הרוק'נרול פרץ לתודעה העולמית בשנות ה–50, עם נושאי בשורה אמריקאים דוגמת אלביס פרסלי, ביל היילי, ג'רי לי לואיס ועוד רבים וטובים, שסימלו עבור הנוער את פורקן העול מקיבעון החברה השמרנית וייצוג ההווה הצעיר והתוסס.



בישראל, הרוק'נרול הפך לתופעה רצינית בתחילת שנות ה–60, בעזרת להקות קצב מקומיות שניגנו את אותו רוק אמריקאי ושימשו למעשה שגריריו בישראל. בדפי ההיסטוריה, אחת מלהקות הרוק הראשונות בישראל הייתה להקת ההדים (1962–1963), שסולנה היה ד"ר בצלאל יונגרייז. הוא זכה בתואר הנכסף - "חלוץ הרוק הישראלי" והיה לאיש הראשון שהקליט את שיר הרוק הראשון בעברית - "הו ילדונת".



לאורך שנות הקריירה שלו הקליט יונגרייז את השיר חמש פעמים, והגרסה שהפכה אותו לאליל רוק ישראלי הייתה הפעם השנייה, בקיץ 1963. במבט לאחור, "הו ילדונת" מלווה את הקריירה המוזיקלית של יונגרייז זה 60 שנה, מאז החל את הקריירה המוזיקלית שלו והקליט את השיר לראשונה בקיץ 1956.


יונגרייז (75) נולד בירושלים ב–1941. בגיל צעיר עבר עם משפחתו לתל אביב, וכיוון שהוריו רצו שילמד לנגן מוזיקה קלאסית הוא ניגן בפסנתר, כינור וצ'לו. לאחר שהוריו התגרשו ("המשפחה הייתה מפורקת, לא היה לנו כסף לאכול") באמצע שנות ה–50, נשלח לבית הספר החקלאי בפרדס חנה, מקום שהיה אז מנותק מהעולם שאליו התרגל בשנותיו המוקדמות בתל אביב, מרכז התרבות של ישראל.



שנה לאחר מכן עבר לכפר הנוער "הדסים", שבו התחולל האירוע ששינה את חייו של יונגרייז לתמיד: "ב–1955", מספר, "בזמן שהייתי ב'הדסים' והייתי מנותק מכל מה שקורה עם המוזיקה בחו"ל, הלכתי לראות בקולנוע את הסרט 'Rock Around The Clock' וכיכבו שם ביל היילי והקומטס, הפלאטרס, ליטל ריצ'ארד ועוד, וזה היה עבורי שוק תרבותי, זה הימם אותי ושינה את חיי לתמיד. מאותו רגע נטשתי את הצ'לו ורציתי ללמוד לנגן בגיטרה כמו ביל היילי. הניצוץ שלי נדלק אחרי הסרט".





כעבור זמן קצר אביו קנה לו גיטרה אקוסטית פשוטה שהייתה עבורו עולם ומלואו, ויונגרייז המתבגר החל ללמוד לנגן. "מיד כשקיבלתי את הגיטרה, נכנסתי לחדר המקלחת של כפר הנוער, והתחלתי לפרוט על הגיטרה שבקע ממנה סאונד עם הד שלא שמעתי מימיי, ונהגתי לשבת שעות על גבי שעות. הייתי שר אז אברלי בראדרס וריקי נלסון (כוכב רוק'נרול מסוף שנות ה–50 - ד"פ), שאותו הערצתי באותה תקופה".



איך המוזיקה הגיעה לפנימייה? הרי הייתם מנותקים.
"זה סיפור מהסרטים, תשמע, ברדיו כמובן לא השמיעו את זה, אבל כל יום שישי היה מצעד פזמונים ברדיו רמאללה והיו משמיעים את השירים האלה, וכל שבוע לא הייתי מפספס, הייתי יושב עם טרנזיסטור וסופג את כל להיטי הרוק'נרול של אותה תקופה".



