סביר להניח שלא רבים מכירים בשליפה ראשונה את השם ולדיסלב שלנגל. הערפל נמוג רק במעט כאשר מזכירים את השיר "התחנה הקטנה טרבלינקה" שכתב ושתרגמה הלינה בירנבאום, ניצולת שואה ואמו של מפיק האלבום יעקב גלעד מ"אפר ואבק", אלבומו של יהודה פוליקר: "ואין אפילו קופה/ גם איש המטענים איננו/ ובעבור מיליון/ לא תקבל כרטיס חזור".

אבל שלנגל, טוענים חברי להקת "אל המשורר" הוא הרבה מעבר לעוד משורר. שלנגל הוא רוקר של ממש. רוקר שחייו, כמו חייהם של מיליונים נוספים, נגדעו באבם. עם הידיעה הזו הם יצאו למשימה גדולה: בקשה למימון המונים באתר "הדסטארט" להוצאת אלבום שמבוסס על שיריו, עם לחנים מקוריים משלהם. "בתרבות שלנו, הקונוטציה למושג 'שירי שואה' היא שירים של ימי זיכרון - שירים יפים, שקטים, שבדרך כלל נכתבו אחרי השואה ועוסקים בזיכרון", מסביר חבר הלהקה בעז אלברט, אשר שתרגם שבעה מן השירים באלבום המתוכנן. "השירים של שלנגל אינם שירי זיכרון, כי אם שירי עדות, 'שירים-מסמכים' כמו ששלנגל קרא להם. הוא ידע שלשירים שהוא כותב יש ערך היסטורי. מכיוון שאנחנו יודעים ששיריו היו פופולריים מאוד בגטו, אנחנו בהחלט יכולים להתייחס אליהם כמבטאים רגשות, תחושות והלכי רוח של רבים מהיהודים בגטו ורשה. מבחינה זו יש לשירים הללו ערך אדיר - אלו לא עדויות אישיות, שבהן אדם מעיד על עצמו ועל סביבתו הקרובה, אלא סוג של עדות קולקטיבית".

שירו של ולדיסלב שלנגל. ארכיון ורשהשירו של ולדיסלב שלנגל. ארכיון ורשה

להקת "אל המשורר" הוקמה לפני שש שנים, עם הקלטת אלבום הבכורה "חיים נחמן ביאליק" והמופע שעלה בעקבותיו: "אל המשורר - ח. נ. ביאליק LIVE". שלושה מחברי הלהקה - טל גולדברג (בן 39 מקיבוץ רביד, על הגיטרות), אורי מייזלמן (בן 39 מתל אביב, על התופים) ובעז אלברט (בן 38 משוהם, על השירה והגיטרות) - הם אנשי חינוך, בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד, חברים בתנועת דרור ישראל ובין היתר מדריכים בני נוער ומבוגרים במסעות לפולין. שם הכירו את שיריו של שלנגל. אליהם הצטרף עידו קגן (בן 43 מכפר סבא, על גיטרה בס), מוזיקאי, אמן וידיאו־ארט וחבר לשעבר בלהקת "מיומנה".

"הרעיון נולד מהמסעות שאנחנו מדריכים בפולין", מספר מייזלמן. "מכיוון שהשירים של שלנגל כל כך רגישים, חכמים ומעוררי מחשבה, אנחנו משתמשים בהם במהלך ההדרכה שלנו בגטו ורשה, ועם הזמן נרקם הרעיון להלחין אותם ולהביאם לידיעת הציבור שמחוץ למעגל ההתעניינות הרגיל. כלומר, שאינם מדריכי פולין, מורים להיסטוריה או חובבים מושבעים של היסטוריית השואה".

"מכיוון שאנחנו עוסקים בחינוך ובהוראת השואה כבר שנים רבות, אנחנו די מצויים בעולם התוכן", אלברט מוסיף. "אנחנו יכולים להבין את השירים לא רק מילולית, אלא גם את המשמעות שהייתה להם בתקופה שנכתבו בה ושנקראו על ידי תושבי הגטו. לכן גם בחרנו שירים שמצליחים לתת איזושהי תמונה רחבה על גטו ורשה ועל חיי היהודים בתקופה הנוראה הזו, ובמקומות שצריך אנחנו מוסיפים ביאורים ורקע".

