מיכאל דק הוא היום בבחינת הסנדלר שהולך יחף. מי שהיה מהדמויות הססגוניות של רשות השידור – עיין ערך “מקבילית המוחות" – זרק לפני כ־15 שנה את הטלוויזיה שלו לכל הרוחות “בלי חרטה ובלי נקיפות מצפון". מי שהגיש פינות מקוריות של חדשות מסתדר, לדבריו, מצוין בלי אקטואליה. “הטלוויזיה, שהפכה להיות מציצנית, כשהעיקר בה זה להיות בבחינת זבוב על הקיר, באמת לא חסרה לי", הוא טוען.

נגמלת.
“אחרי שעזבתי את הרשות, די מזמן יש לומר, חששתי שאקלע למשבר נורא, וכאשר אשמע בעיר סירנות, ארוץ בטעות מיד למערכת. לאט־לאט התנתקתי גם מקריאת עיתונים. מכיוון שבארץ קולטים חדשות גם דרך נקבוביות העור, איכשהו נשארתי בעניינים".

ואיכשהו נשארת בתקשורת.
“תלוי למה קוראים תקשורת. מזה למעלה משנתיים, מאז שהחלפתי בתפקיד את איש הטלוויזיה לשעבר מיכה לימור, אני משמש כעורך של ‘יקינתון', שמוציא ארגון יוצאי מרכז אירופה. מה שהחל בסתיו 32' כעין דף מידע בשפה הגרמנית לתועלת היקים, שעלו ארצה בעלייה החמישית של שנות ה־30, הוא כיום כתב עת מכובד, המופיע ברובו בעברית ומיועד ליוצאי מדינות מרכז אירופה, שבהן הייתה נפוצה התרבות הגרמנית".

בעריכת כתב העת הזה קדמו לדק, הצבר נטול השורשים היקיים, דוקטורים ופרופסורים בעלי שמות כמו מקס, הנס, רוברט ופאול. בין הכותבים בו היו מגדולי אנשי הרוח, ובהם מרטין בובר, מקס ברוד וגרשום שלום. דק, הזכור לטוב מפינת החדשות לנוער שהגיש שנים ב"זהו זה", מכוון ב"יקינתון" (הוא מבטא את השם הזה במלעיל עם ארומה יקית כלשהי) לאנשים בגילו, כמעט בן 69 וצפונה.

בעיסוקך זה יש משום הליכה בעקבות האתמול?
“אם היית שואל אותי אם יש כאן הליכה לקראת המחר, הייתי מהסס יותר. אם, בכל זאת, להיות נאמן לשאלתך, אומר שיש דברים שהאתמול מהווה לגביהם דוגמה. אני מרגיש שבזהות האישית הליברלית, לאו דווקא סוציאליסטית, שלי, אני נשען על המסד התרבותי הזה".

מומלץ לא לשאול את דק אם די לו בקוראי “יקינתון". “אין די", הוא מבהיר. “אני עושה את מה שאני מרגיש שאני צריך לעשות. הרי כשהגשתי את החדשות לילדים ב'זהו זה', יצאתי מנקודת הנחה שלא לכל ילד יש ידיעה ברורה מה זה רמטכ"ל או מה זה מאזן תשלומים. כשמאיר שלו יצא מהעניין והציע אותי במקומו, קפצתי על העגלה. היו לי יחסים קרובים עם המצלמה. במיוחד אהבתי לשדר כשלא היה טלפרומפטר מולי. הרי לא פעם אתה רואה את הקריין עם איזה מבט חלול בעיניו, הנעוצות במכשיר. אני מודה שככל שאמרו שהמצלמה אוהבת אותי, כן אהבתי אותה, אבל מעולם לא חשבתי שבאותו רגע נעוצות בי מיליון עיניים".

איך ככל שאהבת את המצלמה בעבר, אתה מסוגל לחיות כיום בלי טלוויזיה? יש חיים בלי “הישרדות"?
“תתפלא – יש, ועובדה שאני שורד יום־יום, אבל לא אכחיש שיש דברים שאני מרגיש בחסרונם, כמו ‘ארץ נהדרת' או ‘גב האומה'. לא נורא. אני לא מרגיש חסר בדימויים חזותיים כמו טלוויזיה או קולנוע. אני משביע אותך לא לשאול אותי מהו הסרט האחרון שראיתי. די אם נאמר ששיחתנו מתקיימת כעת ליד הסינמטק הירושלמי וזה הכי קרוב לקולנוע שהייתי בשנתיים האחרונות".

תהרוג אותי אם אני מבין את הבעיה שלך עם הטלוויזיה.
“די לי בלהיות מחובר לעולם החיצון בעזרת טרנזיסטור קטן, כי אני באמת כבר לא אוהב טלוויזיה. צורת הדיבור שם צורמת לי. אורח החיים הטלוויזיוני נעשה לי זר".

