מוצאי שבת. שבע בערב. גלי צה"ל. החדשות הסתיימו, אות התוכנית מתגלגל במהירות, ואני חש בהתרגשות שעוטפת את גופי הרזה. אני בן 14, 15, אולי כבר 16, אוזני דבוקות לרדיו טייפ, כבר מוכן עם המחברת האדומה שאמא הביאה לי מהעבודה, מחברת המוזיקה שבה ארשום הכל. השדר, העורך, הידען שאין שני לו, אנציקלופדיה מהלכת שמותירה אותי פעור פה בכל פעם מחדש, פותח עכשיו את התוכנית שלי, התוכנית שבנתה אותי, “בקצב הזמן".

דני קרפל היה האיש הזה, מאחורי המיקרופון ועל התקליטים. קרפל היה האיש הזה שעיצב את חיי. האיש הזה שגרם לי להשתוקק לשדר ברדיו. האיש הזה שגרם לי לרצות להגיע לגלי צה"ל ורק לשם, לא הייתה בכלל אופציה אחרת. “בקצב הזמן" הייתה הרדיו שעליו גדלתי והרדיו שרציתי לעשות. רדיו אמיתי. רדיו של מצעדי פזמונים, מוזיקה איכותית, להקות של להיט אחד, זמרים שהתגלו לי. רדיו מהנה, מעורר, מפתיע, מלמד, משכיל. רדיו של 1980.
 

את קרפל, אדם נעים בעל קול עדין, אפגוש בעוד שנתיים־שלוש שם, בגלי צה"ל, בבניין המתקלף, מעבר לשווארמה ואחרי הבורקסים, ברחוב יהודה הימית ביפו. הוא יהיה עבורי מעין מנטור או אח בכור שאפשר לדבר איתו, ללמוד ממנו, להתייעץ, לקבל פידבק. בניגוד לרבים מעמיתיו בתחנה הצבאית, הוא היה חף מאגו ונטול ציניות, ממוקד בעבודה, ובעיקר אוהב מוזיקה אמיתי. מתרגש כמו ילד ומתייחס לכל תוכנית ולכל רשימת שידור שיצאה תחת ידיו ברצינות תהומית, בחרדת קודש ממש. 
 

קרפל, שנפטר אתמול לפנות בוקר בגיל 62 בלבד, היה העורך המוזיקלי האולטימטיבי: סקרן, מגוון, מחובר, קשוב וצמא לעוד ידע. ההתאהבות שלו בג'אז, למשל, הייתה תהליך יפה ומקסים, שבו הלך ונבלע לו בתוככי העולם המופלא הזה, מכיר עוד נגנים, נחשף לעוד סגנונות, הופך – גם שלא התכוון לכך בכלל, שהרי היה מופנם, ביישן ורגיש – לגורו של אוהבי הג'אז בישראל. התוכנית שלו, “קול הג'אז הזה", הייתה פנינה ייחודית בנוף רדיופוני חדגוני, שמרני ומקובע. קרפל עטף באהבה את מאזיניו, והם נשבו בקסמיו. רבים מהם הכירו ג'אז רק בזכותו ודהרו לאילת לפסטיבל להרחיב, ליהנות ולדעת עוד. 
 

אבל קרפל לא התרכז רק בג'אז. הוא ערך גם את “ארבע אחרי הצהריים", תוכנית הנוסטלגיה היומית, ששאבה אליה מאות אלפי ישראלים שרצו להתרפק על העבר ושהתרגשו למשמע השירים שהיו פסקול חייהם. קרפל היה יושב לו בתוככי התקליטייה, סמוך לארגז ענק ועליו פטיפון בהיקף מרשים, שלל ממלחמת ששת הימים, מקשיב לתקליטים, מוציא ומכניס לתוך העטיפות, מעצב לו רצף מענג, מיטיב את העט ורושם בכתב ידו המסוגנן והבהיר את רשימת השירים, מכניס אותה לתוך שקית הניילון לצד התקליטים רגע לפני שתשוגר לעבר אולפן השידור. זו הייתה לכאורה עבודתו של העורך המוזיקלי. אבל היא מעולם לא הסתיימה, כי בכל רגע נתון נוצר שיר חדש, נולד אלבום טרי, וקרפל היה זה שלימד אותי לא לפספס דבר ולהאזין, להכיר, לבחון ולהתאהב.
 

הרדיו הישן
 

קרפל הוא מהדור ההוא של העורכים הגדולים באמת בגלי צה"ל, שנות ה־70, שנות ה־80, הרבה לפני גלגלצ, כשהמוזיקה הייתה חשובה ומשמעותית, ולא רק רקע סתמי. דובי לנץ, דלית עופר, יואב קוטנר וגם קרפל, פחות או יותר בני אותו גיל, כל אחד ואחד מהם ענק בתחומו, בעל ידע פנומנלי, העניקו למאזינים שעות רבות של חסד, שמחה והתפעלות. זו הייתה אמנות לשמה. זה היה רדיו ממכר. כזה שאתה שומע מתחת לשמיכה ומגלה את עצמך באמצעותו. 
 

גלי צה"ל של קרפל, וגם של לנץ, קוטנר ועופר, ואחריהם יורם רותם וגידי אביבי ושושי רונן, וכמובן גם עמליה רוזן המיתולוגית, הייתה סיפור הצלחה כביר, אולי מפני שאז בכלל לא עסקו ברייטינג. התחרות עם רשת ג', תחנת המוזיקה היחידה מולנו, הייתה קוריוז, כי היה ברור לכל מי שהיה שם וערך שם איזו נבחרת מציבה התחנה שלנו, מה תו האיכות ומי מייצג אותו בדרך הנאותה מכל, מי אם לא קרפל.
 

אני מתגעגע מאוד לרדיו הזה, הרדיו הישן, הרדיו של קרפל. בהמשך חייו, אחרי שכבר לא הייתי שם יותר, הוא העמיק בג'אז שאהב כל כך, הפיק, יזם וזכה להכרה ממסדית גם מחוץ לתחנה. אבל כוחו, בעיני, נותר ביכולת שלו לזהות שירים טובים, לתווך ביניהם לבין המאזינים, להתמסר להם, ובעצם בדרך זו להכיר להם אותו עצמו, לחשוף בפניהם מה הוא אוהב. היה בכך המון אומץ, והייתה טמונה בכך גם הנאה גדולה. של מקצוען אמיתי.
 

המוזיקה היא חיינו. והשירים הם אנחנו. והרדיו הוא הכל. גם אם המתווך הגדול שלו הלך מאיתנו אתמול, ורק קולו עוד מתנגן באוזני כמו אז, בשבע בערב, במוצאי שבת.