גם בחום של ישראל, טריפונס לא מוותר. הזמר מקפיד להגיע להופעותיו כשהוא לבוש טיפ־טופ בחליפה, עניבה, מטפחת בכיס ונעליים מצוחצחות. “זה הסטייל שלי עוד מילדות", הוא מסביר. “אני משתדל להיות מסודר ולהיות לבוש כמו שצריך. התרבות שלי שונה, אני לא מתחבר למודרניות העכשווית. אומן צריך להיראות אומן".
ובניגוד לקולגות רבים, הוא מבלה שעה ארוכה אחרי ההופעה בשיחה עם מעריציו, מתעניין בשלומם. הקהל הוא שסייע לו לעבור את השנה הקשה בחייו. לפני כחצי שנה איבד את אשתו אברולה ניקולאידיס, שלה היה נשוי במשך 62 שנה. אברולה התמודדה עם מחלת הסרטן ונפטרה, בניקוסיה, קפריסין. “אברולה נפטרה בבית חולים סיעודי כשאני והילדים לידה", הוא אומר. “קשה לי מאוד בלעדיה, היא הייתה אהבת חיי. לאט־לאט אני מנסה להתאושש, כשהמוזיקה והמשפחה שלי מחזיקות אותי. אין דרך אחרת".
את בני הזוג פגשתי לראשונה ב־2015 בדירתם הצנועה בחולון. הוא פתח לי את הדלת בג'ינס ובחולצה מכופתרת, לחץ יד והציג לי את אשתו. אברולה דיברה על האהבה שלהם לישראל וסיפרה עד כמה בעלה צנוע, לא אוהב לדבר על הישגיו, על אף שיש לו רבים. הוא מצדו אמר שהיא השמש בחייו ושהשירים שלו מקבלים את ברכת הדרך שלה ומוקדשים לה. כך שמעל הפגישה שלנו הפעם מרחף זכרה של רעייתו, שלא זכתה להשתתף במופע החגיגי שייערך החודש ובו יציין 60 שנות קריירה (22 באוגוסט, היכל התרבות ירושלים). “זה מרגש אותי, כי להיות במשך 60 שנה על הבמות זה לא בא בקלות. אני משתדל לשמח את הקהל שלי, וזה מה שחשוב לי", הוא אומר. “אני אומר בכל יום תודה לאלוהים שנתן לי את המתנה הזאת".
טריפונס ניקולאידיס נולד בשנת 1944 בכפר איוס־תיאודורוס בקפריסין למשפחה דלת אמצעים. לדבריו, האהבה למוזיקה הגיעה אליו מילדות, כשאביו וארבעה מעשרת האחים והאחיות שלו שרו במקהלה. “בילדות הייתי הולך עם אבא שלי להתפלל בכנסייה ולמדתי ממנו הרבה מהמזמורים, וככה התחלתי לשיר ורציתי להתחיל לעסוק במוזיקה", הוא מספר. “הסגנון שאהבתי לשיר היה מסוג ה'לאיקו' (סגנון מוזיקלי יווני שנוצר בשנות ה־50 מהרמבטיקו - ד"פ). זה משך אותי מאוד".
כנער הוא העריץ את הזמר סטליוס קזנג'ידיס, “אומן חד־פעמי", לדבריו. “לצערי, לא יצא לי לפגוש אותו ועד היום מרגיש פספוס לגבי זה. אבל ראיתי אותו בהופעות וגם יצא לי להופיע עם אחיו הצעיר, סטטיס".
