“תגיד, שולץ. אתה לחוץ? אתה לחוץ?" (רמי פורטיס לשולץ האיום, הסרט “שולץ", 1979)

שערו גולח, גופו התעבה, ואת פניו מעטרים זיפי זקן בן יומיים. הוא צועד ומתלונן על חירשות באוזן שמאל, כשלצדו פוסעת כלבתו הקשישה בת ה־18, שנתקלת בדרך בעמודי המדרכה. אנחנו בוחרים להתיישב מחוץ לגלידרייה בשכונת פלורנטין, אבל הכיסאות מזכירים לי, לא יודע אפילו למה, את אמסטרדם.

בתעודת הזהות שלו הוא נקרא בשם דורון אייל, אבל אתם מכירים אותו כבר 40 שנה כ"שולץ האיום", השם שהדביק לעצמו כשהיה אחד ממובילי סצינת השוליים בתרבות התל אביבית בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הראשונה, לפני שהמריא לעשות כסף בארצות הברית.

מה הוא לא היה? רוקר, צייר, קולנוען, אמן מיצג, ובעיקר פרובוקטור, מחולל מהומות מקצועי, שתקע לחברה השמרנית שלנו אצבע בעין. אבל המיינסטרים, בדרך מוזרה, חיבק אותו. עם פורטיס כבש את “עלי כותרת" בסוף שנות ה־70 ב"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", ואת "היחידה לטיפול נמרץ", ההרכב המסונתז שהקים עם רונה ורד ז"ל והדר גולדמן, שיגר בתחילת שנות ה־80, ל"להיט בראש", ל"זהו זה", ואפילו ל"זה הזמן" האליטיסטית של רם עברון. הוא התנייד בין להקות המחתרת ״כרומוזום״ ו״צוזאמן״, עשה סרטי קאלט מופרעים שבהם תפקד כרובוט ושיקף את הפסיכוטיות הישראלית בדרך חריפה ומבריקה.

שולץ בעבר. צילום: אמיר מאירי

ועכשיו הוא בן 60. מפוכח, רך יותר, אבא שמעלה תמונות של שני ילדיו לפייסבוק באופן תדיר, אבל הניצוץ בעיניים עוד קיים, המוזיקה שהוא עושה ממשיכה להיות מרתקת וההופעה שחילצה אותו מהתוהו אשתקד במוזיאון ת"א, או כפי שהוא מכנה אותה “פרנק סינטרה על אסיד", הייתה רק הקדימון להסתערות מחודשת על אוזנינו ועינינו, עם דיסקים, תערוכות, ואולי גם סרט קולנוע.

שוחחתי עם שולץ על הכל, כולל הכל, במשך קרוב לארבע שעות. הוא מדבר בלי הפסקה, בלי לעצור, בלי לצנזר, ראשו מוטה כלפי מטה וסיגריה מסתיימת בין אצבעותיו. אבל אל תטעו בו, בפתח העשור השביעי של חייו הוא אופטימי מתמיד, מאושר מאי פעם, מספק הצצה נדירה למוח מטורף, יצירתי, מעורר השראה. שולץ, חשבון הנפש.

גיל 60, פעם ראשונה

“אני לא יכול להתכחש לזה. התזוזה אטית יותר. כוח הכבידה עושה את שלו. זה כל כך שונה, הפוך, מהפריצות שלי, מהשחצנות, מהאמירות ללא חשבון שעליהן שילמתי במשך הזמן. החיים שלי הם רכבת הרים, ובגילי זה גורם לי בחילה. אני צריך קצת מישור, צריך את זה באיזי".

