זה קרה לשלומית אהרון אי אז ב-67'. אביה קרס ומת מדום לב מול עיניה, ומותו החטוף הטביע בה חותם עמוק של צער, שבלט בראיון שערכתי עמה כעבור ארבע שנים. מהרדיו הדהד שוב ושוב להיטה מלהקת פיקוד המרכז, "יש לי אהוב בסיירת חרוב", אבל עיניה הכהות הסגירו את רגשותיה.

מאז לא שקטה. "כל השנים הסתובבתי עם משהו לא פתור", היא מספרת בעודה אוחזת באלבום הסולו הרביעי שלה, "שקט אמיתי", שהופיע בימים אלה. "מאוד רציתי להנציח את אבא בשיר, אבל המילים פשוט לא יצאו לי. אז הרמתי טלפון לשלמה ארצי. אנחנו מאותו דור, אבל בכלל לא הכרנו, כשכל השנים הייתי ספונה בהכל עובר חביבי. תמיד אהבתי את השירה ואת הכתיבה של שלמה, עם כל החום והאנושיות שיש בה. קיוויתי שדרכו אגיע לשיר שחיפשתי כל השנים".

הוא נענה בקלות?

"בכלל לא. שלמה כמעט לא כותב לאחרים. אם גילה הפעם נכונות, זאת אולי מתוך הערכה לשירה שלי. סיפרתי לו כמה אני רוצה שיר לאבא שלי. לא שיר של בכי, אלא שיר של געגוע ושל חיבוק, שכל החיים כביכול מקופלים בו. כעבור שבוע, הוא חזר אלי עם השיר 'תגיד לי', שעליו אודה לו כל חיי.

"עם מילים כמו 'תגיד לי משהו/ האם תחזור אלי בסוף/ ספינות כבר זזו/ אני עומדת על החוף/ צועקת אבא/ המילים שלי עפות/ ומציפות', אני מרגישה שזה סגר לי איזשהו מעגל עם אבא שלי, שנשאר פתוח מאז שהלך בחטף ממני, כשהייתי בת 17. כנערה, זה היה קשה מאוד בשבילי, כשהייתי כולי מוצפת בכאב ונתונה לתחושה שהעולם נעצר בבת אחת. כשהרגשתי שמבחינתי הכל התערער, הבנתי שמאותו רגע כל האחריות עלי".

ואז, כך היא מספרת, לאחר שנקראה שלומית כהנצחה לסבה, שלמה הרשקוביץ', שהיה שחקן בפולין, הפכה באופן לא מתוכנן את שם אביה לשם משפחתה ולשם הבמה שלה. "כשהגעתי ללהקת פיקוד המרכז, פגשתי את נעמי שמר וסיפרתי לה על הרצון שלי להחליף את דביניק, שם המשפחה המאוד פולני שהיה לי", היא מעידה. "כששמעה על מה שקרה עם אבא שלי, היא הציעה שאאמץ את שמו, אהרון, כשם משפחתי. זה נשמע יפה גם מבחינת המשקל, היא אמרה. לא היססתי. הן רציתי את אבא קרוב אלי כל החיים".

שלומית אהרון. צילום: אסף קליגר

זרמנו ללהקה

לדברי אהרון, היא שרה מאז שהיא זוכרת את עצמה. "מילדות הבנתי שהמהות שלי זה להיות זמרת", היא מעידה. "המקצוע בחר בי ולא אני אותו. השירה עזרה לי, ילדה שקטה וביישנית, להתגבר על הקושי של מעבר בין דירות, שהביא אותי להחליף בתי ספר".

גם ילדיה גילו כישרונות אמנותיים. דניאל (28) דבק בתופים ולאחר שלמד בבית ספר לג'אז בארצות הברית, חבר לבסיסט אבישי כהן. "הוא דווקא מאוד שקט ועדין נפש, אבל בתופים זה יוצא אצלו בעוצמה ענקית", מעירה אמו. "כך גם אצלי, כשאני נפתחת על הבמה. וכשדניאל מלווה אותי בנגינה, אין תענוג גדול מזה בשבילי".

לעומתו, סיפורה של בתה, טליה, בת ה־33, שונה. היא למדה בבית הספר לאמנויות כמו אחיה, המשיכה למגמת משחק בתיכון "אלון", שיחקה בתיאטרון צה"ל ולמדה בסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין. וכיום? "היא בחרה לעבור לקואוצ'ינג", מעדכנת אהרון.

טליה הפכה לא מכבר את אמה, בגיל 64, לסבתא, עם הולדת בתה, יולי. "עוברת עלי חוויה מדהימה", מדווחת הסבתא המזמרת. "אבל זה גם תסכול גדול בשבילי שאין לי מספיק זמן לתינוקת. סבתאות היא געגוע אינסופי".

פעם אולי תספר לנכדתה כיצד התחילה להופיע כנערה, תלמידת התיכון האמנותי "רננים", בתל אביב. תחילה בצמד "הגולשות" שלה ושל גליה ישי, ובהמשך בצמד עם יגאל בשן. "בהופעות הראשונות אמי הייתה נוסעת איתנו כדי לשמור עלי", היא מספרת. "ההופעות שלי עזרו במצב הכלכלי הלא קל שהיה בבית".

להקת פיקוד המרכז עתירת הכוכבים, שבה לצד "יש לי אהוב בסיירת חרוב", הייתה גם סולנית הלהיט "הימים האחרים", שמה אותה על המפה. לאחר שהשתחררה והופיעה בהצגה "מחברות החשק", הגיעה למפיק/זמר אמנון ברנזון, שגרם לחבירתה אל אנשי שלישיית אף אוזן גרון.

"לא היה בטוח שיצא מזה משהו", היא נזכרת. "בעוד הם שרו שירים אמריקאיים ישנים, התרכזתי בשירים ישראליים. אמנון הציע שנשיר משירי שנות ה־50, ומי שהקפיץ את העניין קדימה היה צדי צרפתי שהביא בבימוי שלו משהו תיאטרלי ופארודי".

"אז, ב־75', הם באו להפקה מגובשים, לאחר שהיו יחד בלהקת חיל התותחנים ובכלל לא היה ברור שאנחנו מתאימים", היא משחזרת. "אבל כשפתחנו את הפיות, התגלתה ההרמוניה הקולית בינינו, שחיפתה על כל הניגודים".

אהוד מנור, שערך את החומר וכתב את דברי הקישור, הציע לקרוא לתוכנית "הכל עובר חביבי", בעקבות "חביבי", להיט העבר של שמואל פישר ואדמונד עגן. "בפירוש התחברנו לצורך תוכנית אחת ואף אחד לא דיבר על להקה, שתרוץ שנים", מדגישה אהרון. "מכיוון שהתוכנית הצליחה ורצו אותנו, זרמנו הלאה".

באותה תוכנית אהרון, השקטה והמופנמת במציאות, התפרצה על הבמה כהר געש. "זה בגלל צדי (צרפתי)", היא קובעת. "הוא פשוט ניער אותי. לפעמים אפילו היה מטלטל אותי פיזית. כנראה, הייתי זקוקה לזה ושתיתי את הוראותיו בצמא".

זהירה עם תאורה

בהכל עובר חביבי הכירה גם את בעלה לשעבר יובל דור. "לא נראה היה שיצא מאיתנו זוג, אבל מההתחלה היה ברור שמעניין לנו ביחד", היא נזכרת. "העניין יצר ידידות וממנה התפתחה אהבה, שהתקבלה בברכה על ידי שני החברים האחרים בלהקה. אולי הם חשבו שאם אנחנו זוג, הלהקה תמשיך לנצח. בהתחלה זה עבד נהדר, כשאחרים הכתיבו לנו מה לעשות, אבל כשההחלטות היו בידינו, התגלה השוני בטעמים ובהתייחסות למקצוע".

כזוג, פנו אהרון את דור אל המרכז לסיינטולוגיה. "מצאנו שם עניין ואני לא מצטערת לרגע על הזמן שהקדשנו לכך", היא אומרת. "אבל כשהארגון העולמי לקח את הסניף המקומי תחת חסותו, עזבנו".


שלומית ארהון ו"הכל עובר חביבי". צילום: שמואל רחמני

והביקורת על הסיינטולוגיה ככת?

"הרבה מהסיפורים שאני שומעת בכלל לא מתקשרים לחוויה שאני עברתי שם. היינו קבוצה של אנשים טובים שניסו לעשות דברים למען העולם ולמען עצמם. יש לי הרגשה שכיום יש דמוניזציה סביב הנושא".

בחזרה ל"חביבי". איך עברה עלייך החמצת "הללויה"?