השיר "שתי מיתות", הראשון מתוך האלבום "שני אדונים בשלג - שירי גטו ורשה", הוקלט במסגרת "הקול עוד נשאר", פרויקט משותף של משרד ההסברה ורשת ג', באפריל 2011. בשנים האחרונות הם משלבים את שיריו של שלנגל בהופעותיהם, ועכשיו, כאמור, החליטו להעלות הילוך ולהוציא את שיריו באלבום. להפקה המוזיקלית גויס עודד פרח. הם נסעו לוורשה כדי לחפש חומרי מקור בארכיונים בפולין, עשו חזרות ונכנסו לאולפן. המועצה לתרבות ואמנות במפעל הפיס והקרן לעידוד היצירה של אקו"ם התגייסו כדי לסייע - וחברי הלהקה השקיעו גם מכספם האישי. עכשיו הגיעה הישורת האחרונה, ודרושים להם 55 אלף שקל, לאלבום שיצא כספר-דיסק: דיסק עם לחנים מקוריים וביצועים של חברי הלהקה וספרון מעוצב על אודות גטו ורשה, שלנגל ויצירתו.



כוחה של שירה


"אני עובר וממיין את השירים אשר כתבתי לאלו שאינם חיים עוד. את השירים הללו קראתי לאנשים חיים, חמים, כשהאמנתי בכל לבי שיגיע הקץ לכל זה, שנשרוד, שנזכה לראות את המחר, כשהאמנתי בנקמה, בשמחה ובבנייה חדשה.

קראו.

זוהי ההיסטוריה שלנו.

אלה השירים אשר קראתי למתים."

(ולדיסלב שלנגל, הקדמה לספר שיריו "אשר קראתי למתים", אפריל-מאי 1943).

ולדיסלב שלנגל נולד בוורשה ב-1912. אביו, מאוריצי שלנגל - צייר, בונה תפאורות ומעצב כרזות לבתי קולנוע - שלח אותו ללמוד בבית הספר למסחר של ורשה, וכבר במהלך לימודיו גילה את כישרונו של הבן בכתיבה וחריזה. עם סיום לימודיו ב־1930 החל לפרסם שירים ומאמרים בבמות ספרותיות ופוליטיות שונות בפולין. בכתיבתו התייחס לתחושות הפחד והבדידות המלוות את הגורל היהודי: "אל תקנו לוחות שנה חדשים", כתב ב-1937. בנוסף, עסק בכתיבתו במסורת היהודית, במדינתו פולין ובאהבתו הרבה לעירו ורשה. בשבועון הסאטירי "שפילקי" (Szpilki) פרסם שלנגל שירים ומאמרים נוספים - כולם בשפה פולנית פשוטה, המשלבת הומור וסאטירה. במקביל לפרסומיו בעיתונות הכתובה, כתב שלנגל מערכונים ופזמונים לקברט, לתיאטרון ולקולנוע. הוא אף הצליח ליצור, בשיתוף פעולה עם מלחינים שונים, כמה להיטים שהפכו אותו לאחד היוצרים המוכרים ביותר בוורשה שלפני המלחמה.

טל גולדברג מ"אל המשורר". צילום: אמוץ אלברטטל גולדברג מ"אל המשורר". צילום: אמוץ אלברט

עם פלישת הנאצים לפולין ונפילתה של ורשה בספטמבר 1939, נמלטו שלנגל ואשתו מזרחה לביאליסטוק, שהפכה בעקבות פלישת ברית המועצות לשטח סובייטי. בביאליסטוק הצטרף ללהקת תיאטרון מיניאטורות מקומי, ולאחר שהתפרקה ב־1940, הצטרף לתיאטרון מיניאטורות בלבוב. בעקבות פלישת הגרמנים לשטחי הסובייטיים ב-22 ביוני 1941, חזרו שלנגל ואשתו לוורשה, לדירת המשפחה שברחוב ואליצוב 14,שהייתה בתחומי הגטו.

