צדי צרפתי, מאושיות הבידור בישראל למעלה מ-50 שנה רצופות, חוגג 75 בערב הצדעה שמארגנים לו בצוותא, כחלק מסדרת "גיבורי תרבות". יצדיעו: ירדנה ארזי, מיי פיינגולד, מיקי קם, קורין אלאל, שולה חן, גלית גיאת, "פאות קדושות", תלמידי הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין; וגם שלומית אהרון, הצלע הנשית בלהקת "הכל עובר חביבי" האגדית. אז יכול להיות שהכל עובר חביבי, אבל אהרון הוכיחה בשנה החולפת שהיא לא עוברת לשום מקום.


בדיסק החדש שלה, "שקט אמיתי", מככבת אהרון לבדה בכישרון רב, ומביאה לידי ביטוי טביעת אצבעות אישית כיוצרת בזכות עצמה. ואם זה נראה לכם המשך טבעי למי שהתחילה כסולנית, מתברר שאהרון עברה תהליך נפשי לא פשוט בדרך לעמידה סולו על הבמה. תהליך שלצרפתי יש בו מניות יסוד.




"את צדי פגשתי לראשונה אצל המפיק אמנון ברנזון, שהביא אותו לביים את 'הכל עובר חביבי': מופע משירי שנות ה־50 בארץ ובעולם", משחזרת אהרון פגישה גורלית. "הוא נכנס לחיינו בסערה, עם הכישרון והתשוקה שלו לבמה. מהרגע הראשון הרגשתי שיש פה מישהו שיעשה שינוי. שצריך להקשיב לו, ללכת אחריו וללמוד ממנו. התברר שלא טעיתי. ההבטחה שהייתה במפגש איתו התקיימה במלואה. הוא יצר לנו – עם אהוד מנור ואלדד שרים - את הסגנון הייחודי שלנו".
 

את יכולה להגדיר את הטאץ' הייחודי של צדי צרפתי?

"היינו ארבעה זמרים ששרו יפה, והוא ניער אותנו. הוציא מאיתנו חיוך, תיאטרליות וזוויות חדשות. אני הייתי מאוד סגורה ומופנמת. משהו באינטנסיביות שלו, במבט שלו, בצורה שהוא תופס את היד שלך, גרם לי להשיל הגנות וחסימות, ולהוציא מעצמי דברים שהיו סגורים ונעולים. מצאתי את עצמי על הבמה רוקדת, צוחקת, תיאטרלית ונשית. מה שהחבאתי בתוכי תמיד. הקשבתי לו, למדתי להסתכל לקהל בעיניים ולספר את עצמי דרך השירים. צדי סוחף אותך בשאלות תוך כדי השירה: מה קרה שם? מי? מה זה היה? מושך אותך לספר את השיר. זה היה מהפך בשבילי. הוא הוציא אותי מהקונכייה שהייתי בה".
 

מה הוא לימד אותך?

"בהמשך הדרך צדי ביים אותי בהרבה הפקות. עם 'חביבי', עם הטנורים, ולבד. אני תמיד חוזרת אליו. כשצדי בא לביים מופע, אתה יודע שיהיה מופע. שיהיה פה משהו מקצועי ומרגש. הוא לא מוותר על כלום. מעורב בהכל. בשירה, במשחק, בתנועה, בתאורה, בלבוש ובאיפור. הוא מבין בהכל. והכי חשוב, הוא נותן לך הרגשה שאכפת לו. תמיד הרגשתי שאכפת לו ממני. שיש פה בן אדם לידך. שאתה חשוב ומיוחד לו, יכול לסמוך עליו, והוא שומר עליך. זה נדיר וחשוב במקצוע שלנו".
 

לא מתלוננת


וחוץ מ"הכל עובר חביבי", היא הוציאה לאחרונה אלבום סולו, ש"נוצר מהצורך שלי לבטא את עצמי לבד. את המחשבות שלי, החוויות שלי, נקודת המבט שלי. אני עובדת המון שנים עם 'חביבי'. אין לי בעיה עם זה. אני אוהבת את זה. את ההרמוניה עם אחרים, את ההרמוניות בשירה, את היחסים על הבמה, את תחושת הנתינה לקבוצה. רק שבתהליך הזה יש הרבה דברים ששמים בצד: את האמירה האישית, את הטעם האישי בלי ויתורים. מדי פעם מתעורר בי צורך לעשות את זה לבד. גם בי יש צורך בעצמאות, לעשות דברים בלי תלות באחרים.

