“תוך שבועיים קרה נס”
בסוף 2017 הגיע אדם לבית החולים איכילוב לניתוח להוצאת כיס מרה, אלא שהניתוח הסתבך והוא השתחרר מבית החולים רק אחרי כמה חודשים. "זה היה ניתוח שהכנסנו לו לתוך הלו"ז, והוא יצא ועשה שתי הופעות, ואז פתאום קיבל צהבת. ואז התברר שאיזו אבן איפשהו נתקעה, וצריך עוד ניתוח", אומרת פרלמן.
"עמדנו שם בחוץ, וראינו אותו במצב קשה ביותר, והחלטנו שאנחנו פשוט נפנה למקום היהודי שלנו, ונבקש מעם ישראל ממש להתפלל לרפואתו. זה היה מדהים. הטלפון שלי קרס. אנשים בחוץ לארץ עשו הפרשות חלה. אנשים בכל מיני מקומות שלחו לנו 'אנחנו עושים ככה, ואנחנו עושים ככה, ואנחנו מתפללים לרפואתו'. ומה שם האמא ומה שם הזה. ומה שהיה מדהים, אנשים יכולים להסתכל ולהגיד שאני הזויה, אבל תוך שבועיים קרה נס והוא עבר לשיקום", היא מוסיפה.
פרלמן מספרת עוד: "לפני האשפוז השני הוא התקשר אליי וסיפר שחושבים שיש לו סרטן. הוא עשה ביופסיה וכשהגיעו התוצאות שלה, זה היה הכי קטלני והכי חסר סיכוי. אני זוכר שאני ואת היינו בטוחים שהפעם הוא יבחר באיכות החיים כי הוא ידע שאחותו מתה מאותו גידול ושהסיכויים קטנים. למרות זאת הוא בחר להילחם ולעשות הכל כדי לחיות".
ומוסיפה: “אני אגיד לך יותר מזה. בפגישה הראשונה עם פרופ' וולף, אדם שאל אותו כמה אנשים מכל אלה שהוא טיפל בהם יצאו מהדבר הזה. אז פרופסור וולף אמר לו שאחד. ואדם אמר לו 'אני אהיה השני'. זאת אומרת שהוא בא במטרה להילחם למרות שהוא ידע שזאת מחלה קשה ביותר. הוא לא ויתר, הוא רצה להילחם, הוא רצה אפילו להרוויח עוד כמה שנים".
היא אומרת: "הוא היה מדבר איתי על זה, 'אולי יהיה לי עוד שנתיים, אולי יהיה לי עוד שלוש שנים, אולי לא'. במהלך השנה הזאת היו גם רגעים שהוא היה אומר לי 'את יודעת מה? היום הזה היה שווה. הייתי עם הכלבה, וליטפתי אותה היום, והכנתי אוכל'. בשנה האחרונה הוא גר עם חברה מאוד־מאוד אהובה שלו, יונה, והיו להם גם רגעים. ולפעמים בשביל הרגעים האלה, אתה אומר כן, אני רוצה".
פרלמן אומרת: “אני חושבת שכל מה שהוא בחר היה נכון לו. הוא על כיסא גלגלים, עם מחולל חמצן, הוא היה יוצא החוצה, אוכל ארטיק ואומר לי 'שווה'. אמרתי את זה בהספד שלו. הייתה במחלקה ילדה מקסימה, שכל פעם שהיא הייתה עוברת לידו, הייתה עושה לו 'אין מוצא!' והם כאילו עברו את כל הדרך יחד. יום אחד, ממש בשבוע האחרון, ראינו שהוציאו אותה עם מיטה. ואני חששתי שאם הוא יראה אותה פנים מול פנים, זה יפיל אותו. הוא התעקש. לקחתי אותו אליה. הוא אמר לה שימי את משקפי השמש. תחייכי. לא משנה איפה נהיה מחר, לא משנה איפה את, ולא משנה איפה אני אהיה, תחייכי. ואנחנו מצטלמים עכשיו ככה, ועושים 'אין מוצא'. והוא הצליח לגרום לה לחייך. אחר כך הלכנו משם, והוא התפרק. אבל זה היה לו נורא חשוב".
"זה נכון, אבל אני לא מתחרטת לרגע. אני חושבת שעם כל הקושי זאת הייתה זכות עצומה ללוות אותו. אני יכולה לדבר איתך ברמה הרוחנית. אני אדם רוחני ואני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה, ומי שהולך איתנו כברת דרך ומכיר אותנו יודע שנעמוד לצדו. אני זוכרת שפעם אחת הוא אמר לי, 'אתם לא תעזבו אותי עכשיו, נכון?', ואמרתי לו, 'מאיפה הבאת את המשפט הזה? אנחנו לא נעזוב אותך עד השנייה האחרונה'. יותר לא דיברנו על זה כי הוא ידע שלא נעזוב אותו. שלמה היה לצדו, כל המשרד".
היא מספרת: "השותפה שלי אפרת פוגל אימצה את הכלבה, שזה היה הדבר שהכי הטריד אותו כל הזמן - מה יהיה עם ג'וי. יונה נתנה לו בית והייתה רצה מהבוקר עד הלילה להכין לו את הדבר הכי טעים שהוא מדמיין כדי שאולי יהיה לו תיאבון והוא יוכל לאכול את זה".
בשבוע הבא יחול יום השלושים לפטירתו של אדם, ופרלמן חושפת מה הוא ביקש שיהיה כתוב על המצבה שלו. "הוא נתן משפט אחד: 'לוקח פסק זמן מהעולם'", היא אומרת ומוסיפה: "אני עדיין מחכה שהוא יתקשר איזה רגע. פתאום אני אומרת, רגע, אולי הוא שלח לי איזה... אנחנו עוד מחזיקים ברגעים האחרונים האלה. קשה, קשה. אנחנו מתגעגעים, ואני מאמינה שבמופע הזה יהיו הרבה עוצמות והרבה אהבה".
את הריאיון המלא ניתן למצוא בפודקאסט מעריב באתר.
התרעות פיקוד העורף