ב-20 השנים האחרונות ביסס עילי בוטנר את מעמדו כאחד היוצרים המוכשרים, המצליחים והרגישים בתעשיית המוזיקה המקומית. בעיניי הוא גם מאחרוני המוהיקנים שמצליחים להתחבר עמוק דרך המילים והמנגינות אל נופיה המרהיבים של ארץ ישראל ואל השורשים העמוקים של החברה הישראלית, וכל זאת בנימה מאוד אישית, אוטוביוגרפית וכנה שקל להזדהות עמה ולאמצה ללב.
מזלזלת במאזינים: השיר החדש של שרית חדד שאפשר לזרוק לפח
קפיצה לשנות ה-50: בחזרה לסיפורה ולשיריה של הזמרת מרים אביגל | האזינו
בספר הביכורים החדש שלו, “כמו הילד בקיבוץ" (על פי שורה מלהיטו “אני אש"), מסע אוטוביוגרפי אל שיריו, יצירתו וסיפור 45 שנותיו שהוא מעין סיכום ביניים, אין סוף אלא יש מן התחלה וגיבוש של מסע, של דרך, של עשייה ובעיקר תמהיל הישראליות כולה. “זה ספר תווים, מילים, תמונות וסיפורים אוטוביוגרפיים שכתבתי בשנתיים האחרונות", מספר בוטנר.
“הוא בנוי בצורה של יומן אישי: מתחיל ב’בית הילדים’ בילדות שלי בקיבוץ, בנעורים, ונמשך בלימודים בבית ספר ‘רימון’, בצבא ובשירים שכתבתי מאז ועד היום. יש בו 32 שירים מכמעט כל שיתופי הפעולה שעשיתי, ובשבילי זו הגשמת חלום מעבר לעניין של להוציא ספר. כשהתחלתי לנגן, למדתי דרך ספרי תווים כאלה, בהתחלה מספר תווים של אבי ברק ואחר כך דרך ספרים של שלום חנוך, מתי כספי ויוני רכטר, וזו ממש סגירת מעגל מרגשת עבורי להוציא ספר תווים משלי ולכתוב שם סיפורים אישיים ואנקדוטות".
איך בחרת אלו שירים ייכנסו ואלו לא?
“ברור שיש שירים מוכרים שהייתי חייב להכניס, אבל יש בספר גם שירים פחות מוכרים שבכל זאת היה לי מאוד חשוב לשלב אותם, למשל השיר ‘ילדים של שמש’ שכתבתי לחגיגות 70 השנה לקיבוץ שלי, זה שיר ששר חנן יובל והוא מאוד אישי ואוטוביוגרפי ולכן הוא נמצא בספר. היו הרבה שירים שנשארו על רצפת חדר העריכה אבל נכנס המיטב, מהשירים הראשונים ועד השיר ‘איתך עד סוף הזמן’ שהוצאתי במרץ השנה עם ישי לוי".
זה גרם לך לעצור לרגע ולהסתכל על הדרך שעברת, אישית ומקצועית?
“בוודאי. זה מרגש מאוד וזה בהחלט לא סיכום. מאוד מרגש לראות את כל השירים נכנסים לתוך ספר. יש בו משהו נצחי, וגם מעניין לראות מבחינה מוזיקלית את השירים והאבולוציה שלי כיוצר מתחילת הדרך ועד היום. זו הגשמת חלום שהתחלתי לעבוד עליה בתקופת הקורונה. ניסיתי להיזכר בדברים שקרו לי בתור ילד או נער, שאנשים לא יודעים עליהם".
הרמת לי להנחתה: תן לי קוריוז שלא יודעים עליך וחשפת בספר.
"אני מספר על הרגע שבו שמעתי בפעם הראשונה בחור מבית הספר שלנו מנגן בגיטרה. בעצם הוא היה הסיבה שבגללה הלכתי ללמוד אחר כך מוזיקה. הוא ניגן כל כך טוב וכל כך יפה והיה לו סאונד שלא שמעתי, ואני זוכר את הרגע הזה שבו החלטתי שאני רוצה ללמוד לנגן כמוהו. הייתי בכיתה י’ והחלטתי לעזוב את בית הספר ואת הקיבוץ ונסעתי ללמוד ב’רימון’ בכדי להגשים את החלום הזה.
