במוצאי יום כיפור, 6 באוקטובר 1973, נקבעה לכוורת הופעה באולם “אלהמברה" ביפו. אומנם מלחמת יום הכיפורים פרצה כמה שעות קודם לכן, אבל חברי הלהקה ואמרגנה אברהם דשא פשנל התעקשו לקיים את ההופעה כמתוכנן, אולי משום שלא הבינו את חומרת המצב. לאותה הופעה הגיעו שלושה אנשים, חברי הלהקה החליטו לבטלה.
כוורת בדיוק ציינה שמונה חודשים להקמתה והרגישה את ניצני ההצלחה, כשהשיר “המגפיים של ברוך" צעד במקום הראשון במצעד הפזמונים ברדיו. המלחמה שפרצה הייתה עלולה להוות מכשול של ממש בפני הלהקה, אבל היא עשתה את ההפך - הפכה אותה מלהקת שוליים עם שירים מוזרים וציניים על כלבים, מגפיים ואבטיחים לנציגת הזהות הישראלית החדשה, זהות שהחברה המפוררת של ימי המלחמה הייתה זקוקה להיאחז בה ולאמצה.
ימים ספורים אחרי ההופעה שבוטלה, גויסה הלהקה למילואים. היא צוותה ליפה ירקוני, להקת הנח"ל ואמנים נוספים ונסעה להופיע בפני החיילים במוצבים. היו אלו הכישרון, הכריזמה והעבודה הקשה שפתחו ללהקה את הדלת, אבל המלחמה הפכה אותה לרלוונטית לא רק תרבותית אלא גם חברתית.
בספרו “עור התוף של קרדיף" (2007) תיאר חבר הלהקה דני סנדרסון את החוויה: “מערכת ההדחקה עובדת שעות נוספות כשמדובר במלחמה הזאת. ערפל סמיך ממלא את ראשי כשאני מתאמץ להיזכר במאורעות אותם ימים. תוך גישוש עיוור צצות מול עיני תמונות קפואות כבהקרנת שקופיות. חלקן מטושטשות וחלקן ברורות כתער...
“המלחמה נמשכה כחודש, ואלפי חיילים שילמו בחייהם את מחיר יהירותה של גולדה. אנחנו בסך הכל סיפקנו אינטרקאטים של קלילות בסרט מורבידי ואפל, שנראה שלעולם לא ייגמר. חצינו את הארץ לאורכה ולרוחבה, ושרנו עם גיטרה להלומי קרב לא מגולחים עם אם־16. שירים תמורת חיוך והרבה פעמים להפך.
“ההופעות בפני הפצועים היו הקשות מכולן. בסורוקה שכב חייל עיוור עם תחבושת על עיניו. אמו החזיקה בידו. סביב מיטתו, לבקשתו, שרנו לו את ‘ילד מזדקן'. המילים לבשו משמעות חדשה, אירונית וכואבת. באנו לגרום לו קצת אושר. הוא גרם לנו המון צער".
“במלחמה הופענו במשך שבעה חודשים, לפעמים חמש עד שבע הופעות ביום", סיפר חבר הלהקה יוני רכטר בעבר. “הופענו בכל מקום אפשרי. שלחו אותנו - ונסענו. הייתה אווירה כבדה, ותפקידנו היה להעלות את המורל. החיילים אימצו אותנו יותר מאשר אנחנו השפענו עליהם. הם השתמשו בנו להעלאת המורל, יותר ממה שאנחנו השפענו על המורל שלהם. רק לחשוב על קומבינציה של להקת רוק וצבא, איפה יש דבר כזה? המלחמה הזאת אימצה אותנו. אנחנו בדיוק היינו העניין החם, הלך הרוח החדש, ההומור החדש ומעבר לגוף בידורי היינו גם הקשר שלהם הביתה. המלחמה בנתה אותנו. היא גרמה לנו לעבור חוויות אנושיות ביחד, להיחשף אחד לשני, מעין אחוות לוחמים כזאת".
הרפרטואר של כוורת במלחמה כלל שירים שבדיעבד הפכו לקלאסיקות, מ"המגפיים של ברוך" (שיצא כסינגל במהלך המלחמה) ו"ילד מזדקן", ועד “פה קבור הכלב" וקאברים לשירים כמו “הורה היאחזות", “היו לילות" ו"חופים". שיר נוסף שנולד באוטובוס ממוצב למוצב והושמע לראשונה בבסיס בלוזה היה “יו יה", שהוקלט ויצא כסינגל.
הנונסנס, השירים המתקתקים, המלודיים וההרמוניים וההומור השנון של כוורת היו הדבר הנכון במקום הנכון. הנאיביות והאופוריה שאפיינו את התקופה שאחרי מלחמת ששת הימים התנפצו בבת אחת, וכוורת, שלא מצאה את מקומה באותה בועה, הייתה בדיוק מה שהחיילים היו זקוקים לו: הווי ורוח של להקה צבאית, שירים שלא נשמע כמותם ותחושה שהביטלס, בכבודם ובעצמם, מגיעים לסיני להיות עם החבר'ה.
כוורת, שלפי העדויות חרשה את המוצבים יותר מכל אומן אחר במלחמה, בנתה את הקהל שלה שם. היא סיפקה אסקפיזם לחיילים שרגע קודם לחמו בקרבות קשים ואיבדו את אחיהם לנשק, והשטותניקיות המתוחכמת שלה הייתה כדור ההרגעה הכי טוב שהחיילים יכלו לקבל. בתום המלחמה הם הפכו למעריציה, לקהל הנאמן והאדוק ולרוכשי התקליטים. מהמקום הכי טרגי, עצוב ושברירי, אי־שם בלב המדבר, הוכתרה המלוכה של כוורת.
פרועה ומחוספסת
כוורת לא נשמעה כמו שום דבר שצעד אז במצעד הפזמונים: היא לא הייתה רומנטית ורכה כמו השירים של יהורם גאון, עדנה לב או יגאל בשן; לא הייתה דרמטית כמו חוה אלברשטיין או ששי קשת; הייתה רחוקה לגמרי מצלילי ה"אומצה אומצה" של הלהקות הצבאיות; לא הייתה כסאחיסטית כמו המוזיקה שיצרו אריק איינשטיין, שלום חנוך ולהקות הקצב למיניהן; והיא לא התיימרה להתאים עצמה לטרנדים מוזיקליים ששלטו אז בתעשיית המוזיקה.
להפך - היא הייתה פרועה, מלוכלכת, מחוספסת, מתפלספת, ביקורתית, מחאתית, חריפה, שנונה, בלתי צפויה ולא פוליטיקלי קורקט (יחסית לתקופה) ועם מטען זה, שנע בין הומור לציניות, בין דאחקה לרצינות ובין נונסנס לדריכה על פצעיה הכואבים של החברה הישראלית - היא הפכה להתגלמות המיינסטרים החדש, והניחה את אבן היסוד להרכבים ולאומנים שבאו אחריה, מתיסלם, בנזין ומשינה ועד טיפקס, חנן בן ארי, עומר אדם וסטטיק ובן־אל.
כדי לנסות לפצח את המיתוס סביב הלהקה נחזור אל להקת הנח"ל של 1968: דני סנדרסון, שחזר אחרי שמונה שנים שבהן התגורר בארצות הברית עם הוריו. הוא ניגן שם בלהקת הקצב הקטקומבות (בה הושרו באנגלית לחניו הראשונים, שבהמשך הפכו לשירי כוורת) וספג את השפעות הרוק'נרול בשיא הווליום.