סופרים ויוצרים רבים ניסו להתפרנס בגטו מקריאת יצירות, הרצאות והופעות בערבי ספרות. שלנגל החל לעבוד כיוצר ומבצע בקפה Sztuka ("אמנות") ברחוב לשנו 2 - הקפה הספרותי הפופולרי והיוקרתי ביותר בגטו, לצד אמנים מפורסמים ומוכשרים כגון המשורר לאוניד פוקשנסקי, הקומיקאי והזמר יוסף ליפסקי, והזמרות דיאנה בלומנפלד, פולה בראון, ויירה גראן ומאריה איזנשטאדט, אשר לוו על ידי הפסנתרן ולדיסלב שפילמן, שסיפורו מתואר בסרט "הפסנתרן" של רומן פולנסקי. האטרקציה הגדולה בקפה הייתה הקברט הסאטירי "העיתון החי" שנוצר ובוצע על ידי משתתפים קבועים. זו הייתה כרוניקה מדוברת של הגטו, שעלתה בכל שבוע, הרבה בזכות פזמוניו של שלנגל והמונולוגים האינטליגנטיים וההומוריסטיים שלו. שלנגל צחק על הכל: על המשטרה היהודית, על היחסים בחברה היהודית, על פעילות היודנראט ועוד.

באוקטובר 1940 מצא עצמו שלנגל, עם חצי מיליון יהודי ורשה והסביבה, כלוא בגטו ורשה - בית הכלא הגדול בעולם. את שיריו הוא הקריא בבית הקפה "שטוקה" ובמסיבות פרטיות שנערכו בדירות שונות בגטו. שיריו הועתקו והופצו ברחבי הגטו. ניצולי השואה וההיסטוריונים סיפקו, ועדיין מספקים, עדויות רבות על החיים והמוות בתקופת השואה. עם זאת, נראה כי לשירה יש כוח מיוחד, כפי שהסביר פעם ביאליק: "השירה היא מרום היכולת של הביטוי להרגשה ולמחשבה האנושית. במקום שתקצר יד הביטוי הרגיל — תבוא לעזרתו השירה". עדותו של שלנגל, באמצעות שיריו, מצליחה להעביר בתמציתיות מחשבות, רגשות ותובנות המלווים את האירועים ההיסטוריים.

ב"דף מיומן האקציה", למשל, הוא מתאר את פינוי יאנוש קורצ'אק וחניכיו מבית היתומים אל הרכבות:

"היום ראיתי את יאנוש קורצ'אק/ כשיצא עם הילדים לצעדה האחרונה/ הילדים לבשו בגדים של חג/ כמו לטיול של שבת בגינה/ בגדי חג נקיים ויפים/ שהיום כבר מותר להכתים/ חמישיות צעדו היתומים/ מצעד ילדים נרדפים"

(גרסה עברית: בעז אלברט)

השיר השני, "הצילינדר", מתאר פנטזיה, חלום של יהודי בגטו:

"אחבוש הצילינדר, חליפה אלבש -/ את העניבה בתנופה.../ אחבוש הצילינדר, חליפה אלבש/ אלך למשטרה./ הז'נדרם יקפא, הז'נדרם ייבהל,/ אולי יתחבא.../ אולי יחשוב, אולי יחשוב,/ מישהו השתגע"

(גרסה עברית: הלינה בירנבאום)

"שלנגל הרבה לבקר את המציאות עוד בטרם פלשו הגרמנים לפולין, ופרסם שירי נבואה קודרים המנבאים את הצפוי", אומר אלברט. "את 'אל תקנו לוחות שנה חדשים' הוא כתב כבר בינואר 1938. חצי שנה לפני כן הוא פרסם את השיר עם השם הלטיני Nihil Novi ("אין חדש" - כס"ו) החושף את האמת שמאחורי שנאת היהודים: האנטישמיות היא נצחית, ורק סיבותיה משתנות בהתאם ל"התפתחות" כביכול של האנושות".

אורי מייזלמן. צילום: אמוץ אלברטאורי מייזלמן. צילום: אמוץ אלברט

פעילותו של שלנגל בבית הקפה נקטעה באקציה הגדולה שהחלה ביולי 1942. שלנגל מצא תעסוקה כעובד כפייה במפעל לייצור מברשות בגטו. הוא עקר עם אשתו לדירה ברחוב שווינטוירסקה 34 והמשיך לכתוב שירים במרץ - ולהם קרא כאמור "שירים-מסמכים". השירים נכתבו בעיפרון, ושלנגל הכין מהם עותקים באמצעות מכונת כתיבה ונייר העתקה. הוא כרך את שיריו וחילק אותם כחוברות למאזיניו. תוכניתו לכתוב אנציקלופדיה קצרה של גטו ורשה לא עלתה בידו, ועם כתבים רבים נעלמה גם עבודתו זו.