כמובן שזה לא לגמרי לבד. אני עובדת עם קיקי רוטשטיין, המפיק האישי שלי, שעוזר לי להגשים את חלומותי, ועם מוזיקאים נפלאים ונגנים נפלאים. אבל כזמרת אני לבד פה, וביצירה הזאת מתוכי יש תחושה של ראשוניות מרגשת בשבילי וחיבור לדבר הכי עמוק. הפקדתי את הפקת הדיסק בידיו של פטריק סבג בהמלצתו של שלמה ארצי, שגם כתב לי שני שירים נפלאים לדיסק ('תגיד לי', 'לונדון'). פטריק הוא מוזיקאי נפלא, מיוחד ורוחני. האווירה בעבודה על הדיסק הזה הייתה של אהבה וכיף. כמה מגדולי הכותבים שלנו (מיקי גבריאלוב, רמי קליינשטיין ועוד) כתבו לי, גם אני כתבתי שני שירים ('נהיה אשר נהיה', 'עוד רגעים אחדים'), וכולם נתנו את עצמם באהבה ושמחה".
 

את מריצה עכשיו משהו חדש?

"אני מעלה עכשיו ערב חדש עם שירי הדיסק ושירים מוכרים אחרים שלי בעיבודים מיוחדים. את העיבודים וההפקה המוזיקלית של המופע הזה עשה אייל מזיג, אחד מטובי המוזיקאים הצעירים שלנו. הניהול המוזיקלי הוא של דרור אלכסנדר, הפסנתרן הנפלא שהולך איתי מהפקה להפקה. העלינו את המופע בפסטיבל הפסנתר האחרון. כבר היו לנו כמה הופעות אחריו, ואני שמחה שהקהל מגיב באהבה".
 

מרגישה שהצלחת להשתחרר מהזיהוי האוטומטי עם "הכל עובר חביבי"?

"אני מודעת לכך שתמיד אהיה מזוהה עם 'הכל עובר חביבי'. זאת גם מתנה וגם מקור כוח. ולמרות שזה מקשה עלי את הדרך העצמאית, אני לא יכולה להתלונן על מתנה כזאת. מצאתי את דרך הביניים. אני עדיין מופיעה מדי פעם עם 'חביבי'. יחד עם זה אני מפתחת דרך עצמאית. הרגשתי שאני חייבת לעמוד על שתי רגלי, גם כדי שהנתינה שלי לקבוצה - לכל קבוצה - תהיה ממקום שלם. ובאמת הרגשתי יכולת לחזור לחביבי רק כשזה בא ממקום עצמאי.



כשיכולתי גם בלי זה, אבל בחרתי שוב להופיע איתם.למעשה הייתי צריכה להיזכר בעצמאות שלי לפני 'חביבי'. אני מופיעה מגיל 16 באופן מקצועי, עושה את הדרך שלי לבד ובהרכבים. אני חושבת שאנחנו צריכים תמיד לפתח ולחזק את המרכז שלנו, שממנו בא הכוח שלנו והיכולת לתת. שנים שרתי עם אנשים אחרים. לשיר לבד מגיע ממקום אחר. זה מבט אישי על החיים. הקהל פחות רגיל לזה ממני. אני מקווה שהוא יתרגל. הקהל רוצה מה שהוא מכיר, אבל אני מאמינה שבסוף הוא שמח ומופתע כשמביאים לו משהו שהוא לא ציפה לו".
 

אפשר להגיד שעשית חתיכת דרך בחיים.

"ההתפתחות שלי בשירה הייתה תמיד בקשר ישיר עם ההתפתחות בחיים בכלל. אלה שני מישורים שמזינים זה את זה. למדתי מהשירה על החיים, ומהחיים על השירה. בשניהם חשוב להסיר את הטפל ולהשאיר את העיקר. להתחבר לרגע, לרגש, לאנושיות, לנתינה, לזרימה ולחופש. בלי מאמץ". 
 

מחווה לצדי צרפתי, 15.11, ראשון, 20:30, צוותא, תל אביב