סנדרסון התגייס ללהקת הנח"ל והתקבל כגיטריסט. שם פגש את בן מחזורו, המתופף מאיר פניגשטיין. השניים ניגנו יחד לראשונה בתוכניתה המצליחה של הלהקה “התוכנית ה־21", שבה ניגנו בין השאר בשירים כמו “קרנבל בנח"ל", “בשמלה אדומה" ו"שלווה". בשנת 1969, לתוכניתה ה־22 של הלהקה, “בהיאחזות הנח"ל בסיני", הצטרפו חבר'ה חדשים, בהם הבסיסט אלון אולארצ'יק, והזמרים אפרים שמיר (עולה חדש מפולין, שם ניגן בלהקת הקצב הספירים וביצע בפולנית שיר שהלחין ולימים אומץ בלבוש עברי על ידי כוורת - “שיעור מולדת") וגידי גוב (שלא תכנן להיות זמר, אלא “נקלע לסיטואציה" בהמלצת מנהלה המוזיקלי של להקת הנח"ל, יאיר רוזנבלום).
בתוכנית זו נקט רוזנבלום קו חדש ומרענן, שנטה לכיוון יותר רוקי מתקדם ובו באה לידי ביטוי יכולת הנגינה המחשמלת של סנדרסון, פניגשטיין ואולארצ'יק. “התחלנו להתגבש כחבורה", סיפר שמיר. “גידי ואני כזמרים עם סנדרסון, אולארצ'יק ופניגשטיין. כולם שמו לב שהיינו מאוד מלוכדים. יאיר הכיל את זה ונתן לנו להתפתח גם מבחינת העיבודים, וזה היה מאוד חכם מצדו".
“דני סנדרסון היה פנומן, יחיד מסוגו בלהקת הנח״ל", סיפרה לי בעבר הזמרת מירי אלוני, כוכבת אותה תוכנית. “אני זוכרת את היום שהגיע לפיקוד הנח״ל, ג׳ינג׳י קטן שכמעט לא ראו אותו מאחורי הגיטרה החשמלית שהייתה תלויה עליו. דני הביא סאונד חדש ללהקה וניגן על הגיטרה החשמלית כמו שלא שמעו עד אז בארץ, הוא ניגן כמו נגני הרוק הטובים ביותר מלהקות הרוק הטובות ביותר. דני הביא ללהקת הנח״ל את הרוק'נרול האמיתי, וכך זכינו לעיבודים המוזיקליים שהוא יצר לשירים שלנו.
“הוא ושותפו ליצירה, המוזיקאי הנפלא אלון אולארצ׳יק, נגן הבס, יצרו עיבודים מוזיקליים נפלאים לשירים, כך שיאיר רוזנבלום לא צריך היה לכתוב להם עיבודים. הם היו יורדים להופעות במוצבים עם גיטרות אקוסטיות ומלווים את הלהקה אנפלאגד בבונקרים מתחת לאדמה. באוטובוס, בנסיעות הארוכות בסיני, דני הוביל אותנו עם שירים פופולריים של להקות הרוק הכי טובות".
כמיטב המסורת, עם התוכנית החדשה הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בבסיסים השונים. במהלך ההופעות החלה החבורה לכתוב מערכונים ושירים בעלי בסיס הומוריסטי, שסנדרסון הגדיר כ"ניסיון להפיח קצת הומור ברוח השירים הרציניים והכבדים של ‘שארם א־שייח' ו'אנחנו נעבור', שהושמעו אז ברדיו".
הסיפור של פוגי
באחת מהופעותיה של הלהקה בקיבוץ מפלסים, נולדה דמותו המיתולוגית של “פוגי", הרבה לפני שכוורת הייתה בתכנון. “המנחה של הווי התרבות של הקיבוץ, ישראל הדר, היה בעל מבטא ארגנטינאי מתגלגל וזה הדליק אותי, אז כשחזרנו משם, כל הדרך באוטובוס חיקיתי את הקול שלו וכל החבר'ה צחקו. כך בעצם נולד הקול של ‘פוגי'", סיפר לי פניגשטיין בעבר. “בהשראת יצירות כמו ‘ישו כוכב עליון' רצינו להעלות מופע שיעסוק כולו בדמות עם שירים וקטעי קישור קומיים".
באותה תקופה החבורה, שכללה גם את מנחם זילברמן, חברם מהלהקה, החלה להגיש פינה קבועה בתוכנית הרדיו “ממנו אלייך", שהגיש דורי בן זאב בגלי צה"ל. “אולפני גלי צה"ל היו סמוכים לפיקוד הנח"ל, שבו להקת הנח"ל עשתה את החזרות", אומר בן זאב. “מנחם זילברמן ז"ל, שהיה בלהקת הנח"ל, אמר לי: ‘אתה רואה את הג'ינג'י הזה? אתה תשמע עליו יום אחד! הוא גיטריסט ענק! יש לו הומור והוא מיוחד במינו'. שמתי עליו עין. יום אחד ישבנו על הדשא לפני ההופעה של להקת הנח"ל ושמעתי אותו ואת גידי, אפרים, אלון ומאיר מדברים במשחקי מילים, בהומור שחור, בנונסנס ובציניות. ניגשתי לדני והצעתי לו להקליט לי פינה נונסנסית הומוריסטית לתוכנית שלי ברדיו. בכל שבוע הוא שלח פינה שנקראה ‘פינתו של פוגי' בסלילים שהקליט עם החבר'ה אצלו בבית בסביון. הוא היה עורך את הפינה בעצמו ובדיוק רב, מקצוען ברמות־על. הפינה תפסה כאש בשדה קוצים וזכתה להצלחה. בעצם בנקודה הזאת התחילה להתגבש כוורת".
במסגרת הפינה יצרו פניגשטיין וסנדרסון את השירים “סיפורי פוגי" ו"פוגי מתחשמל" (שלימים שימש כלחן השיר “ילד מזדקן", לאחר שאולארצ'יק טען כי חבל לבזבז לחן יפה על מערכון, וכתב לו טקסט רציני). בנוסף, הקליטו שלושה מערכונים שבהמשך נכללו ברפרטואר של כוורת: “סיפור הארון", “שיעור פסנתר" ו"מתמטיקה".
במקביל לפינה אצל בן זאב, כתב והלחין סנדרסון בהשראת האלבומים “Tommy" של להקת The Who ו"ישו כוכב עליון" של אנדרו לויד ובר וטים רייס את “אופרת פוגי" (1970). זו הייתה אופרת רוק שהתבססה על מערכון “סיפור הארון", ועלילתה תיארה את שובו של פוגי מיפן.
לצד החבורה, השתתפו בהקלטות האופרה גם חבריהם מלהקת הנח"ל מירי אלוני, מנחם זילברמן ותמי עזריה. חלק מהשירים נכללו ברפרטואר של כוורת: “לא ידענו מה לעשות" (שהסולנית המקורית בו הייתה מירי אלוני), “נחמד", “פה קבור הכלב", “משקה קר ותוסס" (שבהמשך הפך בטקסט אחר ל"סוכר בתה").