ואיך הגעת ל"הו ילדונת"?
"כשחייתי בתל אביב, היה לי חבר נעורים בשם דודי לוי. בחופשות מכפר הנוער הייתי מגיע לתל אביב והיינו יושבים יחד ומנגנים בשתי גיטרות. שרנו שירים של האחים אברלי סטייל 'Bye Bye Love' וכל מה שהלך. יום אחד דודי סיפר לי שיש לו דוד בשם יהודה כרמל, שגר בקריית אונו וכותב שירים, והוא רוצה שנלך אליו לשמוע שירים שכתב. הלכנו אל יהודה ושרנו לו את הרפרטואר שביצענו לעצמנו והוא התלהב כל כך והציע לנו כמה שירים, בהם 'הילד והסב' (שלימים ביצע הזמר צדוק סביר), 'הו ילדונת' ועוד. כששמעתי את 'הו ילדונת', נדלקתי מיד. כרמל הקליט אותנו שרים על גבי טייפ סלילים גדול וחזרתי ל'הדסים'. שם, בפנימייה, ניגנתי עם הגיטרה ושרתי שירים וכולם התקבצו סביבי, ושרתי גם את 'הו ילדונת' שהפך באמצע שנות ה–50 להמנון של כפר הנוער 'הדסים'".



החשמלית הראשונה שלי


כרמל, שכתב להיטים באותה תקופה לצדוק סביר ("אני והתוכי", "היורד דרומה", "התוכי ובת זוגו") ושמשון בר נוי ("זו אילת"), לקח את ההקלטות הפרטיות של הצמד יונגרייז ולוי ומסר אותן לשלמה פיינטוך, הבעלים של חברת מקולית (חברת תקליטים פופולרית שפעלה בשנות ה–50 ועד אמצע שנות ה–60), שהתלהב מהצמד והחליט להקליט אותם.



בחופשה הבאה של יונגרייז, בקיץ 1956, הקליטו השניים באולפני מקולית שני שירים: "הו ילדונת" ו"העולה מטרינידד" (אחד משירי הקליפסו הראשונים בישראל) בעיבודים של יונגרייז. על התקליט הצמד נקרא "צמד הפעמונים". מיד עם צאת התקליט, כרמל הפך להיות אמרגן הצמד והחל לסדר להם הופעות.


ב–1959 התגייסו השניים לצבא ודרכיהם נפרדו. הם ייפגשו שוב 55 שנה אחרי כן, לאחר פנייה שקיבלתי מדודי לוי, שעבר להתגורר בתחילת שנות ה–60 בארצות הברית ועבד בעסקי הטקסטיל, לקראת ביקורו בישראל, מה שגרם לי לחבר אותו לשותפו ל"צמד הפעמונים" באיחוד מרגש וחד־פעמי.



בחזרה לסוף הפיפטיז: יונגרייז התגייס לצבא, ובשל פרופיל גבוה יועד לצוללות. הוא עשה טירונות ובמסיבת הסיום של טקס הטירונות, כסיפור סינדרלה, עלה לנגן ולשיר. רצה הגורל וחבר שנזדמן לאותה מסיבה, התלהב מהופעתו והציע לו לגשת לאודישנים לתזמורת חיל האוויר. כצפוי, הוא ניגש והתקבל.


ב–1960 יונגרייז קיבל את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו ("הרמוני" מודל 1960) והיה מהראשונים שניגנו בגיטרה חשמלית בישראל. הוא שירת בתזמורת חיל האוויר שנתיים ונהג לנגן ולשיר רוק'נרול, מה שהיה חדשני באותה תקופה במסגרות הצבאיות. גם "הו ילדונת" היה חלק מהרפרטואר. "בצבא ניגנתי רוק'נרול כי זה מה שרצו. בגלל שכולם ניגנו חומר צבאי של להקות צבאיות, מה שעשיתי אף אחד לא עשה, והחיילים השתגעו על זה. אם מישהו ביקש את 'הו ילדונת' הייתי שר גם אותו".



בצלאל יונגרייז בעבודה בשנות ה-70. צילום: ארכיון פרטיבצלאל יונגרייז בעבודה בשנות ה-70. צילום: ארכיון פרטי



ב–1962 הוא נתן לעצמו את כינוי הבמה "צאל" (בהשראת להקת ה–Shadows שליוותה את קליף ריצ'ארד באותו זמן) והחליט להקים להקת רוק וטוויסט וקרא לה "ההדים". הוא ערך אודישנים וצירף ללהקתו את הבסיסט המיתולוגי עמי פרנקל ז"ל ("איזולירבנד"), אלי מזרחי (תופים), דייב ברייטמן (גיטרת ליווי) ודורון כהן ז"ל (סקסופון). בהמשך צירף את הקלידן גידי סיון.