מיכאל דק בימי הנחיית "זהו זה". צילום מסך מיו טיוב

"מזדהה עם הילד שבי"

דק, המכונה מייקל, הוא בן להורים יוצאי צ'כוסלובקיה. בילדותו נדד בחו"ל כבנו של דיפלומט במשרד החוץ. לימים, כשגדל, שימש כמלווה אורחים מחו"ל מטעם המשרד הזה במקביל ללימודיו באוניברסיטה. הוא היה כתב קול ישראל, ניהל חברת מחשבים ואפילו הוציא ספר על תרבות הקפה, כיאה למי שטיפח אוסף מרשים של מטחנות קפה בדירת השיכון הציורית שבה הוא מתגורר בירושלים. בנוסף לכל, דק עוטר בעיטור הנס כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ולנוער על תרגומו ל"הכיתה המעופפת", ספרו של אריך קסטנר.

“העיסוק בתרגום התגלגל לידי במקרה", מספר דק. “לקראת יום השנה ה־100 להולדתו של קסטנר, ב־99', חיפשתי מוציא לאור שיוציא בתרגומי שירים פוליטיים שלו על הסתאבות החברה הגרמנית. הסתבר שלא הייתה לכך דרישה, מה לעשות. באותה הזדמנות הזמנתי את המו"ל, מתן אחיאסף, לאירוע שהיה לכבוד ספרו של קסטנר, ‘35 במאי'. אז הוא שאל אותי מדוע אני לא מציע לו לתרגם מספרי הילדים והנוער של קסטנר, ואני השבתי לתומי שאולי הוא מצפה לכך מבכירים ממני. ‘שלח פרק לניסיון', הוא אמר. הניסיון נמשך עד היום בשורה של ספרי קסטנר שתרגמתי".

דק, שתרגם ממיטב ספרי קסטנר, ובהם “אמיל והבלשים", “פצפונת ואנטון" ו"אורה הכפולה", מנסה לפענח את סוד קסמו של הסופר הפורה הזה: “קסטנר לא רק ידע לספר סיפור, אלא רואים בכתיבה שלו איזה כבוד הוא רחש לילדים, כמי שלא הסתכל עליהם מלמעלה. מצער אותי שהיה ברשותי ספר בחתימה המקורית שלו והספר טבע לבלי שוב במצולות שרפה שהתלקחה בביתי".

איך הגעת מכך לתרגום “הדבורה מאיה"?
“במצב התרגום בארץ לא אומרים ‘לא'. הציעו לי לתרגם את ‘הדבורה מאיה', אז תרגמתי, אבל אני מחשיב יותר את ‘במבי' של פליקס זאלטן. הרי כולנו חשבנו בטעות שזה ספר של וולט דיסני. אני זוכר שכשהייתי ילד אמא שלי לקחה אותי לראות את הסרט בקולנוע ‘סטודיו', בירושלים. כל כך נסחפתי אחרי הסרט, שבתום ההקרנה הלכתי אל מאחורי הקלעים לראות אם אפשר להציל את במבי מהאש. אני מודה שלא ידעתי שיש ספר כזה. לימים הוצע לי לתרגם לסדרת ספרי הרפתקאות של הוצאת מודן את ‘במבי', והתברר שזה ספר מקסים, כשנכדתו של המחבר שלו גרה בארץ. אולי בניגוד לסרט, הספר לא בדיוק לטף".

וכשאתה מסיים לתרגם ספר?
“אז אני בצרות אמיתיות. גם כשהספר כבר בחנויות, הגלגלים בראש ממשיכים לנוע, ובדמיוני אני ממשיך לתרגם אותו, כל פעם עם מילים אחרות, וזה לא מפסיק להציק לי".

דק תרגם לעברית גם רומנים למבוגרים. כנראה הוא מעדיף לתרגם לילדים. “אני מזדהה עם הילד שבי, ונסיבות החיים הביאו אותי לעסוק בתרגום מגיל אפס", מספר דק. “כשהייתי בן שנתיים, נסענו מירושלים לבודפשט, כשאבי התמנה כמזכיר בנציגות הישראלית בהונגריה. חמש השנים שלנו שם הביאו לי את ידיעת השפה ההונגרית. נראה שהמשטר הסטליניסטי התייחס אל אבי כאל מרגל, והיינו שם במעקב. בכך לא סיימתי את השירות הדיפלומטי שלי. לאחר פסק זמן של שלוש שנים בירושלים, חזרנו לאירופה, הפעם לחמש שנים בנציגות הישראלית בווינה. הגרמנית שרכשתי באוסטריה מכורח הנסיבות הביאה אותי עד תרגום ספריו של אריך קסטנר".

איזה מין ילד היית?
“אני לא מוסמך להגיד. בוא נגיד שהייתי פרחח מנומס".