בזמן שירותו הצבאי, סנדרסון הקים את להקת הקצב השניצל יחד עם הבסיסט אלי מגן והמתופף דיוויד שנן, שניגנה בעיקר גרסאות כיסוי בועטות לשירי להקת Cream. “דני ואני התחברנו בלהקת הנח"ל והפכנו לחברים מאוד קרובים ורצינו לנגן ביחד", מספר מגן. “כבר אז היה ברור שדני מלחין מאוד מוכשר ובן אדם מאוד אנרגטי, עם רצון ליצור וליזום דברים. בלהקה הזו ניגנו כמה שירים באנגלית, שהפכו אחר כך לכמה מהלהיטים של כוורת". לעתים, כשמגן או שנן לא יכלו להגיע להופעות הלהקה, מילאו את מקומם פניגשטיין ואולארצ'יק. באותה שנה, רגע לפני שאולארצ'יק, פניגשטיין וסנדרסון השתחררו מהצבא, הם הספיקו להקליט במסגרת הלהקה פנינת רוק אוונגרדית ונועזת בשם “אסיפת גרעין", שנשמעת כמו טריפ פסיכדלי לא אופייני ללהקה. השיר יצא על גבי תקליטון דמו לרדיו - ולא צלח.
למעשה, סנדרסון היה אמור להשתחרר שנה קודם אך חתם קבע עד שיימצא גיטריסט שיחליף אותו. לאחר שבחן שלל גיטריסטים, בחר בקיבוצניק צעיר בשם יהודה עדר, לימים מעמודי התווך של הרוק הישראלי, ועשה לו חפיפה. “דני היה מאוד יצירתי בשיעורים ותמיד חיפש לאתגר את עצמו ואותי, כשאחד התרגילים שהוא נתן לי במהלך שיעורי הנגינה הייתה נעימה בשם ‘יוסי, מה נשמע?', שהפכה כעבור שנתיים לנעימה ידועה של כוורת", אומר עדר.
לא רק סנדרסון ניסה את מזלו ברוק אקספרימנטי במסגרת הלהקה הצבאית: בסוף 1970 שמיר ואולארצ'יק הקימו צמד רוק אוונגרדי בשם “נו אז מה?", שהוציא תקליטון בודד עם שני שירים: “דם לא טוב" ו"סופה". “השירים נכתבו עוד בזמן שהיינו חיילים", סיפר שמיר. “יצרנו קשר עם חברת התקליטים פולידור והצענו להם להקליט תקליט שדרים. שרתי את השירים בלי להבין מילה, אבל ניגנו פשוט רוק'נרול. השיר ‘דם לא טוב' לא עבר צנזורה ברדיו בגלל המשפט ‘ישו מתעלס עם גברי'. זו הייתה תקופה שבה הייתה צנזורה מחמירה והיה חשש שהוא יפגע ברגשות הנוצרים".
מי אתה, ברוך?
כוכבם של גוב ושמיר דרך בתוכניתה הבאה של הלהקה, “הפלנ"חניק" (1971), שבה בלטו קולותיהם בשירים “נאום תשובה לרב חובל איטלקי", “מי היה החולם" ו"הפרוטה והירח", הדואט הידוע של גוב עם ירדנה ארזי. בתוכנית זו הכיר גוב את מי שהפכה להיות אשתו ואהבת חייו, ענת מיבר.
לצד עבודה על חומרים מקוריים, פניגשטיין, אולארצ'יק וסנדרסון חיפשו מקורות פרנסה, ושימשו כנגני הקלטות. בין השאר ניגנו בפסקול הסדרה “חדווה ושלומיק" שהלחין והפיק מוזיקלית יאיר רוזנבלום. סנדרסון חבר למוזיקאי הבריטי אייב אורצ'ובר, קלידן להקת עוזי והסגנונות, ליצירת פסקול מקורי למחזמר פרובוקטיבי בשם “קפוץ" בהשתתפות להקת עוזי והסגנונות, שירד אחרי כמה הצגות.
פניגשטיין החל לנגן בלהקת המזלות ובחתונות, ואולארצ'יק חבר ללהקת הפלטינה, שליוותה אומנים כמו אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, תיקי דיין ואסתר עופרים. באותה שנה יצר סנדרסון את המחזמר “המלך ממבו", שעסק בסיפורו של סוחר אבטיחים שהוכתר למלך בעקבות טעות בזיהוי. השירים בוצעו בידי סנדרסון, גוב, אולארצ'יק, פניגשטיין וענת גוב. סנדרסון ניסה לעניין את הטלוויזיה הישראלית במחזמר אך נכשל והפרויקט נגנז.
באותה שנה הקליטו סנדרסון, אולארצ'יק, מנחם זילברמן ודיוויד שנן את היצירה בת 15 הדקות “הסיפור המחריד של הילד מברזיל". לטובת יצירה זו חוברו השירים “אוכל ת'ציפורניים", שכתבו סנדרסון וזילברמן, ו"המגפיים של ברוך", שכתבו סנדרסון, אולארצ'יק וזילברמן, שנתיים לפני שהשיר יצא כסינגל של כוורת.
מי היה ברוך שעליו נכתב השיר? יש החושבים בטעות כי ברוך הוא עוזרו של אברהם דשא פשנל, מי שהיה אמרגנה של הלהקה. בראיון לתוכנית “פרפר לילה" עם טל ברמן ב־1998, סיפר ברוך: “יום אחד פשנל שלח אותי לשוק הפשפשים להביא לו מגפיים, חזרתי עם המגפיים למשרדו. גידי ודני היו שם, ופשנל שאל אותם של מי המגפיים, הם השיבו ‘המגפיים של ברוך', ומכאן השיר". באותה תוכנית סנדרסון טען שאינו זוכר סיפור זה, אך זרם עם הגרסה של ברוך, שממש האמין בה. אותו ברוך זכה לתיעוד אייקוני אחר במערכון של הגשש החיוור “השליח בבנק" (“אתה הבנת את זה, ברוך?").
בראשית 1972 סנדרסון הקליט בחברת פונודור תקליטון סולו ראשון באנגלית עם השירים “Like To Tag Along" ו"Conspiracy", שמבחינה מוזיקלית נשמעת בהם ההשפעה המוזיקלית שהפכה לסימן ההיכר של כוורת - שילוב בין רוק'נרול, פופ וקאנטרי לועזיים לבין צלילים ארצישראליים בקינוח סולואי גיטרה, ששילבו בין רוק לבין מוזיקה חסידית. עם זאת, השירים כשלו.
באותה עת סנדרסון גם חבר לתזמורת רשות השידור בערבית בניצוחו של זוזו מוסא, כדי להקליט את נעימתו האינסטרומנטלית “התמנון האיטר". הייתה זו סקרנותו המוזיקלית שהביאה אותו לחפש אחר סאונד חדש. “הוקסמתי מהצלילים המזרחיים לאחר שבמקרה שמעתי את התזמורת של זוזו מתאמנת באולם קטן, צמוד לאולפנים של קול ישראל בתל אביב", סיפר סנדרסון בעבר. “מיד מצאתי את עצמי מתאמן בבית על סולמות מזרחיים, ואז הצעתי לזוזו שאכתוב להם נעימה וננגן אותה יחד".
באוקטובר 74' ביצעה הלהקה יחד עם תזמורת קול ישראל בערבית את הנעימה הזו ועוד לחנים של סנדרסון בסגנון מזרחי בתוכנית הטלוויזיה הערבית “שירה ומוזיקה". בחזרות הלהקה אף ג'מג'מה עם אריס סאן, שגם התארח בתוכנית.
אחרי ההקלטה סנדרסון נסע ללונדון במטרה לנסות מזלו שם. הוא פגש שם את אולארצ'יק שהתגורר שם וניגן עם להקות מקומיות. השניים הקליטו סקיצות לשירים שלימים נכללו ברפרטואר של כוורת: “למרות הכל" (שנהג לפתוח את מרבית מופעי האיחוד של הלהקה), “Mushroom Revolution" (שלחנו הפך בהמשך ל"משה כן, משה לא") ו"The Fastest Man Alive" שהפך ל"האיש הכי מהיר". את “התמנון האיטר" הפך לסימפוניה רבת־חלקים, ובמימון עצמי נכנסו לאולפן הקלטות בלונדון והקליטו את היצירה באורך 20 דקות. חברות התקליטים לא התעניינו ביצירה זו ובשאר השירים שיצרו. סנדרסון חזר לישראל.
בעל האמביציה מתקבל
עם שובו איחד מחדש את גוב, פניגשטיין ושמיר לעבוד על אופרת רוק חדשה, “סיפורי פוגי". סנדרסון, שחשב בתחילה לשלב בהפקה קולות נשיים, פנה לג'וזי כץ ולרותי נבון, אך ניסיונות אלו לא צלחו. בהמשך ניסה לעניין את הטלוויזיה הישראלית וחברות הפקה שונות בהעלאת האופרה לבמה - גם ניסיון זה לא עלה יפה.
בזמן שהקליטו את הסקיצות של “אופרת פוגי", ניסה סנדרסון לצרף גיטריסט סולו וקלידן, שיוסיפו עושר מוזיקלי ללהקה. היו שני מועמדים שהוא פנה אליהם. הגיטריסט ג'קי טל, שניגן בלהקות קצב, ויצחק (צ'רצ'יל) קלפטר, שייסד את הלהקות הצ'רצ'ילים והסגנונות, שירת בצוות הווי סיני ולהקת השריון, וניגן בלהקת הפלטינה, בלהקת אחרית הימים ובהקלטות רוק של אריק איינשטיין, צביקה פיק ואריק לביא.
“יצחק חברי הטוב ואני הגענו לאודישנים בבית של סנדרסון, ונבחנו בפניו. יצחק היה הרבה יותר אמביציוזי ממני והתקבל", מספר טל. שדרנית גלי צה"ל לשעבר, עיינה אילון, סיפרה לי בראיון ל"מעריב" כי סנדרסון, ידידה הטוב, פנה אליה לשכנע את קלפטר להגיע לאודישן. “דני אהב מאוד את מה שיצחק עשה וביקש שאדבר איתו", אמרה. “נסענו באוטו יצחק, אני, דני, גידי וענת גוב לשמוע את הלהקה, וכך נוצר הקשר בין יצחק לדני".
קלפטר, שנפטר השנה, סיפר לי בראיון ל"מעריב": “הם השמיעו לי שירים שלהם כדי שאגיד את דעתי עליהם. כלומר אני עשיתי להם אודישן ולא הם לי. שמעתי את ‘פה קבור הכלב', ‘ביום ובלילה' ו'שיר המחירון', וזה מצא חן בעיניי אז הצטרפתי אל הלהקה. אפילו לא חשבתי כלכלית. פשוט אהבתי את השירים".
בניסיון למצוא קלידן, זימנה הלהקה תחילה את שלמה גרוניך, שיצר, הקליט והופיע אז עם מתי כספי במופע “מאחורי הצלילים" ומאחוריו כבר אלבום בכורה, אולם סנדרסון חש כי סגנונו אינו מתאים ללהקה. בעצת אפרים שמיר פנה סנדרסון ליוני רכטר, שניגן בנעוריו בשלישיית ג'אז, למד באקדמיה למוזיקה בתל אביב, שירת כקלידן בלהקת חיל התותחנים ובמהלך שירותו הצבאי התפרסם לחנו לשיר “דמעות של מלאכים".
“האחים גילי ויובל דור היו חברי ילדות שלי והיו מיודדים עם אפרים שמיר", סיפר רכטר בעבר. “כשהוא אמר להם שהלהקה שלו מחפשת קלידן, הם סיפרו לו עליי. הגעתי לבית הוריו של סנדרסון, ניגנו, דיברנו והוא נתן לי קסטה של אופרת ‘סיפורי פוגי'. הייתי מוקסם ונרגש ממה ששמעתי. למדתי את הקטעים שדני ביקש שאנגן, ובסוף המהלך התקבלתי. אני זוכר שהיה רגע שאמרתי להם שאני מהסס אם ללכת ללמוד בטכניון או להמשיך עם המוזיקה, ואז הם פנו לפסנתרן ירון גרשובסקי. כשהם אמרו לי את זה, קינאתי, אמרתי להם שאני איתם - והצטרפתי".
בשלב זה אולארצ'יק שב מלונדון ואייש את תפקיד הבסיסט במקום שמיר, שחזר לגיטרה ושירה. סנדרסון ציין פעם שהרעיון למודל ללהקה מרובת חברים היה בהשראת להקות הרוק האמריקאיות מהסיקסטיז מובי גרייפ והאחים אולמן. “החלום שלי היה להקים להקה שבה כולם שרים ומנגנים", הסביר. הלהקה החדשה והמגובשת נשאה את השם “כוורת", פרי המצאתו של סנדרסון. שמות נוספים שנזרקו לאוויר היו “להקת צבי פרופורציה", “שש עשרה אלף על הכביש", “להקת השנה" ו"התמנון האיטר".
מנהל הלהקה הראשון היה מנהלו של סנדרסון, אשר ביטנסקי. הוא ניסה לעניין חברות תקליטים והפקה בשירי להקה בתקווה לסדר לה חוזה הקלטות. אחת מהן הייתה חברת הגר של אריק איינשטיין וצבי שיסל - אך גם ממנה קיבלו דחייה. בלית ברירה חברי הלהקה החליטו להקליט באולפני קולינור במימון עצמי תקליטון ובו שני שירים: “שירות עצמי" ו"לא ידענו מה לעשות" עם הסולן אפרים שמיר. בהקלטות, שנערכו במרץ 1973, ניגן סנדרסון על פסנתר במקום רכטר, משום שלא היה בטוח ביכולותיו האולפניות של רכטר. השירים שוחררו לרדיו בחודש שאחרי כן ולא עוררו עניין תקשורתי.
לאן נעלם הקהל?
התפנית אירעה באפריל 1973, יום העצמאות ה־25 של ישראל. גוב ושמיר הוזמנו, בנפרד, להשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון, אז האירוע המוזיקלי הממלכתי והפופולרי במדינה. גוב קיבל את שירם של יורם טהרלב ובני נגרי “יעלה ויבוא" בסגנון רוק'נרול, ושמיר חבר לבת מחזורו מימי להקת הנח"ל ירדנה ארזי ולזמר חנן יובל לשיר המורכב “ליל חניה", שהלחין יאיר רוזנבלום למילותיו של נתן אלתרמן.
“יאיר רוזנבלום ואני היינו מאוד קרובים, ובאחת השיחות בינינו, בהיותי נער בעל חלומות, אמרתי לו שיש לי חלום לשיר יום אחד עם תזמורת סימפונית גדולה", סיפר לי שמיר בראיון ל"מעריב". “אז הוא אמר לי: ‘יום אחד, לא רחוק, זה יקרה'. ואכן, יום אחד, כשגידי גוב ואני עמדנו להשתחרר מלהקת הנח“ל וכבר היינו בלהקת כוורת, הציעו לשנינו להשתתף בפסטיבל. התלבטנו אם להשתתף בפסטיבל, כי זה לא היה בדיוק אירוע שממש צידדנו בו, אבל אמרתי לגידי: ‘אם אחד מאיתנו יזכה או ידורג באחד המקומות הראשונים, זה יוכל לקדם לנו את פרויקט כוורת'. אז שנינו הלכנו. במקור יאיר ייעד את ‘ליל חניה' ליהורם גאון, אבל הוא דחה את השיר. לקח לי הרבה מאוד שנים להבין על מה הוא מדבר, אבל זו הייתה חוויה נהדרת עבורי".
אומנם גוב ושמיר לא זכו באחד משלושת המקומות הראשונים, אבל השתתפותם השתלמה להם, שכן מי ששם עין על גוב היה המפיק אברהם דשא פשנל, שניגש לגוב מאחורי הקלעים והציע לו חוזה. גוב סיפר לו על כוורת והזמין אותו לפגוש את חברי הלהקה. “השם כוורת סקרן אותי", אמר פשנל. “כשגידי שאל אם אני רוצה לראות אותם, אמרתי לו שכן. בפעם הראשונה שראיתי את הלהקה בחזרה, הם הציגו את ‘אופרת פוגי'. חשבתי שמדובר בחומר המוזיקלי הטוב ביותר ששמעתי מאז שעבדתי עם להקת התרנגולים בעשור הקודם. לא הבנתי מדוע חומר כזה מונח ככה, ואמרתי להם שאם הם רוצים שאחתים אותם, אפיק ואייצג אותם, הם מוכרחים להיפטר מהקונספט של אופרת רוק ולבנות תוכנית רגילה שתורכב משירים ומערכונים, כמו שהם היו רגילים בלהקת הנח"ל. חלק מחברי הלהקה, כולל סנדרסון, התנגדו להצעה זו אבל בסופו של דבר הם הסכימו ויצאנו לדרך. בהתחלה הצעתי להם להיות שותפים שלי ושנחלק בינינו את הרווחים. כל חברי הלהקה, חוץ מפניגשטיין, סירבו להצעת השותפות ורצו שכר חודשי קבוע. אמרתי להם: ‘תראו, אחרי כמה הצגות האולם יהיה מלא, ואתם תציצו דרך הווילון ותספרו את הקהל ותרגישו את האחוזים שהפסדתם'. בסוף הם אכלו את הלב. אבל לא משנה, בסוף נתתי להם משכורת יותר גבוהה".
הלהקה עשתה חזרות על המופע החדש והעלתה אותו כמופע הרצה ניסיוני ב־7 ביוני 1973 בבית המורה בתל אביב. אף שהגיע קהל מועט להופעות, המבקרים העניקו למופע סקירה חיובית, וב־14 ביוני נערכה עוד הופעת ניסיון ברשפון, בפני אולם ריק ברובו. ב־15 ביוני נערכה הופעת הבכורה הרשמית של המופע, שנשא את השם “סיפורי פוגי". “פירקנו את האופרה, לקחנו את השירים לחוד, דני וגידי כתבו מעברים שהצדיקו את כניסתם של השירים ובנינו את המופע", סיפר שמיר. “כבר בהופעה הראשונה ראינו שהמופע מעורר חילוקי דעות, כלומר חלק מהאנשים מתים עליו וחלק מהאנשים הרגישו שמזלזלים בהם. בהתחלה חלק מהקהל היה יוצא מההופעה".
למחרת מופע הבכורה הזה כתב משה בן־שאול ב"מעריב": “ייחוד חדש, סגנון חדש, הומור חדש, מקברי, כביכול בלתי מתקבל על הדעת, מוזיקה חדשה, סוחפת מאוד, עצובה - וגם מצחיקה. כישרונו של דני סנדרסון וחבורתו טמון כאמור, בייחוד. בהיעדר חיקוי ובחדשנות שהיא ישראלית מובהקת. בכתיבה של ‘סיפורי פוגי' יש תחושת דיוק מצוינת לגבי סגנון דברים, אמירות, אפורמיזם, חלקי־פסוקים, אני בטוח שנוצר כאן סגנון בידורי חדש".
ביולי 1973 כתב ב"מעריב" גדליה ורדי על הופעת הלהקה: “לפנינו משהו בעל נימה מקורית ומשמעותית. עם כל הפופ והקצב, אתה מבחין בנימה הרומזת על הווי וקרקע משלנו ולא משהו ‘נייטרלי'. מעין ‘פילוסופיה' כביכול של האדם בעידן החלל, האומר: ‘מה נעשה, כאשר רובם של עקרונותינו המוסכמים נסחפו וחיי האדם הולכים ומתרוקנים מתוכנם. הבה ננסה בינתיים להיאחז במשהו מוחשי'".
השיר על המגפיים
“אני לא יכול לומר ש'סיפורי פוגי' הם מאת דני סנדרסון, מפני שאני כתבתי רק 95% מן החומר, ובכלל, בלהקת הנח"ל לא היה סגנון של ‘סטאריזם'", סיפר סנדרסון בראיון ביולי 1973. “במשך תקופה חיינו די בדוחק. עכשיו, לאחר ההצלחה, גם לא קורים לנו דברים בחיים. כל הדברים המצחיקים קורים לנו רק על הבמה. בנות רודפות אחרינו, זה נחמד, יש בזה הומור, אבל אף אחד מאיתנו לא לוקח זאת ברצינות. בינתיים הן עדיין לא קורעות לנו את החולצות. עכשיו החלטנו לעזוב את בית ההורים ו'לקחת דירה' בתל אביב".
“בתוך המבנה של כוורת הייתה היררכיה מההתחלה", סיפר שמיר בעבר. “כמו בכל חבורה, יש מאבקי שליטה. כוורת לא נוצרה כלהקה אלא הייתה קודם כל חבורה, כל להקה אמיתית מתחילה כך. ואז זה הופך למשהו מקצועי. בלהקה יש חברות על בסיס עניין משותף, יש הווי, ורק אז זה הופך למסחרי. בכוורת הייתה בסופו של דבר חברות, והיא קיימת עד היום, וחוש ההומור הנועז היה אלמנט חשוב בחבורה שלנו. זה היה סוג הומור שונה ומקומם במידה מסוימת, די זלזלנו בממלכתיות ההגמונית. היה לנו די ברור שנהיה משהו גדול כשנצא לאזרחות. בתוך תקופה קצרה התפתח סביב ‘פינות פוגי' סוג של ‘קאלט', זה היה חסר לבני הנוער במדינה, כי התרבות המקומית הייתה תרבות מלאה פאתוס. פשנל לא התלהב מההומור שלנו אלא רק מהמוזיקה. הוא הגיע אלינו דרך החשיפה שקיבלנו בפסטיבל הזמר, השתמשנו במפורש בממסד כדי למנף את הלהקה. לא הייתה אז הטכנולוגיה שיש היום, ולכן ירדנו מרעיון אופרת הפופ. להופעות הראשונות שלנו הגיעו בעיקר החבר'ה שהאזינו ל'פינות פוגי' ברדיו".
במקביל להופעות, החלה הלהקה לעבוד באולפני טריטון של טומי פרידמן על אלבום הבכורה “סיפורי פוגי", שמתוכו יצא ביוני 73' השיר “פה קבור הכלב", שאומנם צעד במצעד הפזמונים אך לא זכה להצלחה. בהמשך, אחרי שהלהקה התפרסמה והוציאה את אלבומה, השיר חזר למצעד וסיים במקום ה־16 במצעד הפזמונים השנתי. מה ששינה את מזלה של הלהקה היה כתבת טלוויזיה ששודרה ב"מבט" בערוץ הראשון והיחיד על החזרות לאלבום ולמופע “סיפורי פוגי". החשיפה הזניקה את המניות של הלהקה והקהל החל למלא את האולמות הריקים.