בשנה השנייה שלי ב’רימון’ כבר התחלתי לנגן עם שמוליק קראוס, ובאחד הלילות, אחרי אחת החזרות באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, ראיתי את אותו בחור, שכבר היה קצין בצבא על מדים של הנח"ל. נורא התרגשתי לראות את הגיבור שבגללו בכלל הלכתי ללמוד מוזיקה. נורא רציתי לספר לו שבגללו עזבתי את בית הספר והלכתי ללמוד ב’רימון’ וקניתי גיטרה כמו שלו ושהוא היה ההשראה שלי, אבל האוטובוס שלו הגיע והוא עלה עליו ולא הספקתי לומר לו את זה. שבועיים אחר כך הוא נפל באסון המסוקים. אותו גיבור שלי ושל כולנו היה דותן־יצחק כהן ז"ל. הוא היה בן 22 במותו. זה משהו שאי אפשר להסביר אותו במילים. זה רגע מרגש ומאוד עוצמתי".
שיחה עם קראוס
ב־8 בספטמבר ישיק בוטנר את הספר במופע חגיגי במועדון “צוותא" בתל אביב (שעה 14:00) ובו יבצע לראשונה כמעט לבדו את שיריו. “זו פעם ראשונה שאבצע לבדי את השירים ואספר הרבה מהסיפורים שנמצאים בספר, הרבה דברים אישיים ואנקדוטות וזה יהיה בנוי קצת כמו הספר. אומנם תהיה איתי להקה והזמרת ענת בן חמו, אבל אני לא רגיל להיות על הבמה כמעט לבד לגמרי וזה מאוד מרגש".
בוטנר (45) נולד וגדל בקיבוץ עין כרמל, וככל ילד טוב קיבוץ גדל על מוזיקה ישראלית אסלית. “גדלתי על שירי הלהקות הצבאיות דרך יוצרים ויוצרות ישראליים, המון מוזיקה ישראלית", הוא מספר. “היו לנו בבית רק תקליטים ישראליים למעט שני תקליטים לועזיים, אחד של ניקה קוסטה והשני של קני רוג’רס. ינקתי את הצלילים האלה מילדות ובקיבוץ זו הייתה המוזיקה הבולטת. כשקצת התבגרתי, בנעורים, נחשפתי גם למוזיקה לועזית כמו לד זפלין, פינק פלויד ודיפ פרפל. הדנ"א הבסיסי שלי זו המוזיקה הישראלית".
ואם בהתחלות עסקינן, בגיל 17, במהלך לימודיו ב"רימון", קיבל בוטנר את העבודה הראשונה שלו אצל לא אחר מאשר שמוליק קראוס. “שמוליק היה הראשון שנתן לי הזדמנות בעולם הזה", אומר בוטנר. “הייתי בשנה השנייה שלי בבית הספר ‘רימון’ ושמעתי שהוא מחפש גיטריסט, אז הלכתי אליו לאודישן. זה לא באמת היה אודישן אלא שיחה.
סיפרתי לו שאני מקיבוץ ושאני מכיר ואוהב את כל שיריו. הוא שאל אם אוכל להגיע לחזרות בתל אביב. אמרתי לו שכן, וככה זה התחיל. הייתי איתו מאז ועד האלבום האחרון, ‘יום רודף יום’. זו הייתה תקופה של הקלטות, הופעות ונסיעות בארץ. לפעמים הייתי מגיע אליו הביתה לחזרות ורואה את יצחק קלפטר, אסי דיין ועמוס לביא. זו הייתה חוויה מטורפת, ממש בית ספר.
חוויתי איתו הכל, את הזמנים הטובים וגם הפחות טובים שלו. הוא גם ממש פרש עליי חסותו וממש ‘נלחם’ עליי. בזמנו היו תוכניות אירוח בטלוויזיה שאליהן הוא הוזמן, ומההפקה אמרו לשמוליק שהוא לא צריך גיטריסט כי יש שם כבר גיטריסט, אבל הוא אמר: ‘זה הגיטריסט שלי והוא הולך איתי לכל מקום’.
