אפריל 1987, היכל התרבות. צעירות מיוזעות ובוכיות התפרשו כמרבד צבעוני לאורך האולם. פרוז'קטור האיר את הבמה החשוכה. ואז צבא המעריצות קיבל את שחפץ בו: בחור צעיר העונה לשם אדם. בנדנה קשורה לידו האחת, מיקרופון בידו האחרת, ובלורית שופעת לראשו. קולו המחוספס פותח ב"ערב טוב" צנוע, שנבלע בצרחות שיוצאות משליטה. מי שנכח בערב הזה הבין כי לא מדובר בכוכב, זהו אליל.



ישראל ידעה כבר תופעות של הערצה חסרת גבולות. שנות ה־60 עם הגרופיות של להקות הקצב, בהן עוזי והסגנונות, האריות והצ'רצ'ילים. בשנות ה־70 היו אלה צביקה פיק ומייק בראנט. ושנות ה־80 הציגו להקות כתיסלם ובנזין. הערצה עיוורת, ממש, הכרנו רק ב־1987, כשאדם בן ה־27 פלש לחיינו המוזיקליים.


כדי להתחכך היום באבק כוכבים, נניח סטטיק ובן־אל תבורי, נדרש בסך הכל צילום סלפי במהלך הופעה. על אדם אספו מודיעין: מתי יצא מביתו, מתי חזר, באיזו שעה הלך לישון, היכן בילה, איפה אכל ומה שתה. הוא לא זז בהופעות בלי שומרי ראש. הכל תוכנן כמבצע קומנדו: כניסות, יציאות, דרכי מילוט, הכל בחשאי, כי לא היה אפשר אחרת. אלמלא השמירה האישית אדם היה מסיים את המופע בלי בגדים. וכמובן שצוותי מד"א תגברו את האירועים, כי התעלפויות היו עניין שבשגרה. וגם מדורי הרכילות התייצבו בחזית, איך לא.



אדם הפך לסמל הסקס של ישראל. תשומת הלב הציבורית שהופנתה אליו הפכה את שיריו ללהיטים עוד בטרם יצאו לרדיו, לטלוויזיה ולחנויות. לא פלא שהתופעה נלמדת עד היום בחוגי תקשורת ובפקולטות ליחסי ציבור.



הקראש האמיתי


לילך טיקוצקי היא מנהלת מועדון המעריצים של אדם, "הבנדנה - מאז ולתמיד"). "הייתי בת 13 כשלראשונה שמעתי ברדיו את 'אין מוצא'", היא נזכרת. "זה היה קול שטרם נשמע בארץ. אבל הקראש האמיתי היה בכתבה בעיתון, פתאום ראיתי איך הוא נראה. אחר כך הייתי בהופעה שלו בפתח תקווה. היו שם גדודים של בנות, כמוני, שרצו לחזות מקרוב בפלא ולגעת בו. בגלל האבטחה שליוותה אותו הוא לא היה נגיש, אבל זה לא עצר אותנו מלהגיע לכל מקום שבו הופיע, לכל אולפן שבו צילם קליפ או התארח בתוכנית טלוויזיה".



טיקוצקי מספרת על רגע השיא: הפסטיגל ביד אליהו. "קנינו כרטיס להופעה הראשונה בבוקר והתחבאנו בשירותים לכל חמש ההופעות שהתקיימו באותו יום", היא משחזרת. "גם כשאדם היה בלונה פארק מצאנו את הפרצות בגדר והצלחנו לראות את כל ההופעות שלו, שבוע שלם בפסח".



יש נשים שהולכות אחרי אדם עד היום. טיקוצקי, למשל. "הקסם שלו עובד עלינו עד היום", היא מסבירה. "הוא סבלני, רגיש ונשאר כריזמטי. ההופעות שלו עכשיו הן בדיוק כפי שהיו אז. אותה אנרגיה, אותה אהבה, אותה התרגשות".



אדם זכה ארבע פעמים בפסטיגל. הוא המציא את עצמו כשחקן, כיכב בתוכנית הילדים המיתולוגית "פלאי קלעים" ובמחזמר "הקוסם", אבל מעולם לא זנח את המוזיקה.