ב־2 ביולי 1973 הוציאה הלהקה את הסינגל השני שלה, “המגפיים של ברוך", שהמשיך את הדנ"א החדשני ופורץ הדרך של הלהקה שבא לידי ביטוי ב"פה קבור הכלב", כזה הנע בין נונסנס והומור, לשנינות ושובבות נעורים במקצב רוק־פופ מתקדם ומרענן. השיר הגיע במהרה לראש מצעד הפזמונים של גלי צה"ל וקול ישראל והפך ללהיט ענק.
בסוף אותו חודש יצא השיר השלישי, “שיר המכולת" וגם הוא זינק היישר לצמרת המצעדים. למעשה, במצעד הפזמונים השנתי של גלי צה"ל והגל הקל בספטמבר 1973 זכתה הלהקה בתואר “להקת השנה", עוד בטרם היה לה אלבום, מה שלא היה נהוג אז. “המגפיים של ברוך" זכה בתואר “שיר השנה" בשני המצעדים.
כוורת עוד לא הספיקה ליהנות מההצלחה ובאוקטובר 73', כאמור, פרצה מלחמת יום הכיפורים. מאולמות מפוצצים הלהקה הגיעה למוצבים מופצצים. שם, בין הפגזה להפצצה, יצרה את “יו יה", שבדצמבר 73' הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים של “קול ישראל" ובמצעד השנתי של 74' דורג במקום השלישי.
מלבד ההומור יוצא הדופן, השנינות ומשחקי המילים, שנעטפו במלודיות פופ־רוק קליטות ובעושר מוזיקלי וווקאלי, כוורת הצליחה לגעת בנושאים רציניים ולשלב מסרים עמוקים בצורה קלילה. היא הייתה שילוב בין להקת רוק בינלאומית ללהקה צבאית, לפניהם לא נכתבו שירים שלמים על חפצים כמו עצם או מגפיים, ואף להקה או אומן לא העזו לשלב מילים ומשפטים בלועזית בתוך טקסט עברי. בכך הלהקה הייתה חלוצה וראשונית שטשטשה את הגבולות המוזיקליים שהיו נהוגים עד בואה.
הלהקה של סנדרסון
בנובמבר 1973, רגע אחרי המלחמה, יצא לאור “סיפורי פוגי", אלבום הבכורה של כוורת, שזכה להצלחה מיידית עם מכירות של למעלה מ־70 אלף עותקים בשנה הראשונה, ועוד עותקים רבים־רבים במרוצת השנים, מה שהפך אותו לאחד האלבומים הנמכרים ביותר במוזיקה הישראלית.
מרבית שירי האלבום בוצעו בידי הלהקה בוורסיות בתוליות קודמות, אך באלבום הפכו לקלאסיקות: “סיפורי פוגי", “שיר המכולת", “ביום ובלילה", “שירות עצמי", “ילד מזדקן", “למרות הכל", “פה קבור הכלב", “לא ידענו מה לעשות", “המגפיים של ברוך", “נחמד" ו"יו יה". כמו כן כלל האלבום את הנעימה “יוסי, מה נשמע" ואת המערכון “סיפור הארון".
כל חברי הלהקה השתתפו בעיבודים, אבל היוצר הדומיננטי באלבום היה סנדרסון. יוצרים נוספים שבאו לידי ביטוי היו אולארצ'יק (כתמלילן), שמיר (מלחין “לא ידענו מה לעשות") וקלפטר (מלחין שותף לסנדרסון ל"יו יה"). “זו הייתה להקה של סנדרסון", אמר קלפטר בעבר. “לא כולנו אהבנו את זה, אבל הוא דחף ויזם והיה המנהיג, ועבורנו זו הייתה עבודה ופרנסה".
מלאכת עיצוב העטיפה הופקדה בידיו של איתמר ניומן, שהיה אז בן 18, חייל בלהקת הנח"ל. “היינו אז רק ילדים", סיפר לי ניומן. “דני סנדרסון היה מפקד להקת הנח"ל כי חתם שנה קבע. כשהוא הציע לי לעצב את העטיפה לתקליט של כוורת, הוא נתן בי אמון מלא, וזה מעיד על התמימות שלו. העטיפה לבנה מפני שהיה חשש שעטיפה צבעונית תעלה הרבה כסף. האיור היה התרשמות שלי מהדמות של פוגי ומי שייצג עבורי את הדמות הזו היה אלון אולארצ'יק, משהו בשפת הגוף והשערות הארוכות שלו. כבחור צעיר הושפעתי מהאומנים הירונימוס בוש ופיטר ברויגל האב, וזה בא לידי ביטוי בעטיפה. לפני כמה שנים פנו אליי מרשות הדואר וביקשו רשות להשתמש בעטיפה לבול בסדרת מחווה למוזיקה הישראלית. הם אמרו שאין להם תקציב. ‘לא נורא', אמרתי, ‘גם פשנל לא שילם לי על האיור ב־1973'. 50 שנה אני מחכה שמישהו ישלם על העטיפה הזאת".
ב־27 בדצמבר 1973 זכתה הלהקה בפרס כינור דוד בתואר “הצגת הבידור של השנה". סנדרסון עצמו זכה במעמד זה בתואר “מלחין השנה". לאור הפופולריות הרבה שלה זכתה הלהקה, בחרה רשות השידור בלהקה לייצג את ישראל באירוויזיון שנערך בברייטון ב־6 באפריל 1974 עם השיר “נתתי לה חיי".
את השיר כתבו סנדרסון ואולארצ'יק, ותחת מעטה של שיר אהבה מתוק, הטמינו מסרים נגד שלטונה של גולדה מאיר ובעד הקמת מדינה פלסטינית (“אחד אומר שנגמרים לו השמיים, כשיש מספיק אוויר למדינה או שתיים", כדברי השיר). כדי שהאנגלים יוכלו להגות בקלות את שם הלהקה, היא נקראה בחו"ל “Poogy".
במהלך הביצוע לא ניגן יוני רכטר עם הלהקה אלא ניצח על התזמורת, שכן תקנת האירוויזיון הגבילה את מספר המופיעים על הבמה לשישה. “לקראת התחרות לקחו אותנו ליפו לקנות וסטים", אמר פניגשטיין על האפודים הסרוגים שאיתם הופיעה הלהקה. “זה היה די מגוחך ללכת לחנות בשדרות ירושלים לקנות וסטים לאירוויזיון, אבל רצינו לעלות על הבמה עם משהו שיחמם אותנו, כי קר באנגליה. חשבנו שזה נורא מודרני, אבל בדיעבד זה היה די מוזר ומצחיק. מה שכן, נראינו כמו להקה. מה שזכור לי היטב זו האבטחה המוגברת. שמרו עלינו ממש בגלל שייצגנו את ישראל כשנה וחצי אחרי הפיגוע במינכן. כשהלכתי לשירותים לפני העלייה לבמה, שני שוטרים באו איתי. אנחנו, בינינו, לא ממש פחדנו. היינו צעירים. אבל כששני שוטרים באים איתך לשירותים, זה מרגיש קצת מוזר. בכל אופן לקחנו את זה ממש בקלות. לא באנו במטרה לנצח, ודי התרגשנו כשאמרו לנו שמאות מיליוני עיניים יצפו בנו".
הלהקה הגיעה למקום השביעי כשלהקת אבבא השוודית קטפה את המקום הראשון עם השיר “ווטרלו". “נתתי לה חיי" זכה להצלחה רבה בישראל, נבחר בתור “שיר השנה" במצעד השנתי של 1974 והפך לקלאסיקה. באותה שנה הוא זכה לגרסה מצליחה בצרפתית של הזמר הנודע ז'ו דסאן בשם “Le Service Millitaire" (“השירות הצבאי"), שהגיעה למקום הראשון במצעד הפזמונים הצרפתי.
