יצחק לבני (82) הוא אחד מאנשי התקשורת המשפיעים בישראל. את דרכו העיתונאית החל כעורך עיתון "במחנה", ומשם המשיך לתפקיד מפקד גלי צה"ל. במשך חמש שנים כיהן כמנכ"ל רשות השידור ובין היתר יזם את הקמת רשת ג'. בין 2004 ל־2007 כיהן כיו"ר דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 2, תפקיד שממנו הודח בעקבות מאבק עקרוני לטובת האינטרס הציבורי מול אינטרס הזכייניות. מסוף שנות ה־70 הוא מגיש ברשת ב' את התוכנית "בין שישי לשבת – שיחה בשניים", שבה הוא מראיין דמויות מובילות מעולם הספרות, הפוליטיקה, המדע ועוד. במהלך הקריירה שלו מילא לבני שורה של תפקידים ציבוריים, ובהם נשיא המועצה לארץ ישראל יפה, יו"ר חבר השופטים של פרס ספיר ויו"ר "מילים ודמויות" – פרויקט שמקיים ראיונות מצולמים עם גדולי הסופרים היהודים בעולם, כסול בלו ופיליפ רות. ב־2015 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. בשנה זו אף יצא לאור הרומן הראשון פרי עטו, "קטעים מתוך חומר החיים". לבני היה נשוי במשך שלוש שנים למשוררת דליה רביקוביץ ז"ל וכיום נשוי לעו"ד אתי לבני. לזוג שלושה ילדים.

האם היום, לאור גילך וניסיונך, ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית שב אליהן ומשנה אותן - מוסיף, מסיר, גונז?

"פרסמתי סיפורים כשהייתי בן 18־19. אחד הסיפורים הראשונים, 'הצריף', פורסם ב'לקראת' - כתב עת של קבוצת 'לקראת', שפתחה תקופה וסגנון חדש. היא התחילה את ספרות דור המדינה ופרסמו בה לראשונה נתן זך, יהודה עמיחי, אריה סיון, ומאוחר יותר גם דוד אבידן. לא הייתי שב לסיפורים האלה היום ומשנה אותם, למרות שחלק מהם נראים לי, להפתעתי, לא מאוד רחוקים בסגנונם ממה שאני כותב היום. גם יש לי סנטימנט כלפיהם, ואני יכול להרגיש גם היום את תחושת העצמי, הכבידה שלי, מוטות הגוף שלי, מאז. לפני כמה חודשים פגשתי את הסופרת פרופ' נורית גרץ והיא אמרה לי 'פרסם אותם בספר'. היא סיפרה שלפני הרבה שנים עסקה בהרצאות שלה באוניברסיטת תל אביב על ראשית הספרות של דור המדינה, גם בסיפורים שלי. בכל זאת לא אחזור אליהם, כי עברו כל כך הרבה שנים והשתניתי. מה שנכתב אז יישאר כפי שהיה אז, ובחוברות המצהיבות של אז".
 

יש משהו שאתה מצטער עליו?

"השנים החולפות, ויש לי רוגז על עצמי שאני לא עושה מה שאני חייב לעשות. יש דחף וצורך חזק להספיק לכתוב. וזה שכבר עשיתי בגלי צה"ל את השינויים שרציתי, והייתי מנכ"ל צעיר של רשות השידור, בגיל 39 - כשסיימתי עם אלה יכולתי לומר לעצמי בגיל צעיר: 'או־קיי, מספיק, לך לכתוב'. יכולתי להישאר בתקשורת רק באופן חלקי, כיו"ר חדשות 2, או כיו"ר ועדת לבני לרפורמה ברשות השידור, וכמראיין ב'בין שישי לשבת' בקול ישראל".
 

זו מלחמה בין האגו לאלטר אגו, בין הנחשב לחשוב?

"לעשות את גלי צה"ל לתחנה אינטנסיבית ומגוונת המשדרת 24 שעות היה חשוב, ואני גאה בזה מאוד. ולכתוב היה כאמור מה שרציתי מתמיד. אם לא הייתי עוזב את התקשורת ומתחיל לכתוב - זאת הייתה בגידה במה שאני צריך באמת לעשות. ברור שמשך אותי להישאר עורך ראשי ומנכ"ל בתקשורת עם השפעה על נושאים חשובים, מעמד ומשכורת גבוהים, ועם העבודה בשיתוף עם אנשים אחרים, ולא בבדידות של הכתיבה. אבל אם את רוצה - הסופר אגו ניצח".
 

יכול להיות שהרצון לכתוב פגע בתפקודך כאיש תקשורת?