ואחרי התיכון?
“שירתי בצבא כאלחוטן. כלומר לפני שנכנסתי לתקשורת, עסקתי בקשר. כשהשתחררתי, תפסתי יופי של ג'וב כדובר משרד העבודה, כשהשר במשרד, משה ברעם, אבא־של־עוזי, היה עם כל המפא"יניקיות שלו איש חם ויקר. מי יודע לאן הייתי מגיע במנגנון הממשלתי אלמלא הרגשתי צורך לשפץ את האנגלית שלי. אז יצאתי לשנתיים בניו יורק. רשמית, עבדתי בקונסוליה הישראלית שם, אבל בעיקר עשיתי חיים ודיברתי הרבה באנגלית".

איך נהיית איש תקשורת?
“לא מתוך כוונה תחילה. בהיותי בניו יורק פגשתי את יצחק רועה, שעשה שם את הדוקטורט שלו. ‘מה דעתך לבוא לקול ישראל?', הוא שאל אותי יום אחד. זה נשמע לי לא רע. חזרתי ארצה ועברתי קורס כתבים בירושלים. בעקבותיו הגעתי עם רועה לטלוויזיה, ושנינו שובצנו לצוות תוכנית ‘עלי כותרת' של ירון לונדון. ‘הנה הרועה ועדרו', כך היו מצביעים עלינו. בהיותי אז תחקירן פרוע שיער, היו מכנים אותי ‘הכבש'".

תאוות האיסוף

דק, שהקים את רדיו ירושלים וניהל אותו בתחילת דרכן של התחנות האזוריות ובהמשך הגיש בערוץ הראשון את "פוסט מורטם", פינה של ביקורת העיתונות והתקשורת, זכור גם כאחד ממנחי התוכנית המיתולוגית “מקבילית המוחות". “זה לא באשמתי", טוען דק להגנתו. “כשמנחה התוכנית, גיל ליטמן, התמנה ככתבנו בשטחים והתחיל לקפץ על הגבעות כדי לסקר פינוי מתנחלים, הוא המליץ בחום למפיק של התוכנית, צחי שמעוני, שהיה גם המנחה האגדי הראשון שלה, לקחת אותי".

חוללת שם מהפכה, לא?
“כן, הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי ל'מקבילית', בהתאם לתפיסת העולם הנינוחה שלי, זה להעלים את כיסא העינויים של צחי, שבידע שלו היה ידען משכמו ומעלה, ונהניתי לשתף איתו פעולה".

“מיכאל דק נראה לי כבחירה הטבעית להנחיית ‘מקבילית המוחות'", אמר לי אז, לפני 20 שנה, יצחק שמעוני המנוח. “מיכאל ניחן בשתי תכונות, החשובות להנחיית ה'מקבילית'. לבחור יש הומור, והרבה, והוא גם התברך בידע רחב. סתם כך לקרוא שאלות מהדף זאת לא חוכמה".

העובדה שב"מקבילית" היו לא מעט שאלות על מוזיקה התאימה בול לדק, ששנותיו המוקדמות באירופה דישנו את הרקע המוזיקלי שלו והפכו אותו למגיש ולמנחה מבוקש של תוכניות מוזיקליות, כמה מהן בשידור חי. “אני משוגע לעניין מנעורי", הוא מעיד על עצמו. “השיא היה כאשר כנער ישנתי בשק שינה בפתח בית האופרה של וינה כדי לשמור על מקום טוב בתור לכרטיסים להופעתה שם של מאריה קאלאס המהוללת".

אגב, דק הוא אספן כפייתי, שלעתים נדמה שהוא אוסף מכל הבא ליד. “הייתי פעם בשוק פשפשים בהונגריה", מספר דק. “ליד אחד הדוכנים שאלתי את הדוכנאית מה היא מוכרת. ‘מה אכפת לך', השיבה לי, ‘מוצא חן בעיניך?', ‘מאוד!', עניתי. ‘תיקח את זה', אמרה. עד היום אני לא יודע מה בדיוק אותו גביע. אצלי האיסוף הוא המטרה ולא הדרך. נראה לי שזה סוג של התמכרות, כשתאוות האיסוף פועמת בי".

דק איננו מתיימר להיות נביא בן נביא, אבל הוא מסתכן בהשמעת דברי נבואה. “לא בטוח שהטלוויזיה המוכרת לנו היום תהיה כך בדורות הבאים", הוא אומר. “אם הידע שהיא מעבירה כבר נמצא בטלפונים הניידים והמתקדמים, לא מן הנמנע שהוא יימצא בשתל התוך מוחי, שאיתו יסתובבו האנשים. העולם ישתנה. את תוכן המוח יעבירו לצ'יפ, ואותו ישתילו חזרה למי שילקה באלצהיימר".