חברי כוורת שאפו לנצל את המומנטום והוציאו לשוק האירופי תקליטון ובו גרסאות לועזיות שכתב סנדרסון ל"נתתי לה חיי" (“She Looked Me In The Eye") ול"מגפיים של ברוך" (“Morris And His Turtle"), ללא זיקה לטקסטים העבריים.
הצבעה דמוקרטית, ופסילה
ביולי אותה שנה הוציאה הלהקה את אלבומה השני “פוגי בפיתה". בדומה לקודמו, סנדרסון היה דומיננטי כיוצר באלבום זה, למעט “שיר מחאה" שכתב, הלחין ושר לראשונה רכטר כפרודיה על בוב דילן.
האלבום התבסס ברובו על שירים שנכתבו ובוצעו בפי הלהקה עוד במתכונת אופרות הרוק המוקדמות ופינות הרדיו אצל בן זאב. מבחינת העיבודים, הוא נשמע הרבה יותר מגובש ומגוון מוזיקלית. מלבד “נתתי לה חיי", כלל האלבום להיטים נוספים: “משה כן, משה לא", “שיר המחירון", הנעימה “לאמור א'לאבי", “סוכר בתה" ו"הבלדה על ארי ודרצ'י". שיר נוסף שהצליח מתוך האלבום הזה היה קאבר ל"הורה היאחזות", שיר שבוצע במקור בפי להקת הנח"ל בשנת 1953 ועובד מחדש בידי סנדרסון ואולארצ'יק עבור ערב מחווה לשירי להקת הנח"ל באוקטובר 73'. על אף שהלהקה סלדה מסגנון הלהקות הצבאיות, גרסתה לשיר הפכה למפורסמת יותר מגרסת המקור. את צאת התקליט ליווה סיבוב הופעות בשם “פוגי בפיתה" ובמצעד השנתי זכתה הלהקה בפעם השנייה ברציפות בתואר “להקת השנה".
את שנת 1975 השקיעה הלהקה בעבודה על אלבומה השלישי, “צפוף באוזן", כשבניגוד לשני האלבומים הקודמים, שבהם סנדרסון היה דומיננטי, הפעם לקחו חלק ביצירת האלבום כל חברי הלהקה, וכל שיר נבחר בצורה דמוקרטית על ידי הצבעה. כדי להתמקד ביצירה, עברו חברי הלהקה להתגורר במשך חצי שנה בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, שם כתבו את שיריהם.
“לא הרגשנו שבאנו לידי ביטוי בכוורת, כי ניגנו בעיקר חומרים של סנדרסון", סיפר לי קלפטר בעבר. “הוא היה מנהיג הלהקה והכל נשק לפי רצונו. אני הייתי שכיר. רק באלבום השלישי באנו לסנדרסון ואמרנו לו שאנחנו גם רוצים ליצור שירים ולהתבטא. לא הייתה לו ברירה, אז הוא הסכים. ואז הקלטנו את השיר שלי ‘היא כל כך יפה', שנחשב לאחד המושמעים ביותר של כוורת".
למעט שני קטעים שסנדרסון כתב בעצמו, “אינספקטור פיקח" ו"האיש הכי מהיר", נכתבו רוב השירים תוך שיתוף פעולה שלו עם אולארצ'יק. לצד “גוליית", המספר בהומור ילדותי את הסיפור התנ"כי על דוד וגוליית, “טנגו צפרדעים", ו"מדינה קטנה", אשר הולחן יחד עם רכטר, נכללו גם לחניו של אפרים שמיר ל"שיעור מולדת", “העולם שמח" (שבמקור שמיר הלחין לשלישיית הגשש החיוור - אך היא דחתה אותו) ו"ככה היא באמצע", וכן שני לחנים של קלפטר: “שיר הטמבל" (שהוא ביצע כסולן) ו"היא כל כך יפה".
“אפרים שמיר ביקר אצלי בבית והשמעתי לו חומרים שהלחנתי", סיפר על כך קלפטר. “הוא שמע שני שירים שונים ואמר לי: ‘חבר אותם'. חיברתי את הבתים של שיר אחד בבית של שיר אחר ונולד הלחן של ‘היא כל כך יפה', שהתלבש כמו כפפה ליד לטקסט שסנדרסון כתב".
העטיפה האחורית של האלבום, אשר צוירה על ידי יוסי אבולעפיה, הציגה קולאז' של דמויות מתוך שירי האלבום, בסגנון האיורים של טרי גיליאם ומונטי פייתון. האלבום התקבל בדעות חלוקות על ידי המעריצים: מצד אחד הוא כלל שירים שקטים כמו “היא כל כך יפה" ו"שיעור מולדת" ומצד שני סאונדים חדשים כמו סמבה, ג'אז, פופ, רוק מתקדם ורוק קל, שהקהל של כוורת לא היה מורגל להם. עם זאת, ברדיו השירים הצליחו. “גוליית" זכה בתואר “שיר השנה", והלהקה זכתה בפעם השלישית ברצף בתואר “להקת השנה". זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה של שיא זכיות רצופות כזה. השיא לא נשבר מאז.
את השיר “גוליית" כתב סנדרסון לאחר שפשנל ביקש ממנו לכתוב שיר לשלישיית הגשש החיוור. הוא כתב שני שירים והציע אותו קודם כל לכוורת, כדי שיבחרו בשיר אחד ואת השני יעבירו הלאה. חברי כוורת בחרו ב"גוליית", והגששים זכו בלהיט הענק “זאת שמעל לכל המצופה".
חברי הלהקה לא קיבלו גם את השיר “הפסנתר", שאותו חיברו אולארצ'יק ורכטר והלחין רכטר, ואשר לחנו שימש מאוחר יותר ל"שיר התעוררות", שכיכב באלבום הסולו הראשון של גידי גוב. לחן נוסף שלא התקבל היה מה שהפך לשיר “כחול ים תיכון" של להקת גזוז.
לפרק את החבילה
הביקורות כלפי האלבום והחריגה מהקו המוכר של הלהקה החלו ליצור חיכוכים בין חברי הלהקה. בפברואר 1976 הם החליטו לנסות את מזלם בניכר ויצאו לסיבוב הופעות בארצות הברית. סנדרסון כתב טקסטים לועזיים ללהיטי הלהקה, ואת סיבוב ההופעות ליווה תקליט שדרים שהופץ בארצות הברית וכלל גרסה לועזית לשיר “יו יה". במופע הבכורה ב"טאון הול" בניו יורק הרגישו חברי הלהקה שהקהל לא מתעניין בגרסאות לועזיות, וחזרו לבצע את השירים בעברית. במשך שלושה חודשים הופיעו בצפון אמריקה, בקנדה ובמקסיקו וסיימו את סיבוב ההופעות בניו יורק.
