לא הייתה מלחמה ששינתה את פני התרבות הישראלית והשפיעה עליה כמו מלחמת יום הכיפורים, ומבחינה מוזיקלית שנת 1973 הייתה מהפכנית. עוד לפני פרוץ המלחמה אילנית ייצגה אותנו לראשונה באירוויזיון; אייבי נתן הקים את קול השלום, הרדיו הפיראטי הראשון בישראל; להקת כוורת כבשה לראשונה את ראש מצעד הפזמונים; והלהקות הצבאיות היו עדיין האימפריה הבלתי מעורערת של ענף הבידור.
קיסינג'ר בריאיון בלעדי למעריב: "חשבנו שבתוך ימים צה"ל יגיע לאלכסנדריה"
באוקטובר הכל השתנה. עולם התרבות גויס כולו למוצבים השונים, מופעים והפקות הוקפאו או בוטלו; ענף הבידור נקלע למיתון; והדבר האחרון שאזרחי ישראל חשבו, כשכולם דיברו על חורבן הבית השלישי, היה ללכת לקולנוע או לתיאטרון.
החוויות והמראות הקשים מהמלחמה נצרבו עמוק בתודעת היוצרים, ולצד שירי העלאת מורל ומוטיבציה כמו "אין לך מה לדאוג" (עוזי פוקס), "על שלושה פשעי דמשק" (משה הלל) או "גם הפעם" (אריס סאן), כמו גם שירי תקווה ותפילה רכים ("לו יהי" של הגשש החיוור ונעמי שמר, "המלחמה האחרונה" של יהורם גאון), המוזיקה הישראלית חטפה סטירת לחי מצלצלת - והשתנתה לבלי הכר.
האזינו לשירים המוזכרים בכתבה:
מוזיקה בפוסט טראומה
סממן ראשון שבלט עוד בתקופת המלחמה היה פריחתה של היצירה האישית, שימת האינדיבידואל במרכז על פני הקולקטיב. סקירה זריזה של המנוני מלחמת ששת הימים, שש שנים קודם לכן, ממחישה את השינוי: אם ב־67' רוב השירים עסקו ב"אנחנו" - "אנחנו נעבור", "החזיקי לנו אצבעות", "שארם א־שייח'" (חזרנו אלייך שנית) או "באנו למילואים" - הרי שב־73' ה"אנחנו" כבר לא קיים. "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה", "שלחי לי תחתונים וגופיות" ו"שמור לי". בניגוד גם למארשי הניצחון המהוללים של ששת הימים, בלט הפעם הנופך המלנכולי שעסק במחיר הכבד.
המלחמה הובילה לדעיכתן הכמעט סופית של להקות הקצב, ופתחה את הצוהר להרכבים יותר רציניים ומורכבים שהרשו לעצמם להתנסות ברוק מתקדם ולרקום יצירה משמעותית עם פיוז'ן של ג'ז, פולק ו־וייבים פסיכדליים.
אחד ההרכבים הראשונים שעשו זאת היה קצת אחרת, שהקימו שלמה גרוניך, שם טוב לוי ושלמה יידוב. ההרכב, שדגל במוזיקת רוק אוונגרדית, ביצע בשנת 1975 את אחד השירים הכואבים ביותר שהולידה המלחמה - "הנסיך הקטן", שהלחין לוי למילותיו של יהונתן גפן.
גפן פרסם את השיר בטורו ב"מעריב" בשנת 1974 ובו כתב על חייל שהכיר בשם ציפציף, שהיה קטן מדי בשביל התלאות הקשות והטרטורים הצבאיים ובסוף נהרג. לוי קרא את השיר בעיתון, בחר להלחינו והפך אותו לאחד מהמנוני ימי הזיכרון לדורותיהם. השיר יצא בזמן הנכון ובאווירה העכורה והמצולקת שאפיינה את החברה הישראלית אז, כמו גם שיר נוסף שחיבר גפן והתכתב עם המלחמה: "מקום לדאגה", שהלחין מתי כספי והקליטה שרה בדישי בשנת 1975.
גפן, ששירת כקצין מבצעים בגדוד 48 של הצנחנים, הושפע מאוד מהמלחמה וסיפר כי בעקבותיה פיתח התמכרות לסמים ולאלכוהול. רגשי האשמה והבושה הובילו אותו לכתוב עם אנשי רוח נוספים את הספר המכונן "המחדל", שנועד להדיח את ההנהגה המדינית והצבאית, וכן הביאו להעלאת המופע הסאטירי־מחאתי "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל". המופע, שבו חבר גפן לדני ליטני, עסק בשאלות קיומיות, לאומיות וחברתיות, ובלט בו במיוחד תרגומו של גפן לשירו של בוב דילן "אדוני המלחמה" (Masters Of War), שביקר את הגנרלים ואת השלטון.
הרכב רוק נוסף ובלתי נשכח, שככל הנראה לא היה מעז לקום לפני המלחמה, הוא תמוז - הסופרגרופ של אריאל זילבר, שלום חנוך, יהודה עדר, איתן גדרון ומאיר ישראל, שלקח את הרוק הישראלי כמה צעדים קדימה. עם רוק רועש, עמוס ומורכב, פתיחים ארוכים וסולואי גיטרה מסמרי שיער, עם חידודי לשון ועם המון זעם שהתבטא בצלילים - לתמוז לקח זמן להשתרש בקונצנזוס הישראלי. אלא שהמוזיקה שלה ביטאה בדיוק את הצורך והרצון למתוח את הגבולות עד הקצה.
לצד "ככה את רצית אותי", "הולך בטל" ו"אנל'א יודע איך לומר לך", תמוז גם זכתה ללחן המשותף היחיד של חנוך וזילבר - "סוף עונת התפוזים", שכתב הצנחן מאיר אריאל. ואם באריאל עסקינן, אז אחרי "ירושלים של ברזל" במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים הוא כבר כתב והלחין את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ". השיר יצא לאור רק עשור אחרי המלחמה.
להקת רוק נוספת, אולי המפוספסת ביותר ברוק הישראלי, זינגלה, הוציאה בשנת 1977 את אלבומה הראשון Peace (הוקלט ב־1975) בעקבות טראומת המלחמה. אחד ממייסדי הלהקה, דוד בכר, יצא מהמלחמה כהלום קרב, לאחר שהמשאית שבה נסע חטפה פגז והוא היה היחיד מחבריו ששרד - ו־20 שנה לאחר המלחמה שם קץ לחייו.
חבר להקה נוסף, דיוויד שנן, שכל את אחיו במלחמה, והפוסט טראומה המשותפת הובילה את השניים לעסוק בשירי כמיהה לשלום. אחד המשפטים המצמררים באלבום בלועזית - "בקרוב תסתיים המלחמה על כוכב שבו מוזיקה מנוגנת" - מביע היטב את תחושת חברי הלהקה. האלבום, רוק מחתרתי מתקדם שהוקלט באנגלית, תוכנן לצאת בלייבל בינלאומי, אך בסופו של דבר יצא לאור בחברת התקליט חיפה ב־750 עותקים בלבד, ונחשב לאחד הפספוסים הגדולים ברוק המקומי.
אחד ממעריצי הלהקה, רמי פורטיס, שירת בנ"מ והושפע מאוד מהתופת בחזית. לאלבומו הראשון והפאנקי "פלונטר" (1978) הוא הכניס אלמנטים העוסקים בפוסט טראומה (למשל "הדור הזה"). בשנת 1988, באלבומו "סיפורים מהקופסא", נכלל "שקיעתה של הזריחה", שנכתב בעקבות חוויות מהמלחמה ומהמיגים המצריים.
לצד האווירה הכבדה שאפיינה את הרוק הישראלי, הייתה האלטרנטיבה: הנונסנס וההומור של להקת כוורת, שללא ספק המלחמה תרמה להצלחתה כמעין אסקפיזם בדמות רוק כיפי והומוריסטי. עזרה לכך גם העובדה שאלבום הבכורה של הלהקה "סיפורי פוגי" יצא בנובמבר 73', חודש אחרי פרוץ המלחמה.
מִשבר לתקווה
האלבומים שיצאו אחרי המלחמה, גם אם לא רמזו ישירות להשלכותיה, התכתבו היטב עם הטראומה והשבר שליוו אותה, מעין ניסיון לנחם וללקק את הפצעים. האלבום הבולט והמשמעותי שהושפע בצורה מובהקת מהמלחמה הוא "כמו צמח בר" (1975) המופתי של חוה אלברשטיין בהפקתו המוזיקלית (ברובה) של מתי כספי. השירים בו עוסקים בשכול, אובדן, געגועים וזיכרונות ילדות, כמו "לכל איש יש שם", "האומנם (את תלכי בשדה)", "חופים", "ימי בנימינה", "אחרי מותי" ו"אדבר איתך".
"זה היה תקליט של הזדככות, של רצון להפוך את התסכול, העלבון, האבל והכאב שעברו על כולנו אחרי מלחמת יום הכיפורים למשהו חיובי, לשינוי, לתקווה", סיפרה אלברשטיין. "היה בי צורך לנחם, לא לצעוק, לא להאשים. השירים בתקליט הזה מצאו אחד את השני כמו אנשים שמוצאים נשמות תאומות בתוך המון אדם. ואחר כך מצאו השירים את האנשים שהיו זקוקים להם באותו רגע".
באלבומו החמישי "לכל החברים מהמסע מים אל ים" (1974), שהוקלט כחצי שנה אחרי תום המלחמה, התמודד שלמה ארצי (יחד עם להקת גברת תפוח) באופן מקיף ומעמיק עם טראומת המלחמה. האלבום סימן במובן מסוים גם את קץ דרכו של ארצי כ"אליל נוער" ותחילת תקופת השפל שלו, שנמשכה כמה שנים. האלבום הוא תוצאה ישירה של ההופעות הרבות שביצע ארצי בסיני וברמת הגולן.
כמי שאיבד חברים רבים, ארצי עסק בו בטראומה וקיווה לעתיד טוב יותר. אחד השירים בו, "זמר לבני", נכתב על ידי נתן יונתן לבנו ליאור כשהיה ילד, אך אחרי המלחמה, שבה נהרג בנו, קיבל משמעות אחרת בלחנו של ארצי. האלבום מסתיים באופטימיות בשיר "חיים משוגעים", הקורא לצאת מהאבל ליום טוב ולבחור בחיים.
בספטמבר 74' יצא האלבום "מתי כספי", אלבום הבכורה של האומן, שהפך להצלחה מסחרית מהרגע הראשון. לצד הקלאסיקות המוכרות נכללו גם שני שירים שאווירת המלחמה ניכרה בהם: "אני יודע שאני אמות בקיץ" המורבידי שהלחין כספי למילותיו של חיים חפר, ו"אלוף משנה במילואים" שהלחין כספי ליענקל'ה רוטבליט וניפץ את ההילה המיליטנטית שליוותה את הגנרלים הישראלים. את השיר השני הציע כספי לאריק איינשטיין, אך זה טען שמלחינו הוא שצריך לבצעו.
בזמן המלחמה צוּות כספי לאילנה רובינא, אושיק לוי, פופיק ארנון ואחד, לאונרד כהן, שבמקרה שהה בארץ עם פרוץ המלחמה והצטרף למערך המלחמתי. כהן, אגב, כתב במהלך ההופעות בבסיס חצור של חיל אוויר וביצע בבכורה בפני חיילינו את שירו החדש Lover Lover Lover. בעקבות המלחמה הוסיף בית באווירת המלחמה: "ירדתי אל המדבר / לראות את אחיי לוחמים / לא שאלתי אם צודקים הם / או אינם צודקים / אך ידעתי: על העצמות לקום וללכת / על הדם לזרום. כשאנשים חורצים קמטי רשע / על פני האדמה הקדושה" (בתרגום עברי של יוסי מעיין).
לבסוף כהן גנז את הבית, אך אלבומו הרביעי New Skin For The Old Ceremony כלל שני שירים בהשראת המלחמה - There Is A War ו־Who By Fire, שבתיו ולחנו מבוססים על הפיוט העברי "ונתנה תוקף".
אושיק לוי אף הוא שאב השראה מהמלחמה, ובאלבומו השלישי בחר להקליט את שיר הנושא "איפה טעינו" שהלחין נפתלי אלטר למילותיו של זאב טנא, שכתב אותו בהשראת חוויותיו מהמלחמה ונחשב לשיר מחאה פורץ דרך.
