החדר נשטף בצלילים קסומים. אני מכיר היטב את הצלילים האלה. אני יודע מצוין מי הנגנים הללו. הם מתקרבים למיקרופון, מחליפים הרמוניות, מנגנים בדיוק כפי שצריך, עוצרים בנקודות הנכונות וגורמים לכל זה להישמע כמו עונג מופלא. הם הביטלס. הם הלהקה הכי גדולה בעולם. הם מרגשים כפי שרק הם יכולים לרגש. גם אחרי שהתפרקו, לפני כמעט 50 שנה, הם עדיין נשמעים נהדר. אבל התמונה אינה שלמה. אנחנו לא רואים ולא שומעים את האדם החמישי, זה שאחראי לאושר המזוכך. זה שגילה את החיפושיות והפך את הרעיונות שלהם למוזיקה עילאית. קראו לו “החיפושית החמישית". 

אי שם, ב־1962, יצא מהנדס ההקלטות ג'ורג' הנרי מרטין מאולפני אבי רואד בלונדון לחטוף משהו במזנון הקרוב. הוא השאיר את הלהקה הצעירה שהכיר לא מזמן עם עוזריו. הם החלו להקליט את השיר שייוודע מאוחר יותר כ־Love me do. מרטין, ברנש בריטי בן 36 בעל נימוסים מדוקדקים, התקשה להתחבר לחבורה התוססת מליברפול, שהייתה צעירה ממנו בכ־15 שנה. הוא גם לא התפעל במיוחד מהכישרון. למרבה המזל, היה להם חוש הומור. יום אחד שאל אותם אם משהו מפריע להם, וג'ורג' האריסון ירה: “האמת, העניבה שלך, בתור התחלה". למרבה המזל, מרטין המשועשע לא זרק אותם לכל הרוחות. 

לאחר קשיים לא מעטים, כשרינגו המתוסכל ראה בעיניים כלות כיצד תפקיד המתופף מועבר לנגן האולפן אנדי ווייט, יצא Love me do לאור לקראת סוף השנה וטיפס עד למקום ה־17 במצעד הבריטי. מרטין עדיין לא השתכנע. ב־26 בנובמבר 1962 הוקלט השיר הבא – Please Please Me. “חברים", אמר מרטין בחיוך מאוזן לאוזן, “כרגע הקלטתם את הלהיט הראשון שלכם". הוא כמובן צדק. השיר המריא עד למקום הראשון וסחף את העולם כולו. עוד מעט ותפרוץ הביטלמניה. השד יצא מהבקבוק.
 

יותר באולפן מבבית


הוא נולד ב־3 בינואר 1926. בגיל 8 ניסה ללמוד פסנתר, אבל השיעורים הסתיימו מהר מהצפוי משום שאמו רבה עם המורה. אז הוא לימד את עצמו. בתיכון שבו למד בעיירה ברומלי הופיעה יום אחד תזמורת ה־BBC. מרטין הוקסם, אבל בדרך אל המוזיקה הייתה מלחמת העולם השנייה, שכללה שירות צבאי כפקיד והכשרה כטייס בחיל האוויר המלכותי. המלחמה הסתיימה, מה לעשות, לפני שנאלץ לחרף את נפשו ולסכן את גופו למען האימפריה, וב־1947, בגיל 21, למד בבית ספר גילדהול למוזיקה ולדרמה. שם, בין הפסנתר לאבוב, הכיר את אשתו הראשונה שינה צ'יסהולם, שנישאה לו כעבור שנה וילדה לו שני ילדים. אשתו השנייה, ג'ודי לוקהארט סמית', הביאה לעולם בשנות ה־60 שני ילדים נוספים. אבל באולפן, מן הסתם, בילה הרבה יותר מאשר בבית.

ג'ורג' מרטין עם הביטלס. שון לנון, בנם של ג'ון ויוקו אונו, היה נסער עד כדי כך שלא מצא די מילים. צילום: Getty

מחלקת המוזיקה הקלאסית ב־BBC הייתה מקום העבודה הראשון שלו. ומשם עבר לחברת התקליטים פרלופון, שם הפיק מוזיקה קלאסית ופופולרית וגם עבד בהקלטת מה שכונה “תקליטי קומדיה", כלומר תיעוד הופעות ומערכונים של מיטב השחקנים והבדרנים הבריטים, שהפכו גם לחברים אישיים, ובהם פיטר סלרס האחד והיחיד.