ילד בפ״ת, ילדה בחיפה, אישה בת״א

“יש לי ילד אוטיסט, דוד, בן 5 וחצי, בעל זיכרון צילומי, וילדה, שרי, בת 4, מצחיקה, מחוננת, כותבת. האוטיסטים הם ילדי האינדיגו, ילדי המחר. אנחנו רוצים לתכנת אותם לתקשורת הרגילה וחושבים שהם הבעיה, בזמן שאנחנו הבעיה. ילדים הם רכושניים, אבל דוד אוהב לתת. אני בא להצחיק אותו והוא אומר לי ‘אבא, אני כל כך אוהב אותך', ומחבק אותי חזק, ואני עונה לו ‘גם אני'. אצל בתי שרי אני אוהב את טוב הלב. היא עושה צחוק מכל דבר וכמוני לא לוקחת שום דבר ברצינות. אני מסתכל עליהם כעל אנשים. כל אחד נולד לאמא אחרת ואני עובד כדי שייפגשו, מבין את הצורך שלהם, ולכן מתכנן מראש את הימים שלי איתם. עם יעל, אמא של דוד, אפילו לא היינו בזוגיות. היא היום בת 37 וגרה איתו בפתח תקווה. שרי גרה בחיפה עם אמה, שירלי, בת 35 בערך, ואיתה הייתה לי זוגיות".

“כרגע יש לי בת זוג משלי, אם לחמישה, שאת שמה אני שומר לעצמי. אני לא גר איתה, אני גר בתל אביב, פה בפלורנטין, נמצא איתה כמה שאפשר, הזוגיות נבנתה לאט־לאט, היא בת 37, אישה מבריקה ביותר. בין גיל 24 ל־27 היה לי קטע של נשים, אבל למרות מה שחושבים עלי, לפחות ברצון שלי, אני בנאדם של אישה אחת".

עם ויק, בדרך ללונדון

“נינה ברוש הייתה ילדה עם חוסר ביטחון. הכרתי אותה כשהייתה בת 16, אני הייתי בן 36, במועדון אליזבת של אורי שטרק. אמרתי לה ‘אני אורז אותך לארצות הברית', והודעתי להורים שלה שאני לוקח אותה. זו הייתה שערורייה. כי זה שערורייתי. פה מדובר על ילדה בת פאקינג 16. מה אני חושב בכלל? אבל עפתי על עצמי. ומאז: ‘מי זה שולץ? זה זה שהיה עם הדוגמנית'. טיפלתי בה, אבל לא היו בינינו יחסים של אבא ובת, כי שנינו היינו די אינפנטילים. חייתי את הילדות שפספסתי, מצאתי איתה מפלט, והיינו ביחד שנתיים וחצי. היה לי מלא כסף, הייתי בטריפ על עצמי, בריחה מהמציאות, כי המציאות אפשרה לי לברוח מעצמי".

“על מה דיברנו? לא דיברנו. הסתובבנו. עשינו שטויות. היה לה ראש של בת 14, אני הייתי בן 12. מה זה אומר? קמים בבוקר, טסים ללונדון, רצים לשדה התעופה, יושבים כמה ימים בקמדן, ‘בוא ניסע לארץ', נוחתים בתל אביב, היא מקבלת עבודה, וחזרה לניו יורק. כאן ועכשיו. כמו ילד. כי מה זה ילד? אין לו שום מחשבה, חי את השנייה והכל נראה לו גדול".

זוגיות פרובוקטיבית שהטריפה את המדינה. נינה ברוש. צילום: שרון דרעי

“ב־96', כשכבר לא היינו זוג רשמית, עדיין עשיתי איתה את קו ניו יורק־פריז, הייתה לי שם דירה. שבועיים פה, חודש שם. טסנו ב־TWA, מחלקה ראשונה, טיסה 800 שהייתה יוצאת בחצות. ערב אחד, כשאני יוצא עם המזוודות מחוץ לדלת, אני חש ברע. מקיא, חיוור, לא יכול לעמוד על הרגליים, חוזר פנימה, מרגיש טוב, יוצא, שוב מרגיש לא טוב. אמרתי לה 'חייבים לדחות למחר'. ואז, ב־2 בלילה, אני פותח חדשות בטלוויזיה ורואה שהמטוס התרסק בים מול לונג איילנד. נהייתי חיוור, רעדתי כולי, פתאום קלטתי שהייתי אמור להיות על הטיסה הזאת".

אבא מכה, אמא מזמינה משטרה

"נולדתי בתל אביב, בצפון הישן, רחוב בודנהיימר. ההורים שלי, אייק (איציק) והדס, הכירו בחשמונאים פינת מלצ'ט בסביבות גיל 18. אמא של אבא גרה בדירה במלצ'ט וההורים של אמא בחשמונאים פינת קינג ג'ורג'. אלה היו שנות ה־40, תל אביב הייתה באמת קטנה. אבא שלי היה באצ"ל ואחיו נפתלי נרצח בידי האנגלים, ירו לו בראש. אחי הגדול קרוי על שמו. הם התחתנו, אחי נולד, התגרשו, נפגשו שוב, אמא נכנסה להריון איתי והם התחתנו עוד פעם".

"הזיכרון הכי חזק שלי הוא מגיל 5, אני קורא לו 'מפגשים מהסוג השלישי'. התעוררתי בלילה, הכל היה חשוך, ופתאום, דרך חריצים שבארון הכביסה, הכל נשטף באור חזק, והראש שלי הסתובב כאילו חשמלו אותי. ראיתי מולי פרצוף ירח, עיניים צפות בתוך האור, לא היו שפתיים, הייתי מרותק כמה שניות, ואז הבאתי צעקה. נהיה חושך. אמא שלי התעוררה, הדליקה אור, באה אלי ואמרה לי שזה רק חלום. ואיך אני יודע שזה היה אמיתי? כי מברשת השיניים שהייתה בדרך כלל תלויה הייתה זרוקה בתוך הכיור בשירותים".

"הייתי ילד חולמני ופרוע. למדתי בבית הספר 'אהבת ציון'. ובכיתה ג' התפלחתי לראות מערבונים בקולנוע 'תמר'. יכולתי לראות אותו סרט 20 פעם. אבא שלי היה סוחר. איש מאוד קשה, אלים, שתה הרבה אלכוהול, הרביץ לי. פחדתי ממנו. פעם ברחתי והתחבאתי בפרדס. בבית היה טרור ואני סבלתי הכי הרבה, אבל גם אמי סבלה. הוא הכה אותה והיא הייתה מזמינה משטרה, אבל אז המשטרה לא הייתה מתערבת אלא מנסה לעשות שולם".

"כשהייתי בן 11, אבא נסע לארצות הברית ולא חזר. אחר כך היחסים בינינו השתנו. התבגרתי, הייתי גדול וחזק, והוא לא יכול היה להרביץ לי יותר. הוא גם הפסיק לשתות והיה לו מגרש גדול למכוניות בניו ג'רזי. אמא שלי הייתה עקרת בית שעסקה בתפירה ועבדה עם חנות בגדים. לא חיינו ברווחה, אבל היה כסף. אבא מת ב־95', ואמא נפטרה ב־2011".

"אחרי כיתה ח' עברתי לשנה וחצי לנווה הדסה, פנימייה בקיבוץ, שרדתי, אבל החלטתי לברוח חזרה לתל אביב. בגיל 15 טסתי לאבא. אמרתי לעצמי שאם לא יהיה לי טוב, אחזור. גרתי אצל אחי, שכבר היה בן 22 והתחיל לעבוד בבנק בניו ג'רזי, עשיתי שם תיכון. המסגרת שעממה אותי אז הלכתי להופעות, אבל הציונים היו טובים, במבחנים הבאתי אותה. ובגיל 17 ומשהו נסעתי לבד לאירופה".

"נחַתי באמסטרדם, הגעתי ללונדון, עשיתי תיאטרון רחוב והכרתי את שאול גרוסברג ועו"ד שמחה זיו. בדיוק התחלתי לעבוד בחברת הסרטים וורנר, יכולתי לקבל קידום, ואז הם לקחו אותי לסאבוויי ושכנעו אותי שאין טעם ללכת לעבודה ובמקום זה עדיף ללכת לקזינו. תוך חצי שעה הפסדתי את כל הכסף שהיה לי. כמובן שלא קיבלו אותי חזרה לעבודה, זה היה חוסר תיאום עם החיים. חלקתי עם שאול דירה, אמא שלחה לי מגרמניה נעלי עור נחש, ובלילה, כשישנתי, שאול גזר את הנעל. בבוקר שאלתי אותו מי עשה את זה, והוא טען שבעלת הבית, בת 90, הגיעה עם גרזן באמצע הלילה. קלטתי שיש לי עסק עם אדם לא שפוי".