"לא. כשעבדתי בתקשורת הייתי מסור לזה והזדהיתי עם זה". 
 

ואף פעם לא עלה בדעתך לכתוב על הדינמיקה המעניינת בתקשורת?

"לא. וגם לא על פוליטיקה, מלחמות, אינתיפאדות וכו'. חומר החיים הספרותי שלי היה אחר”.
 

מה אתה בעצם מנסה לדלות מעצמך?

"אין לי שום נוסטלגיה לימים שהייתי ילד. הם לא היו קלים ולא היה אז מתוק ונחמד. אני כותב על העבר ועל ההווה, כשחלק גדול מזה מומצא. אני כותב על אהבה וחיבוקים ומועקות וחרדות ואבא ואמא ובן ואחות והילדים של הבן ואוכל וחרבון בבית שימוש, ונאדות ובן־גוריון ורופא הילדים המשורר ד"ר שאול טשרניחובסקי, והרבה על המוות שהוא חלק מהחיים, ועל כך שבעוד שנים מי שחי היום יהיה מת, ועל קדיש שאני עושה לכל שרשרת הדורות מסבא וסבתא אחורה, עד קצה הדורות. ועל הרבה נושאים נוספים. מה שאני מנסה הוא אולי להיאחז בפרטי הפרטים של החיים, של חומר החיים, שנוזלים לנו בין האצבעות, לכתוב וכך להחזיק בהם שלא יימוגו לי אל המוות".

דליה רביקוביץ'. צילום: אמיר מאירידליה רביקוביץ'. צילום: אמיר מאירי

 

היריעה עוד ארוכה 


את "חומר החיים" כותב לבני כבר 30 שנה. לפני חמישה חודשים יצא החלק הראשון שלו - "קטעים מתוך חומר החיים", שעל עריכתו ועל בחירת 29 הסיפורים הקצרים המופיעים בו - המבוססים על חוויותיו לאורך השנים -  הופקדה הסופרת המוערכת אלאונורה לב. לבני עדיין ממשיך לכתוב את הספר.


נראה שקשה לך להיפרד מלכתוב את הספר. 
 "לא פרסמתי בינתיים את הספר הגדול כולו כי הוא לא גמור. פרסום 'קטעים מתוך חומר החיים' והתגובות אליו נתנו לי עוד דחף לגמור ולהוציא הכל. נכון שזה סוג ספר שלא יכול להיות באמת גמור, ואני גם לא אוהב ספרים מעוגלים וסגורים. ספר וגם סרט צריכים להישאר פתוחים. וחוץ מזה מה, החיים הם מעוגלים? אנחנו מתים ופחות מחצי תאוותנו בידינו. אז ספר על חומר החיים צריך להיות מעוגל?". 
 

מהי ספרות טובה ואיפה מוצאים אותה אצלנו?

"אני קורא בספר טוב קודם כל את הטקסטורה, המרקם, כלומר, מילה־מילה ומשפט־משפט. ואחר כך כמובן ישנו המבנה והרצף וכולי. אני מחפש דיוק, חידוש, איזו נגיעה בגרעין הפנימי הנסתר, במשהו בי שתמיד ידעתי אבל לא ידעתי שאני יודע. בסופו של דבר, לוקחים ספר ליד וקוראים בלי ניתוחים, ודי מהר יודעים שזה מה שאנחנו רוצים להמשיך ולקרוא או לא. יש לנו סופרים ומשוררים מעולים. לא אכין פה רשימת קריאה".

כריכת הספר "חומר החיים"כריכת הספר "חומר החיים"

 

אתה חושב שעולם המו"לות בארץ מצליח לבטא את שפע הכישרונות?

"המוציאים לאור הם, כידוע, בצרה צרורה. אין כסף. בלא מעט הוצאות ספרים אין כיוון, אין רעב ואין דחף לאיכות. אבל מי שראוי יוצא. וגם מי שלא".
 

נדמה שאין אב או אבות רוחניים שמובילים את שדה הספרות הישראלי מלבד השמות הקבועים כמו דויד גרוסמן ועמוס עוז. אין חדשים שאפשר לשאת אליהם עיניים.
"יש אבות רוחניים מהעולם ומאצלנו ומכל מיני תקופות. לא מוכרחים להיצמד לחיי המדף של השנייה הנוכחית. ועם זה, אני גם קורא להוט של מה שיוצא עכשיו".
 

ולך חשוב רק לכתוב או גם לקבל הכרה על כתיבתך?

