"שקט, שקט, בני נחרישה!/ כאן צומחים קברים,/ השונאים אותם נטעו/ פה מעברים,// אל פונאר דרכים יובילו,/ דרך אין לחזור,/ לבלי שוב הלך לו אבא/ ועמו האור..."


מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה צף ועולה השיר ״פונאר״, אחד משירי השואה המרטיטים ביותר, בתרגומו של אברהם שלונסקי. קשה להאמין שאת המילים הקשות של השיר הזה הלחין ילד שהיה בסך הכל בן 11. הילד הזה, שאז נקרא אלק וולקוביסקי, הוא כעת בן 84 ושמו הוא אלכסנדר תמיר, מי שהיה שנים רבות מחצית מצמד הפסנתרנים הבינלאומי עדן־תמיר ומי שממשיך לערוך ב״קול המוסיקה״ תוכניות מוזיקליות, שלהן מאזינים מושבעים.
 

כיום, ממרחק השנים, זוכר ולא זוכר, מנהל תמיר מעין משחק מחבואים עם הפרט הזה מילדותו. זה אולי המשך להתכחשות ממושכת לנושא, עד שבעשור הקודם התרצה לצאת לליטא עם צוות טלוויזיה שהכין עליו סרט מרגש.
 

המוזיקה היא תמצית חייו של תמיר. הוא נולד ב־31' בווילנה, אז בתחומי פולין, כיום בירת ליטא, כבנו היחיד של רופא יליד לודז' שהגיע לעיר כדי ללמוד רפואה. האב, ככל שהצליח בתחומו, הצטער לא אחת שלא פנה למוזיקה, ומלכתחילה הועיד את בנו יחידו להגשים את החלום הלא ממומש שלו. מהשיעורים בבית עבר עד מהרה לקונסרבטוריון, שם גילה ניצוצות של כישרון.


צעדה אל הבלתי נודע

האידיליה של משפחת וולקוביסקי הקטנה החלה להיסדק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. כשווילנה סופחה לליטא, ברח הילד אלכס עם הוריו לבלארוס, שם המשיך לנגן בפסנתר והיה אפילו בתנועת נוער קומוניסטית. כשברית המועצות סיפחה אליה ביוני 40' את וילנה, הם שבו לעיר. זה היה משגה גורלי. ״עד מהרה הגרמנים פלשו לעיר, ומצאנו את עצמנו כלואים בגטו״, מעיד תמיר.
 

ההתחלה שם לא רמזה לבאות. ״נאלצנו להתמודד עם תנאי צפיפות קשים, אבל בגטו התנהלה פעילות תרבותית ערה, שאבא לקח בה חלק פעיל לצד דמויות כמו אבא קובנר ואברהם סוצקבר״, הוא משחזר. ״יום אחד הכריזו בגטו על תחרות הלחנה. 'תכתוב משהו', אמר אבא. כשהלחנתי משהו עם וריאציות, זה לא סיפק את אבא, והוא מסר לי שיר להלחנה. השיר זכה בפרס הראשון ואילו הווריאציות אבדו״.
 

״המילים שאבא כתב היו בפולנית״, מעיר תמיר. המשורר שמרקה קצ'רגינסקי תרגם ליידיש את הבית הראשון שאבא כתב, והוסיף שני בתים משלו. אל תשאל אותי איך היה בתחרות, מי שרה שם את השיר ומה היה הפרס. זה נמחק לי מהזיכרון״.
 

חודשים אחדים לאחר התחרות, בשלהי 43', בוצעה סלקציה בגטו. הילד אלק הופרד מאמו, שהועברה למחנה בלטביה, ושנתיים לאחר המלחמה שב ופגש אותה בארץ. ״הועברתי עם אבא ועם אח של אמא למחנה באסטוניה״, הוא מספר. ״היינו שם בקבוצת רופאים מווילנה, ולמעשה אבא שלי היה הרופא של המחנה. כשהרוסים התקרבו, חיסלו הגרמנים את המחנה והוציאו להורג חלק מהיהודים. ביניהם היה אבא שלי״.


״עם הדוד שלי התגלגלתי למחנה שטוטהוף בגרמניה, שם חוסל הדוד״, תמיר ממשיך בסיפורו. ״אותי הפרידו כמה פעמים מהמבוגרים ושמו אותי בצריף הילדים, אבל איכשהו ידעתי להתגנב בחזרה אל המבוגרים, לפני שניסו להעביר אותי להשמדה. משם הועברנו למחנה כפייה בדאוטמרגן ליד שטוטגארט. בתור הילד הכי קטנצ'יק שם הפכו אותי למעין ילד שעשועים. צחצחתי את המגפיים של חיילי הוורמאכט ונהניתי משאריות המזון שלהם, שאותן הייתי מעביר אל הצריף שלנו״.
 