גם איינשטיין עצמו, ששנה לפני פרוץ המלחמה שר "שיר של אחרי מלחמה", לא ישב בחיבוק ידיים, ובהשפעת המופעים הרבים שלו עם להקת הצ'רצ'ילים בפני חיילים חבר למיקי גבריאלוב לעבודה על אלבומו העשירי "סע לאט", ששיקף את מצב הרוח הלאומי ששרר במדינה אחרי המלחמה, ובו בחר בנימה יותר אינטימית ומלנכולית מבעבר. שיר הנושא האוטוביוגרפי שכתב איינשטיין והלחין גבריאלוב גם מתאר את הדאגה לחבורתו ולחיילים בחודשים שאחרי המלחמה ("ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ").
מהפכה ים תיכונית
ישראל של פוסט מלחמת יום הכיפורים ערגה לעוגן מסוים, והכמיהה והגעגוע לימים שלפני המלחמה הובילו לגל של שירי ארץ ישראל: דודו זכאי הקליט את "נפגשנו שוב" של שייקה פייקוב כשיר אהבה למולדת בהסוואת פגישת מחזור במלחמה; שלמה ארצי הקליט את "ככה סתם" של התרנגולים בניחוח להקת כוורת; יזהר כהן שר על "ירושלים האחרת" כתקווה לירושלים של שלום; מיכל טל שרה על המולדת ב"לא אוותר"; להקת כוורת הקליטה את "שיעור מולדת" שעלי מוהר כתב כמחאה על המצב ששרר במדינה וגעגוע לימים תמימים יותר; וחנן יובל הקליט את "אתם זוכרים את השירים".
לצד הפופ והרוק, המוזיקה הים תיכונית חוללה אף היא מהפכה - גם אם טרם ניפצה את תקרת הזכוכית. אהובה עוזרי פרצה לתודעה עם אלבומה הראשון "היכן החייל שלי?", ושיר הנושא, הראשון במוזיקה הים תיכונית שעסק בשכול, היה קינה לאם המצפה למכתבים מבנה החייל. האווירה שאפפה את המדינה במלחמת יום הכיפורים התאימה היטב לתוכן השירים, שהפכו את עוזרי לכוכבת הראשונה של הזמר הים תיכוני בארץ.
באותה שנה התפרסמו גם שתי להקות ים תיכוניות פורצות דרך עם אלבומי בכורה: צלילי הכרם וצלילי העוד. הלהקות, ששילבו רוקנרול עם אלמנטים ים תיכוניים, סיפקו אף הן אסקפיזם, הומור (במידה מסוימת) ואווירה משמחת שקהל המאזינים היה זקוק להם בתקופה קשה זו.
בשנת 1975 כתבה והלחינה נעמי שמר את שירה "בכל שנה בסתיו גיורא", שכתבה לזכרו של גיורא שוהם, בנם של ידידיה הקרובים שנהרג במבואות פאיד. באותה שנה צעד בראש מצעד הפזמונים שירה של להקת חיל האוויר "מוכרחים להמשיך לנגן", שנוצר בעקבות נאום של האלוף בני פלד.
בשנת 1978 הלחין חבר קיבוץ שער הגולן חיים ברקני את שירה של חברת קיבוץ בית השיטה דורית צמרת, "החיטה צומחת שוב", שנכתב על ההלם והאבל שאחזו בקיבוץ עם נפילתם של 11 מבניו במלחמה. בשנת 1994 הקליטה להקת חינוך מיוחד (עם הסולנית רוני אבני) את השיר "חורף 73", שבנוי בצורת מונולוג של הילדים שנולדו לאחר מלחמת יום הכיפורים.
בתום המלחמה חלו שינויים נוספים: להקות הקצב והלהקות הצבאיות דעכו, השירים האוטופיים והתמימים הוחלפו ברצינות, בחריפות ובחדות לשון - והסאטירה המחאתית הנוקבת, שעד אז הייתה טאבו, החלה להתפתח לא רק בתוכניות כמו "ניקוי ראש" או במופעי הגשש החיוור, אלא גם במוזיקה.
אלמלא ההלם שהנחיתה המלחמה על התרבות הישראלית, סביר להניח שהאבולוציה הזאת הייתה מגיעה מאוחר יותר, וייתכן שהיינו מפספסים כמה מהרגעים המכוננים של המוזיקה. חבל שהמחיר היה כבד כל כך.