אנחנו במסך עשן: החרם על אריאל זילבר כולל מידה של צביעות | דעה

לכאורה, הלב נוטה לשבח את חנוך, גפן ודוכין על שהציבו קו אדום מוסרי וסירבו לעלות על במה אחת עם מי שתומך ברוצח מורשע. אבל במחשבה שנייה, מתבקש לשאול למה בעצם דווקא זה היה האירוע ששבר את גב הגמל.

השערורייה התורנית של זילבר לא נפלה כרעם ביום בהיר. כבר למעלה מ-20 שנה שרוב הכותרות להן זילבר זוכה לא עוסקות במוזיקה אלא בהתבטאויות לא פחות קיצוניות. ב-2001 זילבר יצא מהארון הפוליטי בראיון פרובוקטיבי שבו אמר, בין היתר, כי "אין לחילונים מה להציע היום. יש להם רק לקנות ולחלות באיידס ולהיות הומו, לסבי" (הטעות במקור), וכי הוא סולד מלהט"בים. מאז הוא הספיק לקרוא ב-2007 לשחרורו של יגאל עמיר, לפרסם שירי תמיכה ברב כהנא, לתמוך בחרם על בעלי עסקים שאינם יהודים, ועוד. כל אלו מונחים על השולחן של זילבר באופן הגלוי ביותר.

זכותו המלאה של אמן להחליט שהוא לא מוכן לעמוד על במה אחת עם אמן שמזוהה עם אידאולוגיה קיצונית ומסוכנת בעיניו. מנגד, זכותו המלאה של אמן להחליט שהוא מפריד בין מוזיקה ופוליטיקה וכי אין לו בעיה להופיע עם זילבר ולכבד אותו ביום חגו. אבל אם כבר הבעת את הסכמתך להשתתף בחגיגות של זילבר, כנראה תוך תקווה שיסתום את הפה בחודש שנותר עד למופע ושהעניין יעבור מתחת לרדאר, ההתנערות הפתאומית כשזילבר שוב אומר לפתע דברים דומים לאלו שהוא אומר כבר 20 שנה, מעידה בעיקר על רצון לתחמק מהכתם התדמיתי ופחות על ערכיות ועמוד שדרה מוסרי.