פורטיס, אלפנט

"פורטיס שופט בריאליטי? סבבה. שיעשה מה שבא לו. לא אהבתי שירדו עליו, זו סתם קנאה. לו היה עושה מוזיקה של 'אקס פקטור', ניחא. אבל באלבום האחרון שלו הוא הוכיח, ולא חשוב אם אני אוהב אותו יותר או פחות, שזה לא מסחרה פלצנית. הבנאדם קיבל הזדמנות להרוויח הרבה מאוד כסף, ואני מפרגן לו בלי הכרה שהוא חי את החיים שלו. ג'וני רוטן, בשביל עוד אלבום של PIL, עשה פרסומת לחמאה".

"אבל לא אהבתי כשאחד בא לשיר, ופורטיס אמר לו: 'יודע מי משוגע? אני משוגע!'. דרך אגב, פורטיס אף פעם לא היה משוגע. אין יותר נורמלי מפורטיס, הוא מאוד מחושב. אני מאוד אוהב אותו בגלל העבר האינטימי שלנו. לא ההופעות אלא השיחות, לעוף על הדברים הכי מחופפים, לדבר על חוצנים או סימולטורים".

"הכרתי אותו אחרי שחזרתי ארצה בגיל 20, כשהופיע עם להקת ׳זבוב׳ במועדון הרוק הישראלי של גרוסברג בבית לסין. ההופעות הראשונות שלנו היו בברים בתל אביב, ג'יי אנד ג'יי, הבקתה, הוא עם גיטרה אקוסטית ואני עם סקסופון. ניסינו לעשות קברט מוטרף, על גבול הפאנק, הרבה נויז, זורקים דברים, פורטיס היה מאוד מצחיק, מלמל על עיראק, ואני מהצד מלמלתי ביידיש, ואנשים צחקו כי זה היה כל כך משוגע, הכל חומרים מאולתרים, ג'ם סשן של שניים. עשינו מיצג מול הכניסה למוזיאון תל אביב, שביל מביצים שבורות, עלינו על תורן, לפורטיס היה כובע של טייס יפני ממלחמת העולם השנייה, הוא צרח ואני צפצפתי עם הסקסופון".

"פורטיס שופט בריאליטי? סבבה שייעשה מה שבא לא". צילום: אסף עיני

"זה היה עוד לפני האלבום הראשון שלו, 'פלונטר'. אבל 'פלונטר' זה לא פורטיס. חיים רומנו עשה עיבודים, סמי בירנבך כתב מילים, ופורטיס היה קריין. זה היה רוק סטנדרטי, בסיסי, לא אהבתי את זה, הייתי נגד זה. אמרתי לו 'עזוב אותך, תביא גיטרה אקוסטית, תוציא את השואומן שלך, את המילים שלך', כמו ב'אינקובטור', השיר היחיד שנכנס לאלבום בגללי - אבל פורטיס רצה להצליח. תמיד הייתי איתו בקשר, גם כשהייתי בחו"ל. בשנים האחרונות הקשר דעך, אבל אין בינינו יריבות או שנאה".

"עם יוסי אלפנט עשיתי את ׳room 101׳. זה היה מספרו של חדר החזרות בבילדינג באווניו 8 בניו יורק. אלפנט היה עמוק בסמים, נרקומן עד הסוף. היינו מנגנים יחד בחזרות, הוא היה יושב שם וצולל. ואני הייתי הכי אנטי סמים. נכנסתי לזה בשלב מאוחר מאוד בחיים ויצאתי מהר. פעם הגעתי איתו לבית חולים בברוקלין והרופא אמר שאם הייתי מביא אותו 20 דקות יותר מאוחר, הוא לא היה בחיים".