"קשה לומר שכתיבה במשך 30 שנה בלי להוציא ספר מעידה על צורך רב לקבל הכרה. ברור שעכשיו התגובות משמחות אותי. תוך כדי הכתיבה, רוב הזמן לא העסיק אותי איך זה יתקבל. עסקתי בכתיבה עצמה. בכתיבה צריך יושר. ניקיון מוחלט".
 

היית נשוי לדליה רביקוביץ והסתובבת בחברת כותבים רמי מעלה, זה לא תסכל אותך, גרם לך לקנאת סופרים?

"לא. הם היו משוררים. אני רציתי לכתוב פרוזה. אבל לא זה העניין. יצירה טובה באמת מעוררת סוג של אושר ותחושת רוממות ולא קנאה". 
 

דליה ידעה שאתה כותב? 

"מובן שהיא ידעה. אבל מעולם לא הראיתי לה. היה לנו טעם די דומה בשירה אבל לא בפרוזה. היא לא אהבה לרוב ספרות עם מרקמים עשירים כמו של וירג'יניה וולף, ג'ויס וכו', שאני אהבתי, והעדיפה ספרים עלילתיים ופחות דחוסים. דיברנו הרבה על ספרים ועל סופרים וגם על כל העניינים של החיים וחיי היומיום שלה ושלי, על כסף וצרות ופוליטיקה והכל, אבל לא הראיתי לה מה שכתבתי. זה לא היה בגלל ביטחון או חוסר ביטחון או בגלל שחשבתי שהיא תרגיש מאוימת. פשוט לא היה לי עניין מיוחד להראות לה".
 

אני מניחה שככל שדוחים פרסום, הציפייה לתגובות הולכת וגוברת. איך הכנת את עצמך לחשיפה?

"ודאי שאני סקרן ומאוד אכפת לי מה התגובות. הייתי לבד עם זה כל השנים - חוץ מאלאונורה שקראה מההתחלה והיו לה דברים טובים להגיד על זה - אבל לא עשיתי הכנות לקראת התגובות. אני רוצה עכשיו להמשיך ולגמור את הספר. הסוף כבר כתוב. אני צריך עוד להשלים באמצע. אני כותב קשה אבל לא צריך לרחם עלי. זה לפעמים גם עונג שאין כמוהו".

יצחק לבני, 1977. צילום: יעקב סער, לע"מיצחק לבני, 1977. צילום: יעקב סער, לע"מ

 

תמיד חיובי 


כמי שהיה מפקד גלי צה"ל במשך שש שנים והפך אותה מתחנת רדיו שולית לתחנה מובילה המשדרת 24 שעות ביממה ויש בה ריבוי של תוכניות אזרחיות, קשה לו, ללבני, להישאר אדיש נוכח הסערות האחרונות המתחוללות סביב אופייה של התחנה. אחת מהן, כידוע, הייתה קשורה לכוונתו של מפקד גלי צה"ל ירון דקל לקצץ שעה אחת מ"מה בוער", תוכניתו של המגיש הוותיק רזי ברקאי, לטובת תוכנית אקטואליה בהנחייתו של אראל סג"ל. הכוונה, בסופו של דבר, לא יצאה לפועל. "חשוב לי מאוד, כמי שהיה ממייסדי הכיוון הזה, שגלי צה"ל תשמור על הדנ"א שלה כתחנה רעננה ומגוונת ושיישמר החופש משיקולים פוליטיים", אומר לבני, "בתוך זה חשוב שרזי ברקאי ימשיך לשדר. גלי צה"ל היא סוג של נס. צריך לגונן עליה".
 

אתה לא חושש שהתחנה תהפוך לשופרם של הפוליטיקאים כמו שקרה עם רשות השידור? 

"אני יותר אופטימי ממך. נמאס לי מהאכלו לי שתו לי. הפסימיות הזו מגשימה את עצמה. צריך להילחם".

אם היו אומרים לך שאתה יכול להציל את המצב – היית חוזר לתקשורת? 

"לא. צריך לשנות הרבה ויש מי שיעשו את זה, ואני מתייחס ומעורב גם היום. יש הרבה חומר נחות בתקשורת, בארץ ובעולם, אבל יש גם דוגמאות לאיכות טובה וגם מעולה. זה לא נכון שיש ניגוד הכרחי בין רייטינג לערך. יש הרבה דוגמאות לתוכניות שהן גם זה וגם זה. ויש גם פתרונות כלכליים, ארגוניים, טכנולוגיים ורגולטוריים שיכולים ליצור ערוצים ותחנות שיחזיקו מעמד מבחינה כלכלית, ישמרו על עצמאותם מהפוליטיקאים ויפיקו תוכניות איכותיות. אני לא הולך לתת לך פה רשימה של מנהלים מתאימים. אבל יש כאלה".