ב־2010 הוא כיכב בסרט התיעודי "חיים ואדם". המצלמה הלכה אחריו במשך ארבע שנים, שבהן עבד בספינת בידור, יצא מהארון, נפרד מבן זוגו והתמודד עם העבר שלו כאליל נוער. ב־2014 הוציא אלבום חדש, "אדם LIVE זאפה - הלהיטים הגדולים". היום, בגיל 56, הוא מוסיף להופיע ברחבי הארץ עם להיטיו הגדולים. והגרופיות? רובן כבר לא ילדות, אבל כאמור ממשיכות לשמור לו אמונים. מתייצבות בהופעות שלו, כמובן עם הבנדנה, וחוזרות אל ימי הנעורים.


תגלית באוטובוס



אדם נולד בשנת 1960, בעכו, כחיים כהן. בנעוריו התגורר בחיפה ואחר כך עבר לתל אביב כדי ללמוד ריקוד ומשחק, בין היתר ב"בית צבי". בתחילת שנות ה־80 עלה לראשונה על הבמה. "הייתה לי אפיזודה קצרה בהרכב רוק שנקרא 'כתם', להקה של רפי פרסקי ושלי. הופענו במועדון 'הפינגווין' המיתולוגי ובאזור המרכז", הוא נזכר. "בדיוק באותה תקופה יואב גרא פתח את הקורס הראשון בבית הספר לסאונד, והקלטנו שם כמה מהשירים הראשונים של רפי".


הפריצה הגדולה הגיעה ב־1985. אדם השתתף כרקדן וכזמר ליווי של יזהר כהן באירוויזיון בשוודיה, עם "עולה עולה". במהלך נסיעה באוטובוס של המשלחת הישראלית חיים שר להנאתו וצד את אוזנו של האמרגן שלמה צח. זה לקח אותו תחת חסותו והפך אותו לכוכב.



תחילה נעשה ניסיון להפוך את כהן לכוכב בינלאומי, כשהכיוון הוא צרפת. הוא אימץ את שם הבמה "כריס לייף" והקליט שלושה שירים באנגלית, בהם "No More Light", שהפך בהמשך ל"אין מוצא". אבל היוזמה נכשלה, הוא חזר לארץ והפך ל"אדם".



יזהר אשדות ובת זוגו אלונה קמחי הופקדו על הפקת אלבום הבכורה שלו. "היינו יושבים המון שעות יחד באולפן", אדם נזכר. "שם נחשפתי לפרפקציוניזם של יזהר. ב'נוסע רחוק', למשל, יש קטע סולו מרהיב של גיטרה. יצאתי אחר צהריים אחד וכשחזרתי בלילה הוא עוד עבד על הקטע הזה. לא אשכח את זה. צעירים שלומדים לנגן היום בגיטרה משתמשים בקטע הזה".



באפריל 1987 יצא לאור דרך הד ארצי אלבום הבכורה "סוד". תשעה שירים, קמחי כתבה שמונה מהם, ושבעה הולחנו והופקו מוזיקלית על ידי אשדות. "אין מוצא" (מילים של יואב גינאי), "סוד", "נוסע רחוק" ו"הכרזת מלחמה" הפכו ללהיטי ענק ואת אדם לזמר השנה 1987. כעבור שנה הוא זכה שוב בתואר, ושירו "מצטער" נבחר לשיר השנה. להיטים נוספים של אדם לאורך השנים, "שקיעה אחת", "יחד נעמוד", "יש אהבה" ו"הדברים הכי פשוטים" זכו אף הם להצלחה.





"פגשתי את שלמה צח שביקש להשמיע לי שיר חדש באנגלית של כריס לייף, זמר ישראלי שהוא מטפח בצרפת, ששמו האמיתי הוא חיים כהן", נזכר גינאי. "הכרתי אותו כבר כזמר ליווי של יזהר כהן ושאלתי את שלמה למה שלא ינסה לשווק אותו גם בארץ, בעברית. הרי אין כרגע בשטח כוכב פופ בגילו ועם הלוק שלו. שלמה שאל מי יכתוב לו ומיד עניתי בחוצפה שאני. הוא שלף קלטת עם שיר שכתב יהודי בריטי חביב, מיץ' הילר. קראו לזה 'No More Light'. הוא אמר לי: 'זה הצ'אנס שלך'".



גינאי שמע את ההקלטה האנגלית, התאהב בלחן ויצא לדרך. "בעיני רוחי עלתה ניו יורק שבה למדתי שנתיים קודם לכן", הוא אומר. "'אין מוצא' נכתב בתוך כמה שעות ומתאר את התפוח הגדול, עיר החטאים מלאת ההזיות והחלומות. הגעתי להקלטה בתל אביב וראיתי איך המילים שלי מושרות בפעם הראשונה. התמלאתי התרגשות. אגב, באולפן ההקלטות ההוא, בכל פעם שאדם שר את הפזמון 'אין מוצא', שרתי באוזנו של שלמה 'אין כמו צח'".