באפריל 45', לפני 70 שנה, על סף סיומה של המלחמה, נפתחו שערי המחנה והחלה צעדה אל הבלתי נודע. ״חייל גרמני מבוגר מהוורמאכט זרק אותי אל היער, והוא למעשה מי שהציל אותי מתוך רחמים״, תמיר מעלה אותו על נס. ״אז כבשו חיילים צרפתים את האזור ואספו אותי ועוד נער נוסף, שבהמשך היה למנהל בית הספר החקלאי מקווה ישראל. עם הצרפתים עברתי את הגבול לשווייץ, שם הייתי עם החבר במחנה מעבר. בשווייץ פגשנו משפחה יהודית שרצתה לאמץ אותנו. החבר שלי נזכר שהוא דתי ורצה להגיע לארץ הקודש, ואני נזכרתי שסבא וסבתא שלי עלו לשם לפני המלחמה. לאחר חודשי מעבר 

בצרפת, הגענו לארץ במשחתת בריטית, שארגנה הסוכנות היהודית״.
 

כשהגיעו לנמל חיפה, קרוביו באו מתל אביב לאסוף אותו. סבתו ציפתה לו, כשסבו כבר לא היה בין החיים. ״בשבילי בני המשפחה כאן היו אנשים זרים לחלוטין, אבל הם קיבלו אותי בחום״, הוא מעיד. ״אני מאחל לכולם חבלי קליטה כפי שאני עברתי. ישר התחלתי ללמוד בתיכון 'גאולה' בתל אביב. זרקתי מעלי במהירות את סממני הגולה. אתה יודע איזו גאווה זאת הייתה בשבילי ללבוש מכנסי חאקי קצרים כמו הצברים. כולם חיבבו אותי ואף אחד לא ריחם עלי״.
 

כעבור שנתיים התאחד מחדש עם אמו במפגש מרגש ביותר. ״היא נישאה בשנית לאדם יוצא מן הכלל, ואני חזרתי אל לימודי הפסנתר אצל אליהו רודיאקוב״, הוא מספר. ״כשפרצה מלחמת העצמאות, גויסתי בגיל 17 והשתתפתי בקרבות לטרון עד ששחררו אותנו, את ילידי 31', וחזרתי אל המוזיקה״.


היית פסנתרן פייטר?

״איזה פייטר. כקשר, מכשיר הקשר הציל את חיי. הורו לנו שבמצב מסוים אפשר להעביר אותו מהגב לקדימה. הייתי חייל ממושמע, וכך עשיתי. קליע פגע במכשיר ואני ניצלתי״.
 

אמו קיוותה שיפנה ללימודי רפואה כמעין הנצחה לאביו, אבל לו היו תוכ¬ניות אחרות: "כשעלתה על הפרק אפשרות לקבל מלגה מטעם הקונסרבטוריון הירושלמי החדש, היה לי הסכם עם אמא, שאם אזכה במלגה, אלמד מוזיקה, ואם לא, אסע ללמוד רפואה במקום שהיא ייעדה לי בארצות הברית״.


"חשבו שאני משוגע"

ב־51' החל ללמוד באקדמיה למוזיקה לירושלים, שם נולד מתוך כורח המציאות דואו הפסנתרנים המהולל שלו עם ברכה עדן, חברתו לספסל הלימודים: ״למדנו יחד בקורס למוזיקה קאמרית. מכיוון שהיה עודף בפסנתרנים ולא היו מספיק נגני כלים אחרים, הוחלט שנגינת שני פסנתרנים בצוותא היא מוזיקה קאמרית, והטילו עלינו לנגן יחד. בהתחלה לא אהבנו את זה, ולכל אחד מאיתנו היו שאיפות לקריירה סולנית״.
 

״בהתחלה היה קשה לנגן שניים בפסנתר אחד״, הוא מעיר. ״הרגשנו שאנחנו מפריעים זה לזה בנגינה, אבל מה שקרה לא היה בשליטתנו. הפסנתרן אריה זקס הביא אותנו לנגן באולפני קול ישראל, שם קיבלנו מחמאות, וכשהוזמנו לנגן עם תזמורת קול ישראל, כבר אי אפשר היה לעצור את זה. עד מהרה מצאנו את עצמנו בארצות הברית כתלמידים של ורונסקי ובאבין - דואו פסנתרנים מהמצליחים ביותר בעולם״.
 