הלהקה נהגה להופיע במועדון "צברה" התל אביבי, ויונגרייז החליט שהם לא רק יעשו רוק'נרול אלא גם ייראו ככה. הוא פנה לחנות בגדים באלנבי 40 בתל אביב והזמין ז'קט נוצץ, מכנסיים אדומים, מוקסינים לבנים ופפיון. "אנשים היו משוכנעים שהגענו מחו"ל ושאנחנו לא ישראלים. היינו הצלחה גדולה: הופענו פעמיים בלילה והקהל השתגע. כתבו עלינו ב'העולם הזה', וב'עולם הקולנוע' נכתב: 'ללונדון יש את הצלליות ולנו יש את ההדים'".



הייתם כוכבים?
"עכשיו אני יודע שהיינו כוכבים. היו לנו תלבושות שנתפרו במיוחד לפי הסרט 'רוק מסביב לשעון' וכשהלכנו איתן ברחוב כולם הסתכלו".



זוכר חוויה בלתי נשכחת מאותה תקופה?
"יום אחד האמרגן שלנו, ששון רג'ואן, סידר לנו הופעה בבית קולנוע. באחת ההופעות צדוק סביר פתח את החלק הראשון, ואנחנו היינו אמורים לפתוח את החלק השני. באמצע ההופעה נכנסתי לאקסטזה, לקחתי כיסא ושברתי אותו, הורדתי את הגיטרה, נשכבתי על הרצפה וניגנתי. הקהל התחרפן והחל לשבור את הכיסאות בקולנוע. בעל האולם נכנס לפאניקה, סגר את השאלטר והפסיק את ההופעה. לא אשכח את זה בחיים. זה עשה לנו עוד יותר פרסום כ'ילדים רעים', ולהבא, בפוסטרים של ההופעות שלנו נרשם: 'הקהל מתבקש לשמור על קור רוחו ולשבת בשקט'.



גם ברדיו באמריקה


ב–1963 יצא תקליטון של להקת ההדים, שכלל את "הו ילדונת" גם בחברת מקולית. יונגרייז מסביר למה חזר דווקא אל השיר שהקליט שבע שנים לפני כן: "כשלאחת ההופעות שלנו בצברה נזדמן אחד מאנשי מקולית ופנה אלינו להקליט תקליט, השיר הראשון שחשבתי עליו היה 'הו ילדונת'. אהבתי את השיר הזה, כי הוא היה שלי. כשהלכנו להקליט את האלבום, החלטתי לעשות ממנו תקליט רוק'נרול, אף על פי שמקולית לא ביקשו וזה לא היה מקובל".



זה לא הפריע להם?
"לא, הם השתגעו על זה".



התקליטון, שיצא ב–1963 כלל ארבעה שירים: "הו ילדונת" (השיר המקורי היחיד באלבום), "ערב בא", "צאנה צאנה" ו"כשנמות" ("בנות ראשון לציון").



איך "הו ילדונת" התקבל ברדיו?
"זה היה להיט רדיו ענקי. הגיע למקום השמיני במצעד הפזמונים של גלי צה"ל וזכה לתואר 'שיר הרוק העברי הראשון'. דמיין לעצמך: היינו במצעד בין שירי התרנגולים, להקת הנח"ל, צמד האלמוגים, נחמה הנדל ופתאום בא שיר לא קשור, מהפכני, שונה, שביטא את הלך הרוח של הנוער באותה תקופה. זה היה טירוף".



זמן קצר לאחר מכן יונגרייז ראה שאין עתיד כלכלי במוזיקה והחליט לפנות ללימודים. באוקטובר 1963 עזב את הארץ ונסע ללימודים בארצות הברית. הוא למד לתואר ראשון בביולוגיה וכימיה ב"קווינס קולג'" בניו יורק, וכדי לממן את הלימודים פנה לדבר היחיד שידע הכי טוב: מוזיקה. הוא הקים להקה בשם The Sabras שהופיעה בסופי שבוע ב"קפה עזרא" בקווינס. הלהקה מנתה ארבעה חברים: יונגרייז (גיטרה מובילה ושירה), בעל הקפה עזרא זהבי (תופים), מייקל גלאטר (גיטריסט ליווי) וג'ף סמולי (בס).



