חולצת 'משכית' זה היט/ חולצה של 'אתא' - בול

וביטניק זה להיט/ והיפי זה קול.

חייל קרבי - פגז/ וג'ובניק - חננה אש

ואלביס זה נועז/ וקליף לא מתייאש..."

לא תאמינו, אבל מחבר השיר העסיסי "שקשוק", שממנו מובא הבית הפותח שלפניכם, איננו אלא דודו ברק, המחבר עתיר ההשראה של "ארץ ישראל יפה", "אחי גיבורי התהילה", "אחכה לך", "שובי בת ירושלים", "חופשי ומאושר" ועוד להיטי–עד רבים נוספים. האם זה אותו דודו ברק, שהפליא להתפייט בשיריו בעברית נפלאה, ועתה תפס ג'ננה עם החננה ולפתע הוא מתפרחח לו בכתיבתו?

ובכן, אולי תתפלאו, אבל זה אותו יוצר אשף מילים, שכשרצה להגיע עם מרכולתו, קרי שיריו, למלחינים ולזמרים, במקום לפנות להדסטארט ולאתרים אחרים של גיוס המונים, כמקובל היום, הוציא בימים אלה בהוצאת סטימצקי את "שיר קורא ללחן", ספר שיריו החדש.

איך מגיע מי שהתבלט בעברית הגבוהה שלו, כפי שכתבת ללחן של אפי נצר ב"רחל של הכנרת" ("טבל השחר במימי כנרת,/ אוושת רוחות קלה וציפורים,/ בזהב שולי המים/ היא לבדה עוברת,/ ועל שכמה לה טנא–מזמורים") להשתקשק בלי חשבון בשיר החדש, אני שואל אותו תחילה.

"את השיר ההוא כתב עלם צעיר ומאז עיניו נפקחו, לאחר שמזמן אכל מעץ הדעת טוב ורע ורואה את המציאות בעין אחרