"רדיו ג' - רשת קלה חדשה מהיום ברדיו", זאת הייתה כותרת של ידיעה שהופיעה בעיתון “דבר" של פעם, היום לפני 40 שנה בדיוק. “הבוקר פותח הרדיו (אז, כשלא היו תחנות כה רבות, לא מצאו לנכון לציין שמדובר בקול ישראל – יב"א) רשת שידורים חדשה", כך בישרה הידיעה לאומה, “שתשדר 19 שעות ביממה ברציפות (משעה שש בבוקר עד אחת אחרי חצות) שירים ופזמונים פופולריים ומהדורות חדשות אחת לשעה".

כן, כן, רשת ג', הרשת התוססת והבועטת של קול ישראל, שעם השנים הפכה לנושאת דגל הזמר העברי, הגיעה לגיל העמידה וחוגגת היום יום הולדת. לכבודו יחברו ליום שידורים מיוחד שדרי עבר של הרשת - בהם יהודית בן־יעקב, דידי הררי, דן עופרי, רויטל עמית ושמעון פרנס - וישובו להגיש באופן חד־פעמי את תוכניותיהם בעבר לצד שדרים הממשיכים לשדר ברשת. יום השידורים המיוחד יחל היום בשעה 11 בבוקר.

שידורי רשת ג' החלו בבוקר 20 ביולי 1976. למנחם פרי, הקריין שעל פי סידור העבודה היה מיועד לפתוח את השידורים, הייתה באותו יום שמחה אחרת, כשהכניס את בנו בכורו, ניצן, בבריתו של אברהם אבינו. הכדור התגלגל מאליו אל דן כנר, אז מנהל חטיבת הביצוע.

“בנוסף לרשת א', הממלכתית והטקסית, ולרשת ב', שקראו לה הגל הקל, הורגש עם הזמן צורך בעוד רשת קלה", מספר כנר על הקמת הרשת, שבין יוזמיה היו מינהלת חטיבת התוכניות הקלות, דרורה בן אב"י וגלעד בן ש"ך, מהמנהלים הראשונים של רשת ג'. “בעולם התפתחה אז תופעת הדי־ג'ייז, כוהני התקליטים אני קורא להם, שלעומתם קצב הגל הקל נשמע עלוב למדי".

את תוכנית הפתיחה ערכה דליה הלר. “פתחנו את השידור בשיר ‘אל בימבו' שביצעה להקת ‘בימבו ג'טס'", מספר כנר. שלוש משעות השידור באותו יום נערכו בידי העורכת הוותיקה רות כידן, מי שבגלגול ביניים לפני רשת ג', ערכה תוכנית של מוזיקה מתקדמת ששודרה באמצעות משדר רדיו רמאללה. ממנה התפתחה התוכנית המיתולוגית “קצת אחרת", שביום השידורים המיוחד יגיש אותה היום מנחם גרנית.

פרי, כאמור זה שפספס את הפתיחה, והיחיד שמשדר ברשת ג' ברציפות מאז עד היום (“יש בי סוג של שמרנות"), יפתח היום את יום השידורים עם תוכנית העבר שלו “רק בימי חול". “באולפן לשירותכם, זהו פרי מנחם", הוא מזמר קטע משיר הפתיחה, שכתב והלחין בן ש"ך, שגם היה בין מחברי הלהיטים של אותה תקופה.

שמות התוכניות שהגיש פרי ירעידו ללא מעטים מאיתנו את מיתרי הנוסטלגיה. ביניהן היו “יום יום ים", “שוקו חם" (תוכנית נושאת פרסים, כולל טיסות לחו"ל) ו"אדום עתיק". הוא מצביע על חן מסוים שהיה לתוכנית “לילות משי כחול־לבן". “מאזינים היו מתקשרים לאולפן ומבקשים לשמוע כל מיני אולדיס", מעיד פרי. “העורכת, עפרה הלפמן, הייתה רצה לתקליטייה ומוצאת את מבוקשם".

“כמעט לא היו עוד תחנות מוזיקה", הוא מציין. “גלגלצ עוד לא הייתה באוויר. לא היה שפע של ערוצי טלוויזיה, בטח לא אינטרנט. היו לנו רייטינג עצום ומועדוני מעריצים. לתוכנית ‘מקום בצמרת' היה משקל חשוב מפני שמבצע שיר שהגיע לעשרת הגדולים שודר גם בטלוויזיה החד־ערוצית".

ד"שים ללא הכרה

 

דליה הלר, שעוד בשנות ה־60 ערכה בגלי צה"ל את מצעד הפזמונים, ערכה בקול ישראל את “מקום בצמרת" מ־69' עד 85', תוכנית שעברה לרשת ג' עם הקמתה. “אני התחלתי", היא מספרת. “כשעברתי לתחנה, לא היה מצעד והצעתי שגם אנחנו נשדר. אחר כך לא בדיוק נתנו לי להפסיק".

מדוע רצית להפסיק?

“כי זאת הייתה עבודה לא מתגמלת וכפוית טובה. כל הזמן באו אלי בטענות, בייחוד זמרים שלא הצליחו. היה לנו עסק עם גלויות מפוברקות, שאיתן ניסו להטעות אותנו, ועם כל מיני אינטרסנטים שניסו ללחוץ. אלה היו דברים שלא היה לי ראש להתעסק איתם. רציתי לערוך תוכניות עם המוזיקה שאני אוהבת, בלי בלבולי מוח של גלויות ששלחו המאזינים ושל דירוגים".

בין התוכניות שהלר חתומה על עריכתן היו “תוכנית 10", שהגישה אורנה יקיר המנוחה, ו"כאן, שם ובכל מקום", שהגישה אז יהודית בן־יעקב (ותגיש גם היום במשדר המיוחד – יב"א). אבל להיסטוריה של הזמר העברי הגיעה הלר מזווית אחרת, כמי שעומדת מאחורי ערש כמה מהשירים היפים ביותר של שנות ה־80. הלר נהגה אז להזמין מדי שנה הקלטה מיוחדת של שיר למצעד השנתי של רשת ג'. בין שירים אלה היו “תקופות השנה" (“הרוח נושבת בחריגים"), מאת דליה רביקוביץ ויאיר רוזנבלום, ששרה חוה אלברשטיין, ו"בפרדס ליד השוקת", מאת יורם טהרלב ונורית הירש. “שמעתי את המנגינה אצל נורית", היא משחזרת. “על המקום התקשרתי ליהורם גאון ואמרתי לו שלנורית יש שיר אדיר שתפור עליו, והוא חייב לשיר אותו. כל השאר היסטוריה".

לצורך העניין שידכה הלר בין שירי משוררים למלחינים. לדבריה, כשראתה שלצביקה פיק, נסיך הרוקנרול, יש סיכוי לקחת את המצעד השנתי, היא קישרה בינו לבין נתן יונתן. כך נולד הלהיט “נאסף תשרי". יונתן שיתף פעולה וניאות לשנות את שם השיר, שבמקור היה “מת אב, מת אלול".

מנחם גרנית. צילום: מירי צחי

כמו מנחם פרי, שהגיע לקול ישראל כטכנאי, כך גם מנחם גרנית. “הגעתי לרדיו ישר מהצבא", הוא מספר. “בעודי טכנאי, החלום שלי היה להיות עורך מוזיקה. החלום התגשם כשחזרתי מטיול באנגליה עם ערימת תקליטים. כשסיפרתי על כך לרות כידן, היא הציעה לי לעשות איתם תוכנית. בזכותה נהייתי עורך תוכניות".

גרנית גאה במגזין “קול בו" שערך, ושודר מדי שישי בערב. “לא היה אז פשוט לערוך תוכנית כזאת", הוא מעיד. “מגזין המוזיקה ‘מלודי מייקר', שהיה יוצא באנגליה, היה מגיע באיחור של שלושה חודשים, וחדשות כמו הרצח של ג'ון לנון הגיעו דרך הטלקס שבחדר החדשות. הופעות חיות מחו"ל, כולל של U2, שידרנו דרך קו טלפון, ובין אלה שהעבירו למגזין כתבות מחו"ל היה אהוד מנור, כשעשה את הדוקטורט שלו בלונדון.

“ראיינתי לתוכנית כל מי שהיה בשטח", מוסיף גרנית. “הראיון הרדיופוני הראשון של זהר ארגוב היה אצלי. לא ידעתי הרבה עליו, אז ניגשתי לשמעון פרנס (שיגיש ביום השידורים המיוחד את “פרנס העיר"), שעבד בתקליטייה שלנו וידעתי שהוא מתמצא. כשהזכרתי את זהר, הוא אמר: ‘תביא אותו, הוא הולך להיות גדול'".

כמו הלר, רויטל עמית הגיעה לרשת ג' מגלי צה"ל. תוכנית הדגל שלה, שאותה גם תגיש היום, הייתה תוכנית הד"שים “לי ולך שיר וברכה". בהיעדר התקשורת של היום, אנשים שלחו ד"שים ללא הכרה באמצעות הרדיו, ועמית, שהרבתה להשתתף בתוכניות הומור, הביאה את החן שלה לתוכנית.

בין השאר, היא עבדה במשך שנים עם העורך המיתולוגי טוני פיין. “לא היה דבר כזה ברדיו", מציינת עמית. “מטוני הייתי מקבלת נתונים על השירים ומבצעיהם ברמה כזאת שחוץ ממספר הנעליים קיבלתי ממנו הכל, כשהחומר היה נתון בדיסק און קי. לשידור הוא היה מגיע עם הבנדנה על הראש ומדבר בלי סוף. חיים לא פשוטים היו לי עם הטיפוס, אבל הוא מה זה מקצוען".