בגיל 13, בשל המצב הכלכלי הקשה של משפחתו, עבר בגפו לניקוסיה ועבד בנגרייה. “זו הייתה תקופה לא קלה, חייתי בחדר עם שלושה אנשים זרים", הוא מספר. “אני אוהב אומנות ולכן בחרתי לעבוד בנגרות. הייתי מעצב רהיטים, ופה ושם הייתי שר אחרי שעות העבודה בשביל הכיף. זה לא היה משהו מקצועי. לא היו לי שום מחשבות להיות זמר, לא חשבתי שזה אפשרי, כי בכפר שממנו אני בא המונחים ‘זמר' או ‘בוזוקי' לא קיימים בלקסיקון. יותר מזה, התביישתי מקהל והיה לי קצת פחד במה בהתחלה. בשלב מסוים איזה מוזיקאי ותיק שמע אותי שר, והציע לי ללמוד לנגן על בוזוקי. לא ידעתי בכלל מה זה בוזוקי ולא היה לי כסף למורה. אותו מוזיקאי לקח אותי לחנות לקנות את הכלי, ואז שלח אותי ללמוד אצל מורה שגבה ממני 2 דולר לכל שיעור. הייתי הולך שלושה קילומטר עד אליו. לקחתי שלושה שיעורים והפסקתי, כי לא היה לי כסף לשלם לו. במקום זה התאמנתי יום ולילה על הבוזוקי, עד שהייתי מוכן והתחלתי להופיע".
“אבא שלי אמר לי שבחרתי מסלול לא טוב, כי זמר במועדונים נתפס אז כמשהו מפוקפק. אמרתי לאבא שלי שיבוא לראות אותי מופיע במועדון, ואחרי זה אעשה מה שהוא יחליט. אחרי אותה הופעה הוא אמר לי: ‘תשמע, אני לא רוצה לעצור בעדך, תמשיך בדרך שאתה אוהב, רק אל תעשה פדיחות למשפחה שלך'. נתתי לו את המילה שלי וככה המשכתי".
בשנת 1963 החל להופיע באופן קבוע במועדון לילה בקפריסין, ומהר מאוד הפך לכוכב במדינה הצעירה: “התגלגלתי להופיע במועדון די במקרה. בעל מועדון לילה ששמע שאני לומד לנגן על בוזוקי ואוהב לשיר, שאל אותי אם אני זמר. אמרתי לו: ‘לא, אני רק אוהב לשיר בשביל הכיף'. הוא ביקש שאשיר לו שיר, שרתי והוא אמר: ‘מעכשיו אתה זמר ראשי במועדון שלי', וצירף לי להקה שליוותה אותי. אמרתי לו: ‘רגע, אבל אני לא מכיר שירים'. הוא אמר שאלמד תוך כדי ובאמת, הוא לימד אותי ותוך זמן יחסית קצר צברתי רפרטואר. אלו היו ימים מאוד לא קלים: הייתי ביום עובד בנגרייה, בערב מופיע במועדון, וכשהייתי חוזר הביתה בשעה 3־4 לפנות בוקר, הייתי יושב ומתאמן על הבוזוקי עד הבוקר. מהר מאוד הקמתי להקה משלי עם חמישה נגנים ויצאנו להופיע במועדונים ברחבי קפריסין. זו הייתה תקופה שהכל בקפריסין היה חדשני. ברגע שהופעתי בטלוויזיה וברדיו, כולם הכירו אותי. הפכתי לכוכב. לימים אותו דבר קרה לי בישראל".
כעבור שנתיים, עם שחרורו מהצבא, שב להופיע במועדונים בקפריסין, שם קיבל הצעה קוסמת. “במועדון של בית ההבראה בקפריסין שבו הופעתי, בילו גם ישראלים", הוא מספר. “בעל המקום ניגש אליי ואמר לי ששני אמרגנים ישראלים רוצים לדבר איתי. אחרי ההופעה ניגשתי אליהם, אחד היה סלוניקאי שדיבר יוונית, והשני היה פולני. התחלנו לדבר והם הזמינו אותי לעבוד בישראל. לא ידעתי בכלל איפה ישראל נמצאת, כי לא יצאתי מקפריסין אף פעם. דיברתי עם הסוכנים שלי והתברר שקיבלנו שתי הצעות: אחת, להופיע בישראל, והשנייה, להופיע באנגליה. בגלל שישראל הייתה קרובה לקפריסין, הסוכנים שלי המליצו ללכת לשם, אז חתמנו על חוזה לשלושה חודשים במועדון ‘קפה אתונה' בתל אביב. ארזתי והגעתי לארץ באוניה".