ובאמת, הוא לקח אותי להופיע איתו בכל מקום. למדתי ממנו ובעיקר ראיתי המון כאב שיש בו וכמה המוזיקה היא דבר כל כך עמוק ומהותי בחיים שלו, וכמה הוא טוטאלי בכל הדברים שהוא עושה. המוזיקה הייתה בדמו. למדתי ממנו הרבה דברים, ואני חייב לו הרבה".
את שירותו הצבאי עשה בוטנר בתזמורת חיל האוויר ועם שחרורו היה ממקימי להקת הפאנק המצליחה “פאנקנשטיין". במקביל ניגן כגיטריסט בהרכב הנגנים של עברי לידר, ריקי גל וגלי עטרי, ובהקלטות רבות של אלבומים, בין השאר של הפרויקט של עידן רייכל (“ממעמקים"), של עברי לידר (“זה לא אותו דבר", “האנשים החדשים"), של ריטה (“רמזים") ושל אושיק לוי (“אומר שירו בשקט").
בשלב מסוים החליט לקחת את האהבה שלו למוזיקה צעד נוסף קדימה והחל לכתוב ולהלחין שירים מקוריים. “לקח לי זמן עד שאזרתי אומץ ועשיתי את הצעד הזה", הוא מספר. “לא תכננתי ליצור מוזיקה ובטח שלא להופיע אבל בסביבות גיל 26־25 התחלתי לכתוב שירים, בעיקר על העבר, וזה התחיל לתפוס יותר נפח אצלי. בהתחלה הייתי משמיע לחברים שירים והם היו מעודדים אותי להמשיך, אבל כשנינט לקחה שירים שלי לאלבומה ‘יחפה’ ואז ריטה לקחה את ‘סוף העונה’, כשאמנים בעלי שם לקחו שירים שלי, זה נסך בי ביטחון ונתן לי הרגשה שאני יכול להמשיך עם זה. זה נתן לי דרייב והתחלתי לכתוב הרבה שירים. כשמישהו בא ואוהב שיר שלך ולוקח אותו לאלבום זה חיבוק עצום שנותן ביטחון עצמי רב".
“אוהב להיות ביחד"
הפריצה הגדולה של בוטנר לתודעה הציבורית הייתה בשנת 2007 באלבום “שווים", אלבומו המשותף עם רן דנקר, אז כוכב “השיר שלנו", שאת כל השירים שבו כתב והלחין בעצמו (למעט שניים, שיצר בשיתוף גלעד שגב ואלי מורנו). האלבום זכה להצלחה מסחררת, זיכה את השניים בתואר “הרכב השנה" וכלל להיטים כמו “אני אש", “בואי נעזוב" ושיר הנושא, שבמרץ השנה, 16 שנה מאז יצא לראשונה, זיכה את השניים בפרס המצוינות של אלווין ישראל ע"ש אילן גילאון.
“’שווים’ הוא שיר ששורד את מבחן הזמן וכל כך רלוונטי", מציין בוטנר. “אפשר לקחת אותו לכל כך הרבה מחוזות, בייחוד בימים האלו, ועבורי תמיד הוא יהיה שיר מאוד אישי שהוא ביני ובין אחי הגדול. לומדים את השיר הזה בבתי הספר ובגנים בנושאי קבלת האחר, וזה מדהים. יש לשיר הזה ריקוד עם ושרים אותו בטקסים. בתרבות הישראלית, אם שיר מגיע לריקוד עם או שרים אותו בטקסי בית ספר – זה מקום מאוד מכובד ומרגש. זה כבוד גדול וגאווה בשבילי".
עם הפריצה הגדולה הפך למלחין מבוקש ויצר שירים למיטב האמנים. בשנת 2010, שנה אחרי שזכה בפרס אקו"ם לעידוד פרסום היצירה למלחין, הוציא בוטנר את אלבומו “עילי בוטנר" שכלל שירים שכתב והלחין בביצועם של זמרים שונים, צעירים וותיקים. באלבום זה נכלל בין היתר השיר “מכתב לאחי" בביצוע קובי אפללו, השיר המושמע ביותר בתחנות הרדיו בישראל בעשור הקודם (לפי אקו"ם).