גם נועם גיל־אור עבד במשך שנים עם פיין מאז שהחליף את שוש עטרי המנוחה בהגשת תוכניתו “חדש חדיש ומחודש", שאותה הוא יגיש גם היום. גיל־אור, שהגיע לקורס קריינים בקול ישראל ישר מהצבא, חוגג 30 שנות שידור. תוכניתו הראשונה ברשת ג' הייתה “רדיוטק" (להיטים בשצף קצב), שערך בני דודקביץ'. “אז זאת הייתה תחנה ששידרה בגובה העיניים והייתה שווה לכל נפש", הוא מציין. “היו חשובים לנו המפגשים עם הפריפריה, שהיו הוכחה שאנחנו לא נתונים בהיכלי שן ומנותקים מהמאזינים".

גיל־אור, המגיש בצהרי כל יום ברשת את “ציפורי שיר", שעתיים של קלאסיקה של זמר עברי, לא ישכח גם את מופעי האולפן שיזם, ובהם אירח בשידור חי באולפן שלל זמרים, ובהם שלושה שכבר אינם איתנו - אריק לביא, מאיר אריאל ועוזי חיטמן. “היה מרגש לשמוע אותם שרים הכי קרוב שאפשר", הוא מספר.

ערפל קרב

 

ב־97' התחולל ברשת ג' מהפך, כשבתקופת הניהול של אמנון שילוני עברה לשדר שירים עבריים בלבד. “לאחר שהייתה ירידה בסקרי ההאזנה, בעיקר בגלל התחרות של התחנות האזוריות, לא היה מנוס מהשינוי", סבור גרנית. “אם התכוונו לשדר שירים עבריים עד שבע בערב ולאחר מכן להמשיך לשדר כרגיל, אמנון נדב, מנהל קול ישראל דאז, פסק: ‘או הכל או כלום'. המעבר הקפיץ את הרייטינג שלנו והוכרנו כרשת החולקת כבוד למוזיקה הישראלית".

גם אם אז נשמעו התמרמרויות על אותו מהפך, אנשי רשת ג' קיבלו את הדין באהבה. “השינוי היה מחויב המציאות והביא לרשת שלנו גל של יצירתיות", מאמין גיל־אור. “אבל כשנמנע ממני לשדר שירים של הביטלס, יש לי תחושה של מין נכות כזאת".

דן כנר, שהגיש 22 שנה את תוכנית הדגל שלו “צפיחית בדבש" בימי הלעז של ג', יחזור לשדר אותה היום בין שלל תוכניות השירים העבריים. “אהבתי את השינוי ברשת", הוא אומר, “אבל זה מונע מהמאזינים שלנו לשמוע דברים אחרים".

כנר, 70, הוא גמלאי רשות השידור, שלפי חוזה מיוחד משדר עשר מהדורות חדשות בשבוע ואת תוכנית הנוסטלגיה הלועזית “מתוק מאז". פרי, הצעיר ממנו בשנה, יצא לגמלאות והוחזר למשרה חלקית. הוא משדר ברשת ג' את התוכנית השבועית “ציוניוני הדרך", מגיש ברשת “מורשת" לקהל החרדי “שבחי צדיקים" ומגיש את “רגע של עברית", פינת העברית האלמותית של רות אלמגור־רמון.

רשת ג'. צילום: יונתן זינדל

עמית, 64, הקדימה לצאת לגמלאות “בגלל המצב של רשות השידור". “עזבתי את הבית לפני שייחרב", היא מעידה. “כיום, אני משדרת אולדיס ב'רדיוס' ושירים עבריים ב'לב המדינה', לצד הוראת עברית ודיקציה בבית צבי. הלב מתפוצץ כשרואים מה קורה ברשות השידור. זה נורא. לא רציתי לראות את המכבשים".

גרנית, בן גילה של עמית, ממשיך בקול ישראל, לפחות עד המעבר לתאגיד החדש ב־1 באוקטובר. הוא משמש כמנהל חטיבת הביצוע ובפועל אחראי על ארכיון קול ישראל. “דווקא כשאנחנו בתהליכי סגירה, אנחנו חייבים לשמור על האוצרות שלנו", הוא אומר.

כעמיתיו בקול ישראל, גרנית, מי שדרך הרדיו הכיר את רעייתו לשעבר, אורלי מורג, הקריינית הראשית של קול המוזיקה, שרוי בערפל קרב. “אחרי 44 שנה, שבהן הייתי שותף לבניית בית, אין לי מושג מה צפוי מחר. מצאו להם תאריך לשלח אותנו הביתה – ב־1 באוקטובר, ערב ראש השנה".

“ממשיכים לקוות", מתנסח בזהירות גיל־אור בן ה־52. “אין ספק שקול ישראל זקוק להבראה, אבל חייב להמשיך. אני מצפה שהתאגיד החדש, שקיבל את הניהול לידיו, ימשיך לשאת את לפיד השידור הציבורי, שהודלק לפני 80 שנה".

גם דן כנר, הקול הייצוגי של קול ישראל, רוצה להמשיך, כגמלאי. “לא פנו אלי", הוא מעיר. “אבל אין לי בעיה כמו הצעירים שהולכים להפסיד מקום עבודה בעלומיהם, כשהם עם משכנתה על הגב".