סוני רקורדס, וודי אלן

“ניו יורק, 1987. יוסי פיין, טל ברגמן, דויד גרוואי ואנוכי, להקת ׳בלה בלה׳, היינו הרכב הבית של מועדון CBGB. כמו ׳פוליס׳, ׳טוקינג הדז׳, או ׳בלונדי׳. הופענו שם כל יום שישי ובאו אלינו סוני רקורדס והציעו לנו חוזה, ואני קיבלתי קולד פיט. יש בי משהו דפוק. לא הייתי שלם עם המוזיקה שלנו במאה אחוז, לא היה חסר לי כסף, מכרתי חולצות עם ציורים שלי בחנויות, בשדות תעופה, 300 נקודות מכירה בארצות הברית ובקנדה. היה לי בית דפוס בברונקס, מחסן במנהטן, פועלים, הזמנות, שליחים, העסק דפק חבל על הזמן. והמוזיקה היתה בית המקדש. משהו בתוכי אמר ‘אל תחתום'. היום כשאני מסתכל על

זה, אני גאה באומץ שלי. הלהקה התפרקה והם לא דיברו איתי הרבה זמן. זה היה קטע בן זונה".

“לו הייתי מתמיד, לוקח את המוזיקה, עושה את הדברים כמו חברי הנכבדים, אני משוכנע שמצבי מבחינת שם ופרסום היה אחר. אבל לא נתתי שיתייגו אותי. רציתי לגעת בכל כך הרבה דברים, כי החיים מציעים כל כך הרבה. התעסקתי גם במשחק. למדתי תיאטרון בווסט וילג' ב־85' והזמינו אותי לאודישן ל'בולז אובר ברודוויי'. לא ידעתי שזה סרט של וודי אלן. הייתי צריך לשחק זר ממזרח אירופה, מישהו גרוטסקי, ואז בחנו אותי לתפקיד יותר גדול, התקדמתי, אבל הסרט נדחה. והכרתי את ויק".

“ב־91', כשהייתי איתה באנגליה, הוזמנתי לפרה־פרודקשן לקראת תחילת הצילומים. ולא חזרתי אליהם. זה באמת אידיוטיזם. סטארים של 20 מיליון דולר רוצים להיות מונצחים כסטטיסטים אצל וודי אלן, אבל אני, לא בא לי. הרגשתי טופ אוף דה וורלד".

וורהול, מילצ'ן ו־30 מיליון בבנק

“בסוף שנות ה־80 ציירתי והדפסתי על חולצות. זה היה כמו ריפוי בעיסוק. התחלתי בסוהו, היה לי דוכן בספרינג סטריט, בפלי מרקט, ויום אחד אנדי וורהול בא, הסתכל, אני רואה אותו מולי ומתרגש, וואו! 'אההמממ...', הוא אומר לי, 'Let me have this one, two of these', והכל באטיות. בסוף קנה שניים מכל עיצוב, 26 חולצות".

"בסוף 91' מכרתי את העסק ב־850 אלף דולר. התחלתי בלי גרוש בכיס ותוך חמש שנים עשיתי קרוב ל־5 מיליון. לא האמנתי שאצבור כזאת כמות של כסף מהקשקושים שאני עושה. מאמצע 97' עד ינואר 2000 גרתי בלוק אאוט מאונטן, ליד לאונרדו דיקפריו, בבית ענק שמשקיף על כל לוס אנג'לס. הסתובבתי עם המסעדן מאיר טפר ואיש העסקים ארנון מילצ'ן, מפוצץ בכסף. בערוץ 8 עשו עלי סרט. יש שם קטע שאני יושב במלון בסן טרופז, דרום צרפת, אמצע שנות ה־90, ומצלם את עצמי בווידיאו, כדי שאראה את זה כשאני מחוסר כל, שאדע איפה הייתי. בסוף 99' היו לי קרוב ל־30 מיליון דולר. והפסדתי הכל".

