"אם לראש הממשלה יצחק רבין היה המזל שיש לראש הממשלה שמואל נצר בסדרה "בני ערובה", הפותחת הערב עונה נוספת על מרקע ערוץ 10, אולי היה זוכה להאריך ימים. אבל שמיל בן ארי, המגלם כמיטב כישרונו את נצר, איננו שובר יותר מדי את הראש במשחקי אילו. כדרכו הוא שחקן נטו, החי את הרגע על הבמה ומול המצלמות, וגם הפעם הוא מתרכז בתפקידו ונזהר מלגלוש לפוליטיקה.

"למעשה נצר הוא מין מת־חי שכזה", משתף בן ארי. "לאחר שמתפשטת השמועה שהוא מת על שולחן הניתוחים, וכבר נערכים להלוויה שלו, הוא נחטף. החוטף, מפקד הימ"מ לשעבר, אדם רובין (יאיר לוטן), רוצה להטיס אותו לחו"ל כדי לחלץ ממנו מח עצם, שלו זקוקה בדחיפות אשתו נטע (ליאת שטרן), החולה בלוקמיה. בלי להסתבך ביותר מדי פרטים, נגלה רק שעל חטיפת ראש הממשלה מתמודדת גם קבוצת חוטפים נוספת, ולמטרה אחרת".
 

אתה מגלם כאן מעין ראש ממשלה דה־לה־שמאטע. 
"בסדרה לא רואים את נצר בקוקטיילים עם עניבות, חליפות ושאר סממני תפקידו. זהו ראש ממשלה חטוף, אזוק וכלוא, שנמצא במנוסה מתמדת, למרות הצליעה שלו, עד שהוא מרגיש כמו חיה נרדפת"

איך משחקים ראש ממשלה כזה?

"משחקים אותו כאדם רגיל, כשרק ברקע התואר מתלווה אליו".
 

לאריך מוזהם, האסיר האנרכיסט שאתה משחק בימים אלה בהצגה "נעצר בחצות" בהבימה, אין המזל שיש לנצר.

"ממש לא. הוא לועג בארסיות לנאצים ומשלם בחייו, כשיורים בו כדור ישר לראש. בניגוד לנצר, אין לו לאן לברוח".
 

לא פשוט לך למות ב"נעצר בחצות".

"הפעם זה מסובך מתמיד: אני חוטף את הכדור בחזית הבמה, כשאני קרוב־קרוב לקהל. אסור לי לזוז אפילו לא מילימטר, אבל מה לעשות, חייבים להמשיך לנשום. באחת ההצגות כל כך דגדג לי בגרון בסיטואציה הזאת, שכבר חשבתי שאני הולך למות על אמת. זה היה נורא. כל כך בא לי להשתעל, והיה עלי לעשות כל מאמץ כדי לכלוא את השיעול בתוכי".
 

אריך מת לקראת ההפסקה וקם לפתע לתחייה לקראת סוף ההצגה.

"הייתי מעדיף ללכת הביתה עם רדת המסך, אבל לפי דרישת משה קפטן הבמאי, אני חוזר לבמה אחרי הרבה זמן לרגע של פלשבק. בין לבין אני לא מבזבז את הזמן מאחורי הקלעים. מנצל אותו לקריאת תסריטים, שמוגשים לי בכמויות, ומחזות, שיועלו אצלנו בהבימה, או לא".
 

ב"בני ערובה" חוטפים אותך וב"נעצר בחצות" יורים בך. האם זה מעורר אצלך הקשרים עכשוויים?

"אי אפשר שלא. הכל יכול לקרות. אף פעם אי אפשר לדעת מתי נגמרת הדמוקרטיה ומתחילה הדיקטטורה. אני מקווה שמכאן לא תגרור אותי לפוליטיקה".
 

דווקא כן. היכן אתה מול הסערות בנושא שרת התרבות, מירי רגב?

"אם זה תלוי בי, הייתי מעדיף לא להתייחס לנושא, אבל אם אתה שואל אותי, אענה שנראה לי שמי שירצה ליצור, יצליח למצוא את התנאים הנדרשים לכך. צריך לשמור על הדמוקרטיה, גם על חופש הביטוי והדיבור. בשביל זה אין צורך בסערות בכוס מים. בסך הכל מתנהל מעין דו־שיח של חירשים בין הצדדים, שממנו בהחלט אפשר להגיע לאיזושהי הבנה מסוימת".

שרת התרבות, מירי רגב (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)



 

בזכות זאביק רווח 


בניגוד לרבים מעמיתיו השחקנים, בן ארי, שחגג שלשום את יום הולדתו ה־64, בכלל לא חלם להיות שחקן. "נולדתי וגדלתי בשכונת קריית יובל בירושלים, להורים יוצאי מרוקו", הוא מספר. "כמי שהיה די חזק מבחינה פיזית, יכולתי להצטרף בקלות לפושעים שיצאו מהשכונה. הורי חילצו אותי מכך כששלחו אותי ללמוד בתיכון 'בויאר' בעיר. בבת אחת עשיתי סוויץ' בראש. עזבתי את הפושטקיות ואת המכות שאהבנו להחטיף ונהפכתי למעין לפלף ממושקף, שחלם להיות מיקרוביולוג, משהו כזה. יום אחד, אחרי הצבא, נסעתי עם חבר'ה מהשכונה לתל אביב.

לא זוכר מאיפה בא הרעיון, אבל באותה הזדמנות החלטנו לראות היכן זאביק רווח, גם הוא קריית יובלניק לשעבר, למד משחק. כשהגענו לבית צבי ברמת גן, חבר שלי רשם אותי שם כבדיחה, ומהון להון מצאתי את עצמי ממלא טפסים. כך נהייתי במקרה שחקן, ואותו חבר, מיכאל דורון, נהיה כתב בערוץ הראשון. החלום שלי ללמוד משהו ריאלי באוניברסיטה לא מומש. אמרתי לעצמי 'נלמד חודש־חודשיים ואז נחזור לירושלים'. השאר היסטוריה, והכל בגלל זאביק רווח. כשהתארחתי אצלו בתוכנית אירוח בטלוויזיה, הוא שמע לראשונה את הסיפור".
 

בית צבי משמעותי לגביו לא רק בשל לימודי המשחק: "כשהחבר'ה המזרחים מבינינו התחילו לשנות אחד־אחד את שם המשפחה שלהם, אולי מתוך בושה במוצא, הפכתי משמעון בן הרוש לשמיל בן ארי, אם כי לי לא היה במה להתבייש".
 

כדי להתקיים, עבד באותה תקופה בעבודה לא שכיחה בקרב תלמידי משחק. "הייתי משכים קום ועובד באוטו זבל, ואחרי מקלחת מספיק להגיע ללימודים", מספר בן ארי. "גם במטבח של אולם חתונות עבדתי. כירושלמי, עשיתי את הצעדים הראשונים שלי כשחקן בתיאטרון החאן. אילן רונן היה הבמאי הראשון שלי, ואני, אחד שבדרך כלל לא חתום על תפקידים קומיים, התחלתי כמחליף בהצגת 'משרתם של שני אדונים'".

זאב רווח (צילום: אסף קליגר)

 

במבט לאחור יודה שדרכו כשחקן צעיר לא הייתה סוגה בשושנים. מהחאן עבר לתיאטרון לילדים ולנוער, ומשם המשיך לקבוצת הצעירים של הקאמרי. במבט לאחור אולי הוא היה מעדיף לשכוח אותה תקופה מתסכלת: "אז שובצתי בתפקידים שוליים שנתנו לי להרגיש יותר כעובד שמחתים כרטיס, לא כשחקן. זה היה איום ונורא. לפני שהתפרסמתי בקולנוע, עברתי חודשים של אבטלה, וכדי להתקיים אפילו הגשתי שעת סיפור לילדים. כמעט לא היה לי מה לאכול, מה גם שהיה עלי לשלם מזונות לגרושתי".
 