“קצת השתכרנו מעצמנו אחרי האירוויזיון", סיפר שמיר. “חשבנו שאם בארץ אנחנו תותחים, נשאר לנו לכבוש את אמריקה, אז נסענו לשם. חברת התקליטים פולידור, שהיינו במגעים איתה בגלל הקשרים של פשנל, קבעה לנו אודישן במשרדיה. יום לפני האודישן סנדרסון אמר שאין לנו אף שיר אוניברסלי נורמלי. לא היו לנו שירים רציניים. סנדרסון אמר שהוא שמע אותי מזמזם מנגינה כלשהי וביקש לכתוב לה טקסט. הוא כתב את המילים לשיר ‘You Are My Soul'. הגענו לאולפן חזרות במנהטן והיינו בהלם. הרגשנו את החלום קורה. בשלב מסוים נכנסו הרבה אנשים שהלכו לקצה האולם, התיישבו שם ואמרו לנו: ‘קדימה'. התחלנו לנגן את השירים המוזרים שלנו ובסוף את ‘You Are My Soul'. הם קמו ויצאו מבלי לדבר. עברו כמה ימים ולא שמענו מהם כלום. בסוף הגיעה תשובה שלילית. ככה נגמרה הקריירה האמריקאית שלנו".
“You Are My Soul" אומנם לא הצליח להרשים את בעלי חברת התקליטים האמריקאית אך בישראל, בטקסט עברי של יהונתן גפן, הוא הפך ל"ערב של יום בהיר", מלהיטיו הגדולים של שמיר. שירים נוספים שבוצעו באותו אודישן והפכו בהמשך למוכרים בעברית הם “Don't Pull That Trigger", שמאוחר יותר שימש כלחן שירו של גוב “בקצה המערב" ו"Lesson In Love", שעל לחנו כתב סנדרסון מאוחר יותר את השיר “היפנוזה".
הכישלון בארצות הברית ועייפות החומר שהרגישו חלק מחברי הלהקה הביאו לנקודת רתיחה את המתחים האישיים בין חברי הלהקה, ובשיאם פרצה קטטה בין שמיר לגוב. “אם יש גוף שאתה חבר בו ואתה מרגיש שאתה רוצה להתבטא ואתה לא מצליח, אז אתה בסוף נחנק, בייחוד כשמדובר בהרכב בן שבעה אנשים", הסביר רכטר את המתיחות. “ברגע שכל אחד מאיתנו רצה לכתוב שירים משלו, הפוקוס הסגנוני שאפיין את הלחנים של סנדרסון והפך לטביעת החותם של הלהקה - הלך לאיבוד, ואז הקהל מרגיש שהכוח הלך".
“מיצינו אחד את השני, היינו כמו זוג שאין בו יותר משיכה מינית", סיפר שמיר. “אבל לפי החוזה היינו צריכים להמשיך לשחק את המשחק, עד שהחלטנו לפרק את החבילה. הרגשנו שכל אחד רצה ללכת לדרכו למצוא את הדרך שלו". בהופעה האחרונה בארצות הברית החליטו חברי הלהקה לפרק את כוורת, וב־30 בספטמבר 1976, לאחר סיבוב הופעות אחרון במשותף עם שלישיית הגשש החיוור ולאחר מחויבות להופעות מילואים - קיימה הלהקה את הופעתה האחרונה, ללא אולארצ'יק וקלפטר.
למרות פירוקה, ההילה שאפיינה את הלהקה נשמרה לאורך השנים כחלק בלתי נפרד מהמיתוס התרבותי הישראלי, וכל אחד מחברי הלהקה נתפס כאגדה, כחלק מהלהקה הישראלית המצליחה ביותר בהיסטוריה.
אחרי הפירוק פנו חברי הלהקה (למעט פניגשטיין, שהיגר לארצות הברית והפך למפיק קולנוע) לקריירות מוזיקליות משגשגות: גוב וסנדרסון המשיכו את שיתוף הפעולה בלהקות גזוז ודודה; סנדרסון פיתח קריירת סולו מפוארת; גוב הפך לאחד הזמרים המצליחים במדינה ולשחקן קולנוע (“הלהקה", “דיזנגוף 99"); קלפטר ביסס עצמו כמלחין וכאומן סולו לצד חברותו בשלישיית צליל מכוון, וכוכבו דרך בשנות ה־80 וה־90; אולארצ'יק פיתח אף הוא קריירת סולו פורחת; ורכטר, שמיד אחרי כוורת החל לעבוד עם אריק איינשטיין, הצטרף להפקה של “הכבש השישה עשר" ומיתג עצמו כאחד המלחינים המבריקים של דורו.
לאורך השנים התאחדו חברי הלהקה מספר פעמים, כשכל האיחודים היו סולד אאוט ותועדו בתקליטים, בהם גם שירים חדשים שנכתבו במיוחד למאורע החגיגי. האיחוד האחרון התקיים ב־2013. כמו כן הופיעו חברי הלהקה בהרכבים חסרים והתארחו זה בהופעותיו של זה. המפגש האחרון בין חברי הלהקה היה בשנת 2022 בג'אם סשן פרטי ולא מתועד של חברי הלהקה, שבו ניגנו, שרו וצחקו יחד. ב־8 בדצמבר 2022 הלך לעולמו יצחק קלפטר ונגוזה התקווה לאיחוד נוסף מלא של כל חברי הלהקה.
דְּבַשׁ 73' / דּוּדִי פָּטִימֶר
הֵם יָצְאוּ שִׁבְעָה גְּבָרִים, בְּהוּמוֹר וּבְשִׁירִים,
לִכְבֹּשׁ אֶת הַמִּצְעָד בְּמַגָּפַיִם,
לֹא יָדְעוּ הֵם מָה לַעֲשׂוֹת, אָז הֶחְלִיטוּ לְנַסּוֹת
לִכְתֹּב עַל צְפַרְדְּעִים וְצִפָּרְנַיִם
גִּידִי מְזַמֵּר, יוֹנִי בִּפְסַנְתֵּר
צֶ'רְצִ'יל עִם גִּיטָרָה מֶפְלַרְטֵט,
דָּנִי מִתְפַּלְסֵף, מֵאִיר מְתוֹפֵף
אַלּוֹן בָּס, אֶפְרַיִם שָׁר פַלְצֵט
בַּמִּלְחָמָה הָאֲרוּרָה, נָסְעוּ עִם פּוּגִי לַגִּזְרָה
בִּמְקוֹם נֶשֶׁק הִתְחַמְּשׁוּ בְּפִזְמוֹנִים,
יָרוּ הִמְנוֹן חָדָשׁ, הוֹרָה לְלֹא מַארְשׁ
וְהָפְכוּ לְגִבּוֹרֵי הַהֲמוֹנִים
כְּשֶׁהָאָרֶץ גָּעֲשָׁה וְגוֹלְדָה אֲדִישָׁה
נָתְנוּ לָהּ חַיֵּיהֶם בַּאֵירוֹוִיזְיוֹן,
הֶפְסֵד הֵם נָחֲלוּ, בַּקְרָב עִם "ווֹטֶרְלוּ"
שָׁם מָקוֹם שְׁבִיעִי וּפֹה רִאשׁוֹן
אוּלַמּוֹת מְפֻצָּצִים, גְּדוּדֵי מַעֲרִיצִים
וִיטוֹרֵה פְּרֶסְטוֹ עַל בָּמָה כָּל עֶרֶב,
סֻכָּר בְּתֶה רוֹתֵחַ, הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׂמֵחַ
וְכַנִּרְאֶה שֶׁפֹּה קָבוּר הַכֶּלֶב
כַּעֲבֹר אַרְבַּע שָׁנִים, תְּאָרִים וְהִמְנוֹנִים
לֹא רָדוּ עוֹד דְּבַשׁ מֵהַכַּוֶּרֶת,
הָיָה כָּל כָּךְ נֶחְמָד, גַּם כְּשֶׁהַתֹּם אָבַד
מְדִינָה קְטַנָּה תָּמִיד אוֹתָם זוֹכֶרֶת