שלנגל ראה את עצמו כ"כותב הכרוניקה של הטובעים". כשהרגיש שהסוף הבלתי נמנע מתקרב, כרך את שיריו לחוברת "אשר קראתי למתים" וחיבר לה הקדמה מפורטת. ב-8 במאי 1943, במהלך מרד גטו ורשה, גילו הגרמנים את מקום המחבוא של שלנגל - הבונקר של שמעון כץ ברח' שווינטוירסקה 36. בן 31 הוא נרצח עם אשתו וקבוצה של כ-130 יהודים נוספים שהסתתרו באותו הבונקר.



"כולנו דור שלישי"


אחרי המלחמה נמצאו שיריו של שלנגל במקומות שונים. עותק של חוברת שהקדיש לחבר באופן אישי ב-8 באוקטובר 1942, שרד מן המלחמה. גם בחלקו השני של הארכיון המחתרתי "עונג שבת", שנמצא מתחת להריסות הבית ברחוב נובוליפיה בדצמבר 1950, נמצאו שירים שונים של שלנגל, וכן עדויות על שירים נוספים. את העותק העדכני ביותר מצא אזרח פולני מהעיירה יוזפוב, שניסר שולחן ישן וגילה בין דופנותיו את מחברת השירים, כולל כאלו שנכתבו ממש בימיו האחרונים של המשורר.

בשלהי שנות ה-70 יצא לאור קובץ שיריו "אשר קראתי למתים: שירי גטו ורשה" בפולנית. ב-1987 ראו אור תרגומיה לעברית של הלינה בירנבאום - משוררת, סופרת וניצולת שואה - שזכרה את שיריו שלנגל עוד מגטו ורשה. שלוש שנים לאחר מכן ראה הספר אור בתרגום לגרמנית.

בעז אלברט. צילום: אמוץ אלברטבעז אלברט. צילום: אמוץ אלברט

"דיברנו קודם על כך ש'שירי שואה' נתפסים כשירי זיכרון נוגים לקולקטיב של קורבנות, ומכיוון שאנחנו מצווים ב'אחרי מות - קדושים אמור', אז שירי השואה המקובלים לא חורגים בדרך כלל מהמנעד הצר שבין עצב לרחמים", אומר טל גולדברג. "אבל שלנגל כתב שם, בזמן אמת, ולכן שיריו מביעים מנעד גדול של רגשות, תחושות, והתנהגויות: כעס, ציניות, הומור. לא תמיד כלפי הגרמנים. הוא זועם על אלוהים ומעמידו למשפט. הוא מבקר את אלה שמוכנים בשביל עוד קצת זמן חיים לוותר על כל עיקרון מוסרי וערכי, ובדרך לדרוס את יקיריהם ולבגוד בהם. זוהי ביקורת שהיום כמעט שאי אפשר לשמוע, אבל הוא משמיע אותה. הוא קורא לגרמנים 'בני אדם'. אהבתו לוורשה היא אדירה. כל אלה יכולים להישמע היום מוזרים, לא קשורים, לא מסונכרנים עם הזיכרון הסטנדרטי".

כולכם דור שלישי? אם כן, יש משהו ממלאכת התיקון?

אלברט: "כולנו דור שלישי, אבל לא בטוח שזה רלוונטי. כמי שגדלו במערכת החינוך הישראלית, צרכו וצורכים את התרבות הישראלית ומכירים את ההיסטוריה היהודית, כולנו דור שלישי בכל מקרה, גם אם אף אחד מהמשפחה שלנו לא השאיר דף עדות ב'יד ושם'. אין פה תיקון ברמה המשפחתית או האישית. זו פשוט התפתחות של זיכרון. בשיר 'שק נדודים' שכתב שלנגל טרום השואה, הוא מתאר את התפרקות העיירה היהודית ואת הכמיהה של היהודי הנודד להגיע למקום מבטחים שבו יוכל, 'באומץ ובביטחון', להתמודד עם הזיכרונות שלו. אולי כבר הגענו למקום הזה, ואנחנו יכולים להתמודד עם הזיכרון האמיתי, המודחק, של השואה. זיכרון שבו לא כולם קדושים, ולא כולם עצובים; זיכרון שהוא לא בשחור-לבן עם קצת טלאי צהוב, אלא זיכרון של צבע - זיכרון של חיים ולא רק זיכרון של רצח ומוות".