עד כדי כך?

"מה שאתה שומע. שקלתי ברצינות לעזוב את המקצוע ולא ידעתי למה לעבור. פשוט טיפסתי על קירות מרוב התלבטויות".
 

במקביל עבר בן ארי, הנמצא כיום בזוגיות, טלטלות אישיות. עם מוסד הנישואים ערך היכרות־אכזב מוקדמת עוד בהיותו תלמיד בית צבי. רות, רעייתו הראשונה, למדה שם שנתיים מעליו ואחר כך מיהרה לעזוב את המקצוע. נישואיהם הסתיימו כעבור שבע שנים. בתם הבכורה מריתה, אם שלושת נכדיהם, חזרה בתשובה, ומזה עשור חיה בניו יורק עם בעלה הישראלי. נכד נוסף יש להם מבנם, איתמר, החי בקיבוץ.
 

איך קיבלת את החזרה בתשובה של בתך?

"ברגע שהרגשתי שהיא שלמה עם עצמה, קיבלתי בשמחה את מה שעברה. ובאשר למגורים שלה בחו"ל, אין מה לעשות, היא ילדה גדולה".

כיום, לא קשה להבחין בחדר ילדים בדירתו הצנועה של בן ארי בגבעתיים, מול גבעה עטורת צמחייה המעניקה לו הרגשה של חיים בחיק הטבע. החדר הוא של ילדו השלישי, רם בן ה־9, שבדרך כלל חי עם אמו ברמת גן הסמוכה.

 

רומן עם מצלמות 


איכשהו נהיה בן ארי בעיקר שחקן מסך, אבל כשעוברים על ההצגות הלא רבות במיוחד שבהן שיחק במרוצת השנים, מגלים ששיחק בכל התיאטראות, פרט לגשר. בשום מקום לא נהיה קבוע.  להבימה הוזעק לפני חמש שנים ומאז הוא שם, מרגיש כמו במשפחה. "זה היה דרמטי", הוא משחזר. "תוך כדי החזרות של 'כי בנו בחרת' הזעיקו אותי כשחברי עמוס לביא, זכרו לברכה, אושפז. באותם ימים קשים הייתי לצדו באיכילוב עד רגעיו האחרונים – ומאז אני בהבימה".

הוא הצטרף כמחליף להצגות "החולה ההודי" ו"ביקור הגברת הזקנה" (במקום יהורם גאון). שם וב"מירה'לה אפרת", כמו בהצגה הנוכחית "נעצר בחצות", שיחק לצדה של גילה אלמגור. "שחקנית מעולה ופרטנרית נהדרת", אומר בן ארי.
 

הרומן של בן ארי עם המצלמות החל מלמטה. "מי שמצמץ תוך כדי צפייה בסרט של אבי נשר, 'הפחדנים', שיצא ב־80', פספס אותי", הוא מספר בחיוך. גם בהופעותיו בטלוויזיה ב"מישל עזרא ספרא ובניו" (בבימוי נסים דיין) וב"לחם" (בבימוי רם לוי) לא הילך בגדולות. 
 

לדבריו, איכשהו אחראי הבמאי אורי ברבש לתפנית בקריירה שלו, כששיתף אותו ב־91' בסרטו "זמן אמת". "שיחקתי שם קצין שחוקר את אסי דיין", הוא מעיד. "המפגש שם עם אסי, שבו בקושי התחברנו, היה גורלי מבחינתי. כעבור זמן קצר נפגשנו לגמרי במקרה במס ההכנסה. 'יש לי תפקיד בשבילך', אמר במדרגות. זה היה לוי בוסקילה ב'החיים על פי אגפא', תפקיד שאיתו המשכתי בסרט הבא של אסי, 'שמיכה חשמלית ושמה משה'".
 