"אני לא רואה זאת כהחמצה. לא כל הנוצץ זהב. ההצעה שנשיר את השיר לקראת האירוויזיון תפסה אותנו בתקופה של יחסים לא כל כך טובים בלהקה. רציתי לעזוב כשהרגשתי חוסר הרמוניה אישית, בניגוד להרמוניה בקולות. אז אפילו כמעט התפרקנו והרעיון שנשיר את 'הללויה' תפס את יובל ואותי כשכבר דיברנו על חתונה. מבין ארבעתנו הייתי זאת שהציעה לוותר על 'הללויה'".

מה היה לך נגד השיר הזה?

"שום דבר. זה שיר נפלא, שבהמשך הוכיח את עצמו. אבל משהו בדינמיקה הלהקתית שלנו לא אפשר את ביצוע השיר על ידינו".

עברה שנה והתהילה נפלה בחיקם של גלי עטרי ובחורי חלב ודבש. "אם ציער אותי משהו, זה כאב ההחמצה של בחורי ההרכב שלנו, אבל כשלעצמי לא הייתה לי שום חרטה. בעיני, לדברים יש מהלכים משלהם והם לא קורים סתם".

"ב־81' זכינו בקדם עם 'הלילה', בלחן של שוקי לוי למילים שיובל ואני כתבנו, ונסענו לאירוויזיון בדאבלין, כשאני בהריון מתקדם. לאחר מה שקוראים החמצת 'הללויה', היו בינינו הרבה שיחות נפש מעמיקות שלא רק שאפשרו לנו להמשיך יחד, אלא גם הביאו אותנו עד אירלנד, כשאני בשמלה רחבה, מלאה בפאייטים, שהייתה צריכה לחפות על המצב שבו הייתי. והמקום השביעי? נו, טוב".

בינתיים, כמעט הלכת מאיתנו.

"ההתחשמלות שלי קרתה קצת קודם, ב־78', כשהיינו בשיא ההצלחה. בהופעה בקולנוע 'שביט', בחיפה, היה קטע שבו יצאתי מהבמה במין ענטוז כזה, כשמיקרופון בידי. כדי לא ליפול בגלל העקבים הגבוהים, חיבקתי בטיפשותי עמוד תאורה. איבדתי את ההכרה והייתי אפילו במצב של מוות קליני. למזלי, קיקי (צבי רוטשטיין), שבודק תמיד אם הכל בסדר, הבחין במצב שלי וצעק לכבות את האורות. זה מה שהציל אותי. אני חייבת לו את חיי. הקהל, אגב, שראה את רגלי מבצבצות מירכתי הבמה, חשב שזה חלק מקטע קומי. מזל שהנשימו אותי והחזירו אותי לחיים".

והלקח?

"מאז אני מאוד זהירה עם עמודי תאורה".

לא זמרת מחאה

בשנת 1989, אחרי כמעט 15 שנה של עבודה משותפת, התפרקה הכל עובר חביבי. "להקה דורשת ויתורים אישיים, שמתנגשים עם חיפוש עצמי ועם צורך בעצמאות. הרגשנו שמיצינו", מסבירה אהרון. "אולי יכולנו להמשיך עד גיל 80, אבל בלי האש של היצירה החדשה. כדי לפלס לעצמי דרך משלי, היה עלי לעזוב".

זה לא עבר חלק. "עמי (מנדלמן) קיבל את הפירוק באופן קשה במיוחד. עשר שנים הוא לא דיבר איתי, בעוד אני לא הייתי איתו ברוגז. לאחר שבאיזו כתבה הבעתי צער על הכעס שלו, הוא הרים לשמחתי את הכפפה".

כשאהרון הוציאה ב־89' את אלבום הסולו הראשון, "אישי ואהובי", כבר היו מאחוריה התפקיד המרכזי של אפונין במחזמר "עלובי החיים" ולאחר מכן תפקיד במחזמר "אחים בדם". "יותר לא הזדמן לי להשתתף במחזמר", היא מצרה. "נאלצתי להסתפק בדיבוב אריאל ב'בת הים הקטנה'".

