יש שירי פופ קצביים שמאזינים להם ויודעים שיש להם פוטנציאל, אבל משהו, שאי אפשר בהם לשים עליו את האצבע, התפקשש בהם, חסר ומונע מהם להפוך ללהיט שתוכננו להיות. 

זה בדיוק מה שהרגשתי כשהאזנתי ל"לקום" של קווין רובין ואלה לי. רובין זמר בינוני ומטה אבל איכשהוא תמיד הצליח למצוא שירים שמתאימים ליכולות הקוליות המוגבלות שלו, ואלה לי, זמרת שהפופ הוא חלק בלתי נפרד מהדנ"א שלה, אף פעם לא הרשימה אותי בדואטים שלה, לא כי הם לא טובים אלא כי מרגיש לי שאף פעם היא לא נתנה את 100% שלה כשהיא משתפת פעולה עם עוד אמן והתוצאה מהונדסת מדי.  מה לעשות? לא כל זמר בנוי לחלוק עם עוד אמן את היכולת שלו ויש כאלה שלבד עדיף להם. שניהם כוכבי נוער, שניהם מתוקים, אבל זה לא תמיד מספיק בשביל להפוך שיר למעולה.

השניים רקמו קליפ פוטוגני, והשיר בנוי טוב, אם כי הלחן מזכיר 20 שירים נוספים ואין בו שום דבר ייחודי או יוצא דופן (בלי הגימיק המנצח. גם להיט, סתמי ככל שיהיה, זקוק לגימיק טוב), אבל זה לא מה שחסר בו בעיניי, פשוט משהו בשילוב הקולי שלהם לא עובד לי, על אף שלשיר יש פוטנציאל טוב אילו אלה לי הייתה מבצעת אותו לבד או אילו רובין היה מוצא פרטנרית יותר מתאימה, כזו שתהיה שוות כוחות (קולית) ולא תאפיל עליו. פספוס. חבל.

מה שאני אוהב באודיה זה שהיא סטורי-טלרית מצוינת, כזו שאף פעם לא מפלטרת את הרגשות שלה בטקסטים, לא חוששת להראות את נקודות החולשה שלה אבל מזווית מבט חזקה ועוצמתית, וזה משהו שייחודי לה. יתרה מזאת, היא מצאה סגנון אישי וקול אמנותי שאי אפשר לחקות אותו (כלומר, אפשר לחקות, אבל לא בהכרח להצליח), גם אם לפעמים אני מרגיש שהשירים שלה די חוזרים על עצמם. הם עדיין חלק מהחבילה שהיא מספקת לנו ורק היא יכולה להיות חתומה עליהם.

בשירה החדש "סטאי/ אתה שלי" (חלק 1) היא לא מספרת משהו שלא סיפרה בעבר, על מערכת היחסים שלה עם גבר שמייסר אותה לעתים, ועם כמה שהיא מנסה להתרחק ממנו, הוא עדיין אהבת חייה וחוזר אליה כמו בומרנג (הוא כמו הקאמבק של פאר טסי) ומציבה לו אולטימטום. היא לא הקורבן אלא היא זו שאומרת ישירות לגבר שלה להתעורר על עצמו ולהפסיק עם המשחקים. כן, זו מנטרה שמאפיינת לא מעט משיריה, ומה שמעניין זה שאם נניח לרגע בצד את הטקסט, היא כל פעם מנסה למתוח את הגבולות של עצמה כמוזיקאית, מנסה לחקור אלמנטים אחרים בסטורי-טלינג שלה.

בשיר זה החוליה החזקה הוא הפזמון הקליט, שמתעלה בעיניי על הבתים, ונדבק בראש בצורה ששוכחים שהבתים כבר מזכירים שירים אחרים שלה. אני אוהב את זה, על אף שזה שיר שהוא יחסית צפוי, אבל כשאמן מספק את הסחורה הכי טובה שמצפים ממנו לספק זו לא חולשה, זו אומנות.

מהרגע הראשון שראיתי את טדי נגוסה בהופעה ב"בארבי" לפני מספר שנים כשהתארח אצל עדי אולמנסקי, התאהבתי באמירה שלו, באותנטיות ובעובדה שהוא ראפר אמיתי, אמיץ וכישרוני, מהבודדים בז'אנר מהדור הנוכחי שאני מאמין להם כשהם שרים, ומרגיש שהשיט שלו הוא השיט של כולנו.

האזנה ל"הפרעות קשב. ווליום 1", הסינגל החדש שלו היא הרפתקה של ממש. הוא פותח את הלב בצורה הכי כנה שעשה עד כה, בעיניי, חושף את הצלקות שנערמו לו לאורך השנים אבל תמיד מצליח לחזור למסלול, לשרוד. ההפקה המוזיקלית של מאיור מוסיפה המון לווייב הכללי של השיר והתוצאה היא טראפ אישי-חברתי עשוי טוב מאד.

רואי אדם, אחיהם של הזמרים עומר וגל אדם, חבר לשרק לשיר חדש "הקרקס של רואיקו", מעין פיוז'ן של דאנס-טכנו-היפ הופ-ים תיכוני, קליט וקצבי עם פזמון טוב וטקסט הומוריסטי עם חריזה משעשעת. 

השיר יכל לתפוס טוב אילו זמר שיודע לשיר טוב היה מבצע אותו. הביצוע של אדם לא מגובש, מלא בזיופים, לא כריזמטי ונטול כל רגש, ולפרקים הרגשתי כאילו AI שרה במקום זמר (במקרה זה ה-AI יכלה רק לעזור). אולי בעתיד הוא יידע לשיר טוב, אבל כרגע הוא רחוק מזה שנות אור. ביצוע גרוע ונוראי. מצד שני, כל אחד היום יכול להיות זמר קריוקי, אז למה לא?

לעומת זאת, הדור הוותיק של זמרי ארצנו יודע עדיין את הטריק הנכון לפרוט על מיתרי הלב ובראשו שירי מימון, שהוציאה השבוע את "רגל על רגל", שיר חדש ומעולה, אוטוביוגרפי וכן שקלע לי בול בנשמה, גם בטקסט האישי והנוקב, גם בלחן ובעיקר בביצוע. לא לשווא מימון נחשבת לאחת מחלוצות הפופ בארץ ומצליחה משך שנים רבות לשמור על מעמדה. היא אמנית עם אמירה, אמנית שיודעת איך לשמור על רלוונטיות חוצת דורות ולא להתפשר על איכות.