התפקיד הזה, של סרסור, הביא לבן ארי שבע האכזבות עד אז את הזכייה בפרס אופיר לשנת 94'. "מבחינתי זאת הייתה הפתעה שלא ציפיתי לה. חשבתי שגם אם אהיה רק מועמד, זה יהיה די והותר", הוא סח בדרכו הצנועה. "לעמוד על במת היכל התרבות מול כמעט 3,000 איש ולחפש לומר כמה מילים לא מוכנות, זה היה בום לא קטן ואושר עילאי. מריתה שלי, שישבה לצדי, זינקה כמעט עד התקרה מרוב שמחה".
 

מאז הופיע בן ארי בקולנוע ("לילה לבן", "כלבים לא נובחים בירוק", "החברים של יאנה", "האסונות של נינה", "אהבה קולומביאנית" ו"איים אבודים", שהביא לו את פרס אופיר כשחקן משנה) ובסדרות טלוויזיה. מכל הופעותיו מול המצלמות נחקק בזיכרון בזכות הופעתו הבלתי נשכחת ב"חולה אהבה בשיכון ג'", סרטו של שבי גביזון, כחרפוף, חולה נפש במוסד שהיה זועק בלילות נואשות לאוולין, אהובתו לשעבר, שבגללה איבד את שפיותו.
 

אגב, בן ארי הופיע ב־2012 ב"ד"ר פומרנץ", סרטו האחרון של דיין "בתפקיד של גנרל נפוח שרוצה לקפוץ מהקומה ה־16. גם אם חיצונית כבר נראה היה אחרת, כבמאי אסי לא השתנה", מציין בן ארי. "למרות מצבו, הראש שלו עבד כמו חרב יפנית. חד ושנון וידע בדיוק מה שרצה".
 

משלל הופעותיו המגוונות בטלוויזיה נכנס בן ארי לזיכרון הקולקטיבי בזכות תפקיד שמעון שדה בסדרה "מעורב ירושלמי", שהניב לו את פרס האקדמיה לטלוויזיה. "התפקיד הזה חיבר אותי לשורשים במשפחה המרוקאית שלי בירושלים", הוא מעיד. "כאן הייתה לי הזכות לשחק כבנו של אריה אליאס, איש מדהים שנהניתי מכל רגע לצדו".
 

אף על פי שקולו הולך ונסדק בגין עישון, בן ארי מבוקש בזכות החום שבהקראות שלו בדיבובים ובמשימות קריינות. במיוחד ריגש בקריינות שלו ל"יללת הזאבים", סרטו התיעודי של משה אלפרט. "ידעו למי לפנות", הוא מעיר. "הזאב הוא חיה שאני מאוד אוהב". 
 

בן ארי אוהב לא פעם את הפרטנריות שלו, אבל יודע את הגבולות. הוא מודה כי אצלו הם נחצו פעם אחת: "בחזרות לפני כעשר שנים לקראת 'החשוד האחרון', הסרט של מתי הררי ואריק לובצקי, היה לי רומן לא ארוך עם השחקנית המקסימה אוראל טימסית. זה נמשך בצילומים, מה שהקל עלינו בסצנות האהבה, ונגמר". 
 

ופרשת משה איבגי?

"כל עניין ההטרדות אכן מפחיד. עלינו להיזהר שבעתיים בכל תזוזה שאנחנו עושים ובכל מילה שאנחנו מוציאים מהפה. אני בשוק לגבי מה שקרה עם חברי הטוב איבגי. אני מקווה בשבילו שההאשמות נגדו יתבדו והוא יצא זכאי. בשבילי הוא נשאר אותו איבגי, שחקן מעולה ואדם מקסים, עד שיוכח אחרת".