל קיבלנו אותם בהופעה פרטית כמעט. היה אדיר! מי שלא בא, הפסיד", סיכם מוטי הלפרט.
כבר מהתו הראשון היה ברור שיש לנו עסק עם כוכבת ברמה אחרת. דן אדל בת בת ה-48 עלתה על הבמה כאילו הגיעה אלינו מעולם אחר ושרה בקול הצלול והמלאכי שהוא סימן ההיכר שלה, בלי לפספס אף תו, וגם בגבוהים ביותר היא נשמעה היטב ונכנסה עמוק לתוך הלב. יחד עם הסובבים פשוט לא יכולתי להאמין שקול כזה יוצא מיצור אנושי ופשוט בהיתי בה בהערצה.
שרון ניצלה היטב את הבמה הקטנה-יחסית, אולי הקטנה ביותר שהופיעה בה בשנים האחרונות, ונתנה הופעה מרגשת, אנרגטית ולרגעים פשוט עוצרת נשימה. היא גם הקפידה לומר לקהל שוב ושוב בעברית: "תודה", ואולי זה הדמיון שלי בלבד אבל נראה היה שהקרבה לקהל מרגשת אותה.
ברמה הטכנית מדובר באחת ההופעות היותר טובות שהיו בארץ, בז'אנר ובכלל: לכל אורך ההופעה הסאונד היה מדויק, כמו מקצוענים, ולמרות שההפקה הייתה צנועה והסתפקה בתאורה ודיגיטל ארט ברקע, בלי מיצגי האש שמלווים בדרך כלל את הופעותיהם הגדולות, הנוכחות של חברי הלהקה על הבמה הייתה מגנטית ומהפנטת. נראה היה שהם נהנים מהקרבה לקהל המסור וככל שההופעה נמשכה הם השתחררו יותר ויותר, נפתחו ותקשרו עם הקהל, ושרון עצמה הפגיזה לקראת הסוף בתנועות ריקוד מפתיעות.
הסטליסט עצמו כלל שירים ולהיטים מתקופות שונות של הלהקה, כראוי להופעה שהמעריצים המקומיים חיכו לה 15 שנה. ההופעה נפתחה ברצף שירים מקפיצים ואנרגטיים: Our Solemn Hour פתח את הערב באנרגיות שנמשכו גם ב-Faster והמשיכו ללהיט Paradise (what about us) שיצא במקור כדואט עם מלכת המטאל טאריה טורונן, שחסרונה אפילו לא הורגש בזכות הנוכחות המדהימה של שרון על הבמה.
לאחר מכן חזרנו אחורה בזמן אל Stand My Ground, אחד השירים המוכרים ביותר של הלהקה, וברגע הזה הפכתי להיות בת ה-15 שהייתי בשיא הערצתי ללהקה שליוותה את נעוריי ושבה אליי כעת, כשכבר עברתי את ה-30. שיר שכל השנים האלו סימל עבורי את ההתמודדות עם הדיכאון, את העמידה הנחושה מול התהום השחורה שמאיימת לשאוב אותך.
בזכות חברים טובים עמדתי בשורות הראשונות, ושרתי ביחד עם שרון את המילים שחקוקות על לוח ליבי מאז שאני זוכרת את עצמי, שהיו לצידי בתקופות קשות ובזכותן שוב ושוב הבטחתי לעצמי: "All I know for sure is that I'm trying, I will always stand my ground".
לאחר מכן השיר Angels שמר על אותו מתח רגשי ובמהלכו שרון הגיעה לגבהים שהפתיעו אותי שוב ושוב, עם קול צלול מאי פעם במה שאני מאמינה שהיתה אחת ההופעות הטובות בקריירה שלה. שירתה מרשימה במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא מעולם לא למדה פיתוח קול באופן מסודר והרגעים בסוף השיר, כשהמוזיקה דממה ושרון נותרה לבד עם המיקרופון, היו פשוט עוצרי נשימה.
בהמשך הטמפו לא האט לרגע והלהקה המשיכה לשירים עם הווייב המיליטנטי The Purge ו-Raise your Banner, שהכינו את השטח לשיר החדש Wireless, שנוצר בהשראת מלחמת אוקראינה וזו הייתה הפעם הראשונה בה הלהקה ביצעה אותו בלייב - הופעת בכורה עולמית. האנרגיה רק הלכה והתעצמה, אבל הקהל פחות זרם עם הניסיון של שרון לסמן "פיס" באצבעותיה ונשאר עם התנועה המוכרת.
רגע לפני כן שרון חלקה עם הקהל את הסיפור מאחורי השיר Supernova, אותו הקדישה לאביה שהלך לעולמו ממחלה. בהמשך האנרגיות רק התעצמו עם השיר The Reckoning, שיר שאי אפשר שלא לקפוץ לצליליו.
לסיום נראה היה שהלהקה קראה את היומן שלי, כי היא סיימה את ההופעה ברצף השירים האהובים עליי: Ice Queen, What Have You Done Now, והשיר שאולי הכי מזוהה מבחינתי עם ווית'ין, Mother Earth, שהביא את הערב לשיאו: 15 שנות המתנה שהתנקזו לרגע אחד מושלם, כזה שלא אשכח עוד שנים רבות.