"שחררתי אנשים וגם פחדים גדולים, שמכבים אורות בסמטאות העיר. עכשיו נשאר רק פירורים, אחרי הכל שלוש שנים, מה זה כבר כאב, אם כבר נהיה קל לטפס, צלחת שנשברת, עוד סיבוב שמתרסק, אפשר להסתכל בצל על שמש שבסוף תצא". כך פותחת ענת חיטמן את שיר הנושא ממיני־האלבום (EP) החדש שלה, "קצת יותר", שמבטא היטב את הלך הרוח השורר לכל אורכו: מלנכוליה, אפלוליות ו"בלוזיות" טקסטואלית עם המון תקווה, אור וחיוך.
הקו הדק הזה, בין אושר לעצב, העטוף בצלילי רוק מחוספסים המנסרים את הלב, הוא בדיוק הסיפור של מיני־אלבום זה וגם סיפורה של חיטמן עצמה. "מיני־האלבום הזה מאגד את השנתיים האחרונות שבמהלכן עשיתי שיתופי פעולה עם מוזיקאים כמו דן תורן ומפיקים כמו מיכאל הרשליקביץ' וחן מצגר אדר", מספרת חיטמן.
"הוא מאגד את ענת של התקופה הנוכחית, אם זה ברמה הטקסטואלית ואם זה בלחנים ובהפקות שהבסיס שלהם נשאר רוקנרול כי זו הנשמה שלי, אבל עם אלמנטים מתקדמים המתכתבים עם מה שקורה היום בסצנת המוזיקה. האלבום הנוכחי מותאם יותר למה שעובר עליי כיום, גם מוזיקלית וגם מבחינת הטקסטים. התבוננות עכשווית וממקום יותר בוגר".
"קודם כל, את הגיטרה הראשונה שלי קניתי עם דוד עוזי. הוא לקח אותי לחנות מוזיקה. הוא קרא לי 'ג'ניס ג'ופלין קטנה' ואמר שאני רוקיסטית. כשהייתי בנעוריי יצא לו לשמוע שירים שלי, שהיו בז'אנר היותר מטאליסטי, והוא מאוד אהב את זה. כשהוא נפטר הייתי בלהקה צבאית והוספנו לרפרטואר שלנו שיר שלו. כששרתי את 'מי ידע שכך יהיה' זה ריגש אותי מאוד. אני זוכרת את השיח שלנו בשנים האחרונות שלו. היו לנו שיחות עמוקות על הביטלס, על הרולינג סטונס ועל בוב דילן, וגם דיברנו על הרוק הישראלי. אלו היו שיחות בלתי נשכחות. הוא היה בן אדם מאוד חכם וניבא בשיריו המון דברים שגם היום קל להתחבר אליהם".
חיטמן (37) עברה את המסלול המפרך בדרך להפוך למוזיקאית: עוד כילדה החלה להופיע בפני קהל ובנעוריה כאמור למדה לנגן ולשיר באופן מקצועי, יצרה מוזיקה ואת שירותה הצבאי עשתה בלהקה הצבאית של חיל החינוך. עם שחרורה נרשמה ללימודי מוזיקה בבית הספר "רימון", החלה ללמד מוזיקה ובשנת 2014 הוציאה את אלבומה הראשון. "אני גאה בדרך שעברתי", היא אומרת. "הדרך הזו בנתה אותי ואת מי שאני היום. היא הדרך שהתאימה ומתאימה לי".
אני חושבת שברגע שהאחיינים שלי הגיעו, אז משהו נפתח בי, הרצון לאמהות, הרכות שיש בי והצורך לתת את האהבה הזו ליצור חי ומתוק. זה פתח בי חדר רגשי שאני לא מכירה ובזכות הזוגיות שלנו הבנו שאם אנחנו רוצות להיות אמהות אז זה ביחד, להביא את האהבה שיש לנו בזוגיות גם לילד או לילדים שלנו בעזרת השם".
אני רוצה להאכיל את עצמי בדברים טובים בסוף יום. אני מצדיעה לכל מי שיוצא להפגין ואני חושבת שהמצב פה, בלי קשר לממשלה הנוכחית, הוא תחושה של שתי מדינות. זו לא המדינה שסבא וסבתא שלי הגיעו לארץ בשבילה. מעציב מה שקורה פה, אבל בסופו של דבר אנחנו עם אחד ואני מקווה שהמצב ישתפר".
התרעות פיקוד העורף