"האלבום הראשון התקבל באהבה אצל הקהל, אבל חלק מהמבקרים שנאו אותו", אדם מספר. "השירים עמדו במבחן הזמן והמציאות, אולי כי הם הפכו לקאלט. אנשים אוהבים להישען על נוסטלגיה".

עד כמה היית מעורב לאורך הקריירה בבחירת השירים? הם הפכו ללהיטים, כך שמי שעמד מאחוריהם ידע את העבודה.
"באלבום הראשון פחות, משום שההחלטה להפיק לי אותו הייתה של הד ארצי. רוב השירים שכבו אצל יזהר אשדות במגירה. בכל מקרה, הייתי בתחילת הדרך ואהבתי מאוד את החומרים. באלבום השני ובאלבומים שבאו אחריו כבר הייתי מעורב יותר".

"מבחינתי כמוזיקאי, כמפיק ואפילו כאמן, האלבום הראשון של אדם היה מאוד משמעותי", אומר אשדות. "זה היה הפרויקט השני שלי אחרי תיסלם (הראשון היה פסקול הסרט 'שוברים'), שבו הייתי מעורב משמעותית. זה היה צעד קדימה, כי מדובר היה באלבום לאמן, לאישיות אחת, של אדם, וגם האלבום הראשון שאלונה ואני כתבנו שירים יחד. התייחסתי לעבודה כאילו זה היה האלבום שלי. אדם היה ממש בן טיפוחים שלנו. אני חושב שזו הייתה בעצם חזרה גנרלית לאלבום הסולו הראשון שלי, כעבור חמש שנים. לחיים יש קול מדהים, אישיות מקסימה, והיה כיף לעבוד איתו, ליצור ולראות את האפקט על הנוער, בעיקר הבנות. אני לא חושב שהיה באלבום קסם, היו בו בעיקר שירים טובים. זו הייתה עבודה מאוד מושקעת ומשותפת, כולל יאיר ניצני, שהיה אז בהד ארצי וליווה אותנו".

עוד חלום אחד

מלבד השיווק המבריק של אדם כמוצר פופ נוסחתי, האלבום מייצג מבחינה מוזיקלית את הסאונד העכשווי והמשופשף של האייטיז: העיבודים המושקעים והעשירים, הלחנים הקליטים והטקסטים שלא דנו בנושא הבנאלי של בינו ובינה אלא ביטאו נימה אינדיבידואלית של הזמר שמזדהה עם המילים שהוא שר. השירים הותאמו לקולו המיוחד של אדם ולאישיותו: הוא לא התרברב באמצעות מניירות של סטאר. אדם התקבל בציבור כאחד האדם, או כפי שהוא הדגיש בשיחתנו: "הקהל הוא אלוקים".

הגישה שלך לקהל השתנתה לאורך השנים?
"ממש לא. היום הוא מגיע לשמוע את השירים שעליהם גדל ואני דואג לספק לו את הסחורה, את מה שהוא דורש. כך זה היה תמיד, כך זה יהיה".

מה אדם של היום היה אומר לאדם של הבנדנה?
"האמת, סביר להניח שהייתי מתנהג אותו הדבר. מה שכן, המציאות של אדם בתקופת 'סוד' הייתה צריכה להיות אולי שונה, כדי שיעריך יותר את הדרך. את הדרך האמיתית שלי התחלתי רק באלבום השלישי. הדרך זה הדבר החשוב ביותר לאמן".

היכן אתה מופיע כיום?
"יש לי מופע שרץ כבר שלוש שנים. תחילה זה היה חד־פעמי, לרגל חגיגות חצי יובל ל'סוד'. שני המופעים הראשונים היו מלאים, ראינו שיש ביקוש ומאז אנחנו רצים. במקביל, מאז שמירי פרלמן, איתה אני עובד כבר שני עשורים, עשתה עלי את הסרט התיעודי, אני חוטא בדוקו. זה תחום שמגרה כל חוש אפשרי בי, ואני עובד על סרט חדש".

ואלבום חדש?
"אני דוגל בהוצאת סינגלים לרדיו ולא בהפקת אלבום, כדי ששירים לא ילכו לאיבוד בים המוזיקה שיש היום. כרגע אני עובד באולפן על סינגלים חדשים".

יש חלום שטרם הגשמת?
"לנגן בפסנתר".