אהרון הופיעה במשך שנתיים יחד עם הנשפן ירוסלב יעקובוביץ', מי שבעשור שקדם לכך הפיק מוזיקלית והמריץ את הכל עובר חביבי. כשעזב את הארץ, נוצר החיבור בינה לבין זמר האופרה יבגני שפובלוב. "מהרגע שהתחלנו לשיר יחד, הרגשנו הרמוניה שמיימית בינינו", היא מציינת. "כיף גדול לשיר איתו. הוא זמר מדהים, מלא רגש ופרטנר נהדר. שבע שנים הופענו יחד בארץ ובעולם עד שעזב אותנו באופן מפתיע לאחר שהסתבך בחובות. כתחליף, החלטנו לצאת במופע משודרג עם שלושת הטנורים - יותם כהן, יוסף ארידן וגיא מנהיים".

"החלטנו". את או מנהלך האישי, קיקי רוטשטיין?

"שנינו. בדרך להחלטות המשותפות יש בינינו ויכוחים, לפעמים הרבה ויכוחים. אחרי 'חביבי', והיכרות של שנים רבות, הכי טבעי היה לי להמשיך עם קיקי. המעניין הוא שב'חביבי' לא כל כך הסתדרנו. כשהלהקה התפרקה, פתאום גילינו הבנה מחודשת בינינו. אני נהנית מכך שקיקי הוא אדם שנותן את כל כולו".

במרוצת הזמן התפרקו נישואיה של אהרון עם יובל דור. "בשלב מסוים הרגשנו שכל אחד מאיתנו מתפתח לכיוון אחר, בין השאר בעקבות חילוקי דעות בלהקה", היא מעידה. "נפרדנו בחברות ובאהבה גדולה מאוד. הוכחנו שאפשר להיפרד גם בדרך הזאת. כעבור שנים, שבנו להופיע יחד באיחוד של 'חביבי', שאליו התייצבתי כשאני איתנה על שתי רגלי ובלי תלות הדדית. התאחדנו לעשרה מופעים, והמופע רץ שנתיים.

"לאחר שיובל עזב למופע משלו והקהל המשיך לבקש אותנו, צירפנו אלינו את משה סימן־טוב, זמר צעיר ולא מוכר, שכאשר הוא על הבמה, הקהל מתאהב בו. יש לנו מופע משלנו, גם ערב משותף עם הדודאים החדשים - ישראל גוריון ואסף אמדורסקי, כשאיתנו גם אוהד חיטמן. בנוסף, אני משתתפת לא מעט במופעים של המנצח גיל שוחט, ופה ושם אני מופיעה בערב משלי".

תשע שנים עברו בין אלבום האולפן הקודם שלה, "כשתבוא תראה", לאלבום הסולו החדש. "הזמן עבר מבלי שארגיש", היא מעידה, "מה גם שאני מתפזרת בין הפקות שונות. בשלב מסוים הרגשתי שאי אפשר להשתהות יותר. גייסנו את התמלילן ארז ברזוליק שיעזור לנו לבחור שירים, כשאגב כך הוא חילץ מהמגירה אצלי מילים של שירים שכתבתי. לכתיבה הגעתי דרך יובל, שלימד אותי הרבה בחיים. דרך שלמה (ארצי) מצאתי את המפיק המוזיקלי של האלבום, פטריק סבג. מהשיחה הראשונה שלי איתו הבנתי שהוא האיש".

נוסף לארצי (שגם כתב לה שיר נוסף, שצמח באולפן של סבג) ולברזוליק, התגייסה למען אהרון נבחרת כותבים מגוונת, הכוללת את מיקי גבריאלוב (שגם שר איתה דואט), רמי קלינשטיין (שגם מלווה אותה בפסנתר), אדמית הראל (שכבר כתבה לה אלבום שלם), תומר הדדי, אביב קורן, יובל סלע ושחר אריאל (שכתב לה שני תמלילים). וגם, כאמור, בנה דניאל.

"מכיוון שאני אומרת שאין לי ממש אומץ לכתוב שירים, אלוהים הביא לי בחלום את המילים של השיר 'נהיה אשר נהיה'. חלמתי שורה, וכשהתעוררתי, לקחתי דף ועט והשיר זרם מאליו. הנחתי את המילים האישיות שבו על הפסנתר. דניאל הבחין בהן בין הנסיעות שלו לחו"ל ויצא לו לחן שמרגש אותי גם באינטליגנציה שהוא מגלה בהלחנה שלו".


לעומת זמרים אחרים שמטפסים על מתרסים, את תמיד מהאו"ם.

"לדעתי, כמו שלא כל פוליטיקאי חייב להיות זמר, לא כל זמר חייב לעלות על הבריקדות. שירי מחאה הם לא הסגנון שלי. אני מעדיפה לשיר שירי הרגעה ונחמה".