ב־2012 הקים עם אדר גולד, אוהד שרגאי ותום גפן את ההרכב “עילי בוטנר וילדי החוץ", מההרכבים המצליחים והמשפיעים ביותר במוזיקה הישראלית בעשור האחרון, המושתת על שירים שכתב והלחין. ההרכב, שזכה ב־2013 בתואר “הרכב השנה", הוציא שני אלבומים (“תם ולא נשלם" ו"בית") ולהיטי ענק כמו “תם ולא נשלם" (שיר השנה בטקס נבחרי הילדים), “רץ אלייך", “על קצות האצבעות", “בוקר יעלה", “טיפות" ו"זוכר הכל", שיצא בחודש שעבר ומושמע תדירות מעל גלי האתר.
“הקריירה שלי, מהיום הראשון שלה, מורכבת משיתופי פעולה, ואני כל הזמן במסגרת שהיא כולה שיתופי פעולה", אומר בוטנר. “זו קריירה שהיא מאוד מאתגרת, שונה ואחרת. מצד אחד יש בה אתגרים גדולים, כמו בכל קריירה, ומצד שני יש הרבה חופש אמנותי. יש אושר ועושר לעשות כמעט כל דבר שאני רוצה, אני יכול להקליט עם ההרכב, אני יכול להקליט עם ישי לוי, יכול להקליט עם שלישיית 'מה קשור', יכול להקליט עם קובי אפללו ועוד.
זה כמו לונה פארק שאתה יכול בכל פעם לעלות על מתקן אחר. אני מאוד אוהב להיות ביחד. כ’ילדי החוץ’ אנחנו יודעים שאנחנו חלק מדבר הרבה יותר גדול ואנחנו יודעים שאנחנו צריכים לפעמים לוותר על משהו בשביל משהו הרבה יותר טוב. אנחנו משפחה אמיתית, כל אחד מאיתנו מכיר את השני בצורה הכי עמוקה שיש, יודע בדיוק מה המטען שכל אחד סוחב איתו וסליחה על הקלישאה אבל זה באמת הרכב שפועל לפי המוטו ‘אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד’.
יש איתי חבר’ה מוכשרים ששורפים את הבמה ערב ערב. אני מרגיש בר מזל שאלה הפרטנרים שלי לדרך הזו. הם שרים את השירים שלי, שהם בסוף מאוד אישיים, והם לוקחים את זה לכיוונם וזה גורם לקהל מאוד גדול להתחבר לזה".
ב־2015, לציון עשור לקריירה, הוציא בוטנר את אלבום האוסף הכפול “מילים, לחן, גיטרות – כל הלהיטים", ובעשור האחרון, לצד פעילותו עם “ילדי החוץ", הרחיב את היריעה גם לתיאטרון כשכתב והלחין את שירי מחזות הזמר “אפס ביחסי אנוש" ו"לעבור את הקיר", כתב את פסקול סרט הטבע “כנרת, ים של חיים", כתב שירי נושא לסדרות ורקם שיתופי פעולה מצליחים, בהם עם אביב אלוש (“הכי קרוב אלייך"), עם מגי אזרזר (“יפה לך שמח"), עם גיא מזיג (“עוד אחד ששר לך") ולאחרונה כאמור עם ישי לוי.
איך אתה מסכם את השנה הנוכחית?
“וואו. בשנה הזו ציינו את חגיגות העשור של ‘ילדי החוץ’ ויצאנו לסיבוב הופעות מאוד גדול בארץ, ב’היכל מנורה’ ובקיסריה וחרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה. ברמה האישית נולדה לי ילדה ואני אבא לארבעה ילדים, זה אושר אדיר, ואני מג’נגל בין הבית ובין הקריירה. עכשיו יצא הספר וזה גם מרגש. כל החיבוק הזה הוא אף פעם לא מובן מאליו עבורי".
וכאזרח? מה אתה מרגיש לגבי המצב במדינה? בייחוד בשנה החולפת.
“אנחנו עוברים חודשים שלא חווינו כאן מעולם. נוצר קרע ושסע בחברה וזה כואב בלב וכואב לראות מה קורה. נורא בא לי שמי שמנהיג אותנו יעשה ‘סטופ’ רגע ויסתכל מה קורה בעם ומה קורה לאנשים הפשוטים, לראות את השבר בעם ולנסות לעצור ולחבר בין כולם. יש תחושה של שני מחנות ואיבה וכואב הלב. אין לנו עוד מדינה, אין לנו עוד עם. אני נורא מקווה שנדע ימים הרבה יותר טובים".