ב–1967, קצת אחרי מלחמת ששת הימים, נזדמן לאחת ההופעות אלן ג'ייקובס, מנהל חברת התקליטים Tikva Records, שהתלהב מהלהקה והחליט להוציא לה תקליט בארצות הברית. "הקלטנו את כל האלבומים ביום אחד", נזכר יונגרייז. "הופענו בבתי מלון של עשירים בהרי קטסקיל בניו יורק בקיץ, ולאחת ההופעות הגיעו ג'ייקובס וארט ריימונד, שהיה שדרן ב–KIW, הרדיו הכי פופולרי בניו יורק. אלן הזמין אותנו לאולפן ההקלטות ועשיתי עיבוד ל'הו ילדונת', בביצוע יותר רוקי מהגרסה של 1963. לאחר מכן ג'ייקובס פנה אלי וביקש גרסה גם באנגלית ל'הו ילדונת' בשל הביקוש, אז כתבתי יחד עם ג'ף סמולי גרסה אנגלית תחת השם 'Oh Little Girl' בעיבוד יותר פופי פסיכדלי בהתאם לאותה תקופה".



ואיך זה התקבל?
"זה היה להיט היסטרי ברדיו באותה תקופה".



בצלאל הופיע לפרנסתו עד שסיים את לימודי האורתודונטיה באוניברסיטת פנסילבניה, התחתן, השתקע וגידל משפחה. לאחר שפתח את הקליניקה שלו ב–1976, הניח את הגיטרה ("פנדר ג'ז מאסטר מודל 1965") במרתף ולא נגע בה במשך עשור.



לא היה חסר לך?
"לא, הייתי מרוכז בקליניקה".



ולא חזרת להופיע.
"נכון, ב–2000 חזרתי להתגורר בישראל, וב–2005, במהלך סיבוב שגרתי בחנות 'כלי זמר', קניתי כלי מוזיקה לאולפן הביתי שלי. פגשתי שם את איתן פויזנר שהזמין אותי לאולפן הביתי שלו, הוא נתן לי גיטרה ושם לי אוזניות משוכללות, ופעם ראשונה בחיים שלי שמעתי את הקול שלי באיכות כזו. איתן כל כך התלהב שאמר לי: 'בצלאל, אתה חייב לעשות משהו, זה מדהים הסיפור שלך'. שמעתי בעצתו והחלטתי שאני רוצה להקים להקה ולעלות על הבמה. ביקשתי מאיתן לעזור לי להקים להקה של שישה אנשים, כמו הלהקה שהייתה לי בשנות ה–60. לקחתי את איתן פויזנר (בס), טל ליבני (תופים), אריק לבנת (כלי נשיפה), כפיר צעירי (קלידים) ורונן זל (גיטרת ליווי). מופע הבכורה התקיים ביוני 2006 במופע שנקרא 'סיפורה של תקופה - ד"ר בצלאל יונגרייז ולהקת ההדים 2006', ומתוכו יצאו 150 עותקים בלבד שחולקו רק ל–150 הראשונים שנכנסו להופעה ב'זאפה' באותו הערב. באותה הופעה גם היה יהודה כרמל שהצטמרר לראות את השיר שלו שעשה היסטוריה".



אתה מתחרט שעזבת את הארץ ולא המשכת את המומנטום של הצלחת המוזיקה שלך?
"ממש לא, אני שלם עם כל צעד. לא קיימת אצלי בלקסיקון המילה 'חבל'. ברגע שאתה עושה החלטה, זו ההחלטה הכי טובה שאתה עושה באותו יום באותו זמן. הזמן לא הולך אחורה, הוא הולך קדימה. אני יום אחד אחורה לא רוצה ללכת. אני מאמין בללמוד מניסיון העבר שלי, למצות כל יום במקסימום ולהסתכל קדימה".



איך אדם חי עם העובדה שהוא חלוץ רוק ישראלי?
"לא חושב על זה. אני חושב שחלוץ, בכל דבר, זה משהו שרק הימים יגידו".



איך אתה מסביר את הקסם של "הו ילדונת" והעובדה שהוא נותר בתודעה כל כך הרבה שנים?
"זו תמימות. זה סיפור תמים על תינוקת בת שנה, שיר עליז, נקי ופשוט, פזמון שקל לשיר אותו. הקסם הוא הפשטות".



לדעתך, תחזור להקליט או להופיע?
"זה רק עניין של זמן, אני תמיד משאיר את הדלת פתוחה".