כעבור שלושה חודשים ב"קפה אתונה" חתם טריפונס על חוזה הופעות במועדון “אריאנה", הטריטוריה של הקולגה אריס סאן, שעליו הוא אומר רק מילים טובות. “הערכנו זה את זה", הוא מודה. “שנינו שונים לגמרי - אני ניגנתי על בוזוקי מוזיקה יוונית אותנטית, והוא ניגן בגיטרה חשמלית מוזיקה יוונית שהיא יותר רוק'נרול, אין מה להשוות בינינו. אתה יודע שאת ‘בום פם' הוא שמע בפעם הראשונה בהופעה שלי ב'קפה אתונה'? אחרי זה שמעתי שהוא הפך את השיר ללהיט ענק. בשנות ה־70 הוא הזמין אותי להופיע במועדון שלו ‘סירוקו' בניו יורק. הוא לא היה טיפוס קל, וראיתי איך המאפיה ישבה לו על הראש במועדון שלו. למרות הכל הוא היה הוגן עם התשלום ובסך הכל ההופעות אצלו זכורות לי כחוויה טובה, חוץ מפעם אחת כשתפסתי אותו סוגר לי מיקרופון תוך כדי שירה. אני חושב שהוא קצת קינא בזה שאני הצלחתי בישראל אחרי שהוא עזב. עצוב מה שקרה לו. הוא לא ידע לשמור על עצמו ותראה לאן זה הוביל אותו. הוא נפטר כל כך צעיר. לי היו שורשים חזקים ולא נתתי להצלחה או לאף אדם להפיל אותי. מה שתמיד היה חשוב לי ועד היום חשוב לי הוא המוזיקה והקהל".
הפריצה הגדולה שלו בישראל הגיעה בשנת 1970, באופן סימבולי זו אותה השנה שבה אריס סאן עזב את ישראל. ההכרה הגיעה אליו עם הלהיט “דיר־לה־דה", שיר עם יווני שמקורו באי קלימנוס. השיר התפרסם בעולם בפיה של הזמרת דלידה, שהקליטה אותו באיטלקית, צרפתית, גרמנית ואנגלית, אך אצלנו זכה לפרסומו, כאמור, בפי טריפונס, בתקליטון הבכורה שלו: “התחלתי לשיר את ‘דיר־לה־דה' בהופעות במועדון 'אריאנה' וראיתי את התגובות הטובות של האנשים. חשבתי שהשיר הזה מתאים לקהל הישראלי שרוקד הורה. החלטתי שאני רוצה להקליט אותו. דני יצחקי, שפתח בדיוק את משרד האמרגנות תיאטרון הזמן, הפיק לי את התקליטון הזה, שהוקלט באולפני קוליפון של האחים אזולאי ליד השעון ביפו. בצד השני של התקליטון היה השיר ‘אגוניה', שגם הוא הפך ללהיט".
עבורו, ההופעות המרגשות ביותר היו בפני חיילי צה"ל בזמן מלחמות, ממלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים ועד מלחמת לבנון וגם בזמן מבצעים צבאיים נוספים. “במלחמת כיפור חרשתי את כל סיני, את שארם א־שייח', את תעלת סואץ, את רמת הגולן ואת כל בתי החולים בהם שהו חיילים", הוא אומר. “אין מקום שלא הייתי בו, גם בהופעות בפני שלושה חיילים. אני זוכר שלפני שהמלחמה פרצה הופעתי בווילג' בניו יורק. בוקר אחד, באמצע שינה, העירו אותי ואת הנגנים שלי בדפיקות חזקות בדלת ואמרו לנו שפרצה מלחמה. ישר עזבנו את הכל והגענו לישראל, כי הרגשתי שאני מוכרח להיות היכן שהלב שלי נמצא. זו הייתה תקופה קשה אבל מרגשת, שגרמה לי להרגיש חלק בלתי נפרד מהישראליות. לפעמים הייתי בוכה בהופעות האלה מבלי להרגיש, מההתרגשות. אני זוכר את הטיסה לסיני במטוס ישן שבכל כמה רגעים קפץ, זה יותר הפחיד אותי מאשר המלחמה עצמה. אני והנגנים שלי נסענו בג'יפ מרפידים לפאיד, בצד של אפריקה. כל הדרך ראינו טנקים שרופים וגופות. זה היה מראה קשה. ידעתי שהחיילים שמגינים על המדינה הם גם הקהל שמגיע להופעות שלי, וזה המעט שאני יכול לעשות עבורם. בתקופה הזו הרגשתי ציוני יותר מאי־פעם. אהבתי גם את מנות הקרב שחילקו לנו, עד היום אני זוכר את הטעם של הלוף ההוא. שמע, גדלתי פה בישראל. השנים הכי יפות שלי הן פה בארץ. יש לי תעודת זהות ישראלית, יש לי אזרחות ישראלית ואני פטריוט".