"לא יודע מה היה קורה אם הייתי ממשיך לעשות כסף, אולי הייתי עושה סמים ומת. היו לי אחלה חיים, הצלחה מסחררת, מרצדס וג'יפ כדי לפצות את עצמי על הכלום שעשיתי, אבל לא הייתה לי מנוחה. לא חייתי בשקט עם עצמי. הייתי ריק, לא מאושר, ושיחקתי באש, בקצוות של החיים. כמו גמבלר. מינפתי, התפרעתי, התרסקתי כמה פעמים וחזרתי. ההתרסקות האחרונה, עד שלא נשאר לי כלום, מחוסל טוטאלית, הייתה ב־2008. הבאתי את עצמי להתאבדות כלכלית, ותודה לאל על כך, כי אם לא, הייתי חי את הכלום עד היום, ולא הייתי יכול להגיע לתובנות ולמקום הרוחני והיצירתי שאני נמצא בו".

"הסתובבתי עם איש העסקים ארנון מילצ'ן". צילום: פלאש 90

"המסע שלי לקח הרבה זמן, סבב עולם, היו גם שנים שבהן סבלתי מחרפת רעב, לא היה לי איפה לגור, והיום אני מתפרנס משני דברים: ביטוח לאומי וקצת כסף מחברים שעוזרים. נמצא בהליך של פשיטת רגל, נכנס לשלב של קבלת פטור מחובות, שנים לא יצאתי מהארץ בגלל ההפסדים".

"יש מישהי מאוד עשירה, פילנתרופית של אמנים, תורמת בסתר, ששמעה כמה דברים שעשיתי. היא שאלה אותי: 'מה אתה צריך כדי להוציא דברים, להופיע?'. אמרתי לה שאני לא בסצינה. עשיתי תקליט כמו שלו ריד עשה את 'טרנספורמר', עם מיקרופון דינמי, בלי אוזניות, אין כמעט ציוד, החוטים קרועים, כל הרעש נכנס לתוך הערוץ, אבל רעש זה חלק מהמוזיקה, ואני אומר 'פאק איט'. והכל, אלבום שלם, ב־800 שקל".

"אני עומד להוציא שני אלבומים. אי־פי, הוצאה מחודשת של 'in the waiting room', שישה שירים שהוקלטו בין 2010 ל־2014, ועוד אלבום חדש, 12 קטעים, בשם 'Love is here'. מיינסטרים אני כבר לא אהיה, לא מחפש את מצעד הפזמונים, הוצאתי את עצמי מכל תחרות אפשרית. אני פאקינג בן 60. אבל לא משנה כמה זמן נשאר לך, תחיה, תעשה מה שאתה אוהב, היום יביא את מחר, ומחר את מחרתיים".

"עכשיו אני יושב, מצייר, כותב, מתכנן לעשות תערוכות וגם סרט אישי שיסגור את הטרילוגיה של 'שולץ' ו'יוסף יוסף', על בית שנבנה בשנות ה־20 בשינקין. בסרט הוא יהיה בית משוגעים, כשבחוץ הכל נורמלי. מישהו מגיע לעיר הגדולה, שוכר בבית הזה דירה, עובר תהליך, מתחרפן, והכל בסלפסטיק".

גיל 60, פעם אחרונה

"אני לא חושב על הזיקנה, אני אדם בריא. יש לי רצון עז, תשוקה, לכתוב, לעשות, ואני מקווה שהדברים שאני עושה יישארו כאן, גם אם לא יצליחו בזמן אמת. שאנשים יוכלו להעריך את זה ושזה יעבור הלאה. אני כל כך מהר נובל וכל כך מהר פורח, והצלחה בעיני זה לעשות מה שאתה אוהב. אני אדם שיושב ומצחיק את עצמו. אני סטנד־אפ קומדי בפני עצמו. לא משתעמם לבד, לא החמצתי שום דבר. אנחנו זמניים, והזמן שלי יותר בכיוון השקיעה מאשר בזריחה. אבל איזו שעה יפה זו השקיעה".