הבעיה בפיצוח נוסחה ללהיט זה שאם לא מנסים להעז ולשנות או לשבור את הנוסחתיות שלפעמים נדבקים אליה ומפחדים לסור ממנה – היא הופכת לקיבעון וגורם לאמן לעמוד במקום. זו הייתה התחושה שאפפה אותי ב"לא להתאבסס". הרעש שנוצר סביב השיר בשל הכותרות במדורי הרכילות על תחרות עם נועה קירל ועל עטיפת הסינגל שעוררה סערה (בשל התנוחה בה זק מצולמת, כדברי הטוקבקיסטים/ות) יותר מעניין מהשיר עצמו.
בתכלס זה שיר פופ, יש בו רגעים קליטים ורגעים פחות קליטים, פזמון נחמד, אבל אין בו את הגימיק המספיק חזק כדי להפוך לשיר שכל המדינה תרצה לדקלם, אין בו את הרעב והתיאבון של זק להמציא עצמה מחדש ואין בו בעצם את הייחודיות שאפיינה את הלהיטים שציינתי לעיל, שמשמיעה ראשונה ניתן היה להרגיש שיהיו להיטים.
כדי להמשיך להישאר על המפה, זק צריכה לחשב יותר בחוכמה את צעדיה המקצועיים והדבר הראשון בכך, במידה והיא מעוניינת להמשיך לזכות להערכה כזמרת ולא רק טיקטוקרית או סלבית, הוא להציב רף אמנותי שהיא רוצה לעמוד בו.
בהאזנה לשיר ניכר שאיכויותיו חוצות את גבולות ישראל, זה שיר בינלאומי שצריך גם להגיע לכמה שיותר אוזניים בינלאומיות, מסוג הכישרונות הבינלאומיים שנדיר למצוא במחוזותינו, וראויים ליותר במה. יש בשיר הזה כל מה שמרכיב שיר מעולה: לחן מעניין שמשתנה ומתפתח לכל אורכו של השיר, הפקה מוזיקלית שנעה בין ההווה לעבר, ושירת בלוז מרטיטה של גרוניך, שנשמע כי יודעת בדיוק מה היא רוצה ולאן היא רוצה להגיע עם הקריירה שלה.
הטקסט הכל כך אישי שחושף את מצפן הלב, הקול המחוספס והיפהפה, הלחן שמשחק פינג פונג מדויק עם המילים הנוגעות, והכנות, אוח הכנות, שאופק נחמן שרה את שירה החדש "אימפריה מתפוררת" חושפים סינגר סונגרייטרית כישרונית שלא רק כותבת ומלחינה את שיריה בעצמה, אלא יודעת גם לשיר על עצמה בתעוזה, בשקיפות וברגישות נוגעות ללב.
התרעות פיקוד העורף