בשנות ה־70 יצא לסיבובי הופעות מוצלחים בארצות הברית, ובשנת 1980 השתקע שם. הפרק האמריקאי של חייו נמשך עד 2007: “אשתי ואני רצינו שהילדים ילמדו באוניברסיטה בארצות הברית, אז עברנו לשם, וגם נכנסה לי בינתיים עבודה, אז התרגלתי. הקמתי להקה בת שמונה נגנים בשם ‘אלפא מיוזיק אורקסטרה', והיו לי תקופות שם שהייתי סגור שנתיים מראש להופעות והייתי עובד גם שבעה ימים בשבוע. מה שכן, לא הזנחתי לרגע את ישראל, והייתי מקפיד לבקר מלא בארץ".
הוא גם המשיך עם שיתופי הפעולה עם אומנים ישראלים, ובשנת 1985 הקליט עם אלון אולארצ'יק את הדואט “כולם כולם". “זה שיר יפה, אבל לצערי הוא לא הושמע כל כך ברדיו", הוא אומר. “היום, עם הפייסבוק והרשתות החברתיות, הרבה יותר קל לפרסם שירים, כי אתה לא תלוי אך ורק ברדיו".
בשנים האחרונות, למעט שירים בודדים, בהם “לתפארת מדינת ישראל" שנכתב על אהבתו למדינה, ממעט טריפונס להקליט ומתמקד בעיקר בהופעות. “יש לי רעיונות להקליט שירים, אבל זה גם תלוי באמרגן שלי. להקליט שיר זה לא פשוט, כי מדובר בהפקה ובהשקעה והרדיו לא כל כך משמיע כבר את השירים", הוא אומר. “בהופעות אני מרגיש את ההצלחה, ההתלהבות והאהבה מהקהל, וזה משמח אותי ונותן לי כוח וממלא את הסוללה. הקהל שלי הוא גם מבוגר וגם צעיר. חוצה דורות. ולשמחתי, יש עכשיו דור חדש".
חשוב לציין כי ב-17 השנים האחרונות מי שמנהל, מטפח ומסייע לטריפונס לשמור על מעמדו בישראל הוא לא אחר מאשר המפיק והאמרגן הוותיק אשר ראובני, שמתלווה אליו לכל מקום ולכל במה ומשקיע בו את מלוא מרצו. "טריפונס הוא דוגמא ומופת לכל הזמרים הצעירים בכך שבגיל 80 הוא עדיין מופיע וממלא אולמות", מציין ראובני. "מרגע שהתחלנו לעבוד יחד שיניתי לו את טיב ההופעות ועכשיו הוא מופיע במקומות מכובדים כמו זאפות וגריי, בפני וועדי עובדים, אירועי חברה ובפסטיבלים שונים. אני דואג לו להכל והכל רק כדי שהוא ישיר. הוא עדיין אחד הזמרים האהובים בישראל, ובשבוע הבא גם יקבל פרס הוקרה מיוחד על פועלו מטעם תזמורת ירושלים מזרח ומערב. ידו עוד נטויה ואני איתו לאורך כל הדרך".
התרעות פיקוד העורף