במהלך השנים, שבהן עיבד והפיק לא פחות מ־700 שירים, 30 מהם ניצבו במקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי ו־23 במצעד האמריקאי; כמו כן הוא זכה במספר פרסי גראמי על עבודתו והיה אף מועמד לאוסקר, אבל גולת הכותרת של עבודתו במשך שישה עשורים היא כמובן הביטלס. הוא אהב את ההרמוניות הקוליות של ג'ון ופול, אבל חשב בתחילה שהשירים שלהם לא טובים מספיק. בכל זאת, ב־1963 התחילה המהפכה, והוא היה זה שניצח עליה, תרתי משמע. 
 

הכל פרי מוחו


בעיניו, דווקא בגלל הידע העצום שלו, מוזיקת פופ ומוזיקה קלאסית לא היו שונות עקרונית באיכותן, אלא הסבו עונג למאזיניהן וחיברו בין העשירים לעניים, בין כל הקצוות בחברה הבריטית. ואכן, קל להתאהב בעיבודי המיתר שלו ל־Yesterday של פול מקרטני, שהפכו אותו לפנינה נדירה ואולי לגדול השירים של הרביעייה המופלאה. או שמא, הרגע הגדול שלו היה באותו סשן מדהים עם תזמורת קלאסית שטוענת בעוצמה בלתי נתפסת את A day in the life, מהרגעים הגדולים באמת של המוזיקה במאה ה־20. העלייה ההדרגתית של אותם כלים, עד לשיא, ומשם צלילה אל השקט המצמרר, רק קול המאווררים באולפן נשמע, מוכיח את התעוזה גדולה של האדם שנראה כה מופנם. הביטלס אהבו אותו מאוד, הם הסתדרו איתו וכיבדו אותו. הוא הפך את החלומות שלהם למעשים, את התיאוריות לעובדות, ואת הדמיון למציאות. 

עושר בלתי נדלה של כלי נשיפה, מיתר וקשת, שימוש בעזרים פסיכדליים, סרטים שמנוגנים לאחור, קולות באים והולכים, סיפורים נכתבים ומילים מושמדות – הכל היה פרי מוחו הקודח של האיש שידע כל כך הרבה והיה מדויק וחד כתער. השמיעה שלו, כך הודה, החלה להידרדר כבר בשנות ה־70, אבל הוא המשיך להעניק מהידע הפנומנלי שלו לכל מי שרצה בשירותיו הטובים, החל בזמרות־העל שירלי בייסי וסילה בלאק, המשך בסלין דיון, להקת אמריקה וארוסמית', וכלה בגיטריסט הבלוז ג'ף בק, בסקסופוניסט הג'אז סטן גץ ובזמר האופרה חוזה קררס. הוא הקים חברת הקלטות, היה שותף 

למחזות, כתב לסרטים ונתן את האולפן שלו לדייר סטרייטס ולרולינג סטונז. 

בסתיו 1997, בעקבות מותה הטרגי של הנסיכה דיאנה בתאונת דרכים בפריז, עיבד מרטין מחדש את Candle in the wine כהמנון לזכרה של הנסיכה. מגע הקסם המסתורי נותר כשהיה: שירו של אלטון ג'ון הפך לתקליטון הנמכר ביותר בכל הזמנים. כעבור שנתיים, בשנה שבה נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול, הפציע מרטין לביקור בארץ הקודש, עלה על בימת היכל התרבות וניצח על התזמורת הפילהרמונית בקונצרט בלתי נשכח שבו ביצעה ממיטב הרפרטואר של הביטלס. 

אתמול ירד סר ג'ורג' מהבמה. האומה הבריטית נעטפה בתוגה. סר ג'ורג' איחד אותה לכמה שעות של חיבוק. ראש הממשלה דיוויד קמרון כינה את מרטין “ענק מוזיקלי". השחקן רוג'ר מור, הלוא הוא ג'יימס בונד (מרטין היה אחראי למוזיקה בסרט השמיני בסדרה, “חיה ותן למות", שהיה גם הראשון של מור בתפקיד 007), ציין שמרטין גרם לסרט להישמע “מבריק". שון לנון, בנם של ג'ון ויוקו אונו, היה נסער עד כדי כך שלא מצא די מילים לבטא את עצמו. ורינגו סטאר, כבר בן 75, הגיב בפשטות שכה מאפיינת אותו: “נתגעגע אליו".