אחרי פסק זמן יחסית ארוך, הראל מויאל חוזר עם שיר חדש, "אלופים". מויאל, שממשיך לכתוב ולהלחין בעצמו את שיריו ולא מתיימר להיות נוסחתי מדי אלא להביא את הכישורים האומנותיים שלו כיוצר לקדמת הבמה, ולצקת לתוכם את הטרנדים העכשוויים, רקח שיר פופ מזוקק ומאד אישי, שקל להבין מבין השורות שהוא שר על עצמו ("מה אתה רואה, כשהמסך עולה ואין עוד מחיאות כפיים"), אך הוא שר זאת מזווית של עצמו שר לעצמו, שמבחינה טקסטואלית זה מאד ייחודי לבנות על כך שיר שלם. זה שיר על תקווה, על נחישות, על חדירות במטרה ועל אמת פנימית שיוצאת החוצה בשיר פופ שהוא כל כך "הראל מויאלי".
לשיר כל אחד יכול. להיות זמר רק יחידי סגולה. כששמעתי את "מגיע לי מספר 1" של אן בי הבנתי בדיוק את ההבדל המהותי בין זמרת לאחת ששרה. השיר, פופ סינטטי מהונדס ונוסחתי, זוכה לביצוע נוראי, מחריד ונטול כל רגע, אמוציות או כוונות. מרגיש לי שבמקום להשקיע בפיתוח קול או בניסיון לשיר טוב, השקיעו בקליפ נוצץ. נו, אז יש קליפ. זמרת אין. מה הפואנטה?
קובי פרץ חבק השבוע שיר חדש בשם "שלחנו הזמנה", שיר חפלת פופ-ים תיכוני שתפור למועדונים ולהרמת אווירה כמו שרק פרץ יכול לעשות. אני לא מת על השיר הזה, לא כי הביצוע לא טוב ולא כי הלחן לא קליט, אלא כי הטקסט די משעמם אותי, בלי שום עניין ובלי איזה גימיק מעניין. סתמי. זה לדעתי עקב אכילס של השיר הזה.
ההפתעה הכי נעימה השבוע הוא יונתן ארצי, שהוציא, בקולו המרטיט ובכישרון הכתיבה יוצא הדופן שלו, שיר בכורה בשם "אם לכתוב שירים". זו בלדה שהפיחה בי תקווה כי עדיין יש יצירות איכותיות, נוגעות, נוגות ועם אלמנט קלאסי. לפרקים השיר הזכיר לי קצת בוייב של המלודיה והטקסט את "כמו בלדה" של נתן יונתן (אבל אולי זה רק אני). הביצוע הכן והנוגע של ארצי מתמזג היטב עם הטקסט והעיבוד והתזמור המושקעים, שמשלבים כלים קלאסיים עם צליל הגיטרה, פשוט מדהים. זו ההוכחה המובהקת ששיר בכורה יכול להיות מצוין, אם באמת רוצים.