ב-58' הייתה עוד נסיעה לארצות הברית. בשנת העשור למדינה הגיע ארצה אד סאליבן כדי לצוד כישרונות לתוכניתו הפופולרית. לצד צמד אחר, רן ונמה (רן אלירן ונחמה הנדל), הכנר יצחק פרלמן ולהקת ״כרמון״, הוא בחר בשניים.
 

״המבחן שלנו נערך בגינת בית ציוני אמריקה בתל אביב״, משחזר תמיר. ״הפסנתר שם היה גרוטאה. הביאו למקום מכוון פסנתרים ונגר כדי שידביקו את הפסנתר. בשמש הקופחת ידי החלו להידבק לכלי. כדי לתמרן אותן, נאלצתי לתמרן תנועות דרמטיות במיוחד. כשסאליבן ראה את הקרקס שעשיתי, הוא אמר 'את זה אני חייב לקחת!'״
 

והתוצאה?

״אחרי ההופעה בתוכנית של סאליבן, שאותה ראו מחוף אל חוף, יצאנו לסיבוב קונצרטים עם פרלמן, תכף ראינו איזה גאון הילד, שנסע עם אמו. כבר אז התגלה כתופעת טבע״.
 

מכל הפסנתרנים שאליהם התוודע בקריירה הארוכה שלו, מציין תמיר, איך לא, את ארתור רובינשטיין. ״הכרתי אותו כשהוא היה במלוא אונו, איש חביב ביותר. נהניתי לשוחח איתו בפולנית״, מספר תמיר. ״כמו כן, אני זוכר את הביקור האחרון שלו בירושלים. הוא כבר היה כמעט חירש וכמעט עיוור, אבל עדיין הייתה אצילות בהופעה שלו״.
 

פרופ' תמיר שימש שנים רבות כדיקן האקדמיה למוזיקה בירושלים, והוא ממשיך להרצות שם. בגיל 84, הרבה מעבר לגיל הגמלאות, הוא ממשיך בעבודתו בקול המוסיקה, ועורך בהנאה מהבית קונצרטים רדיופוניים מהתקליטורים שברשותו ומאלה שמעבירים אליו מהרדיו, ״כשהחוכמה היא לא להעמיס על המאזינים מוזיקה כבדה מדי״.

גולת הכותרת שלו שם היא תוכניתו השבועית ״מחזורי יצירות״, שבה הוא מנתח יצירות לפסנתר ונגינת פסנתרנים בצורה נהירה לכל שומע. תמיר, איש חייכן ששערו אסוף בקוקו, מתגורר בעין כרם, באחד המקומות הקסומים בירושלים, צמוד למרכז המוזיקה עדן-תמיר שהוא מנהל. באמצע שנות ה-60, כשטדי קולק היה עדיין ראש עיר מתחיל בירושלים, ביקש להפוך את עין כרם לכפר אמנים בסגנון עין הוד. ליד המעיין המפורסם בשכונה אותרה חורבה מוזנחת, ובניצוחו של תמיר היא הפכה לפנינה מוזיקלית.
 

עד היום הוא מרגיש אסיר תודה לקולק. ״לי ולברכה לא היה מקום לאימונים, והיכן שניגנו תמיד הפרענו למישהו״, הוא נזכר. ״חרשתי את כל ירושלים כדי למצוא מקום מתאים. הבית בעין כרם היה למקום אידיאלי לצמד, למקום מגורים בשבילי, ואם יש כאן גם אולם קונצרטים קטן, מה צריך יותר; אבל אז, לקראת סוף ה-60, כשלקחתי על עצמי את המקום ההרוס הזה, חשבו שאני משוגע״.
 

באולם היפהפה שהוכשר במקום עורך תמיר קונצרטים, המשודרים ב״קול המוסיקה״, כשהדגש הוא לעודד נגנים צעירים. תמיר מקבל את פני הבאים במרקים מהבילים שהוא מכין ובמיצים מהפירות בבוסתן הצמוד לבית. הוא נטע בו במו ידיו את שלל העצים, במקום שהפך לחלקת האלוהים הקטנה שלו. ״אין לי תענוג יותר גדול מלעשות הכל בעצמי״, הוא אומר.
 

״בגדול אני נמצא במצב מתמיד של חרדה שאני לא מספיק לעשות כל מה שאני רוצה לעשות״, הוא מעיר בהומור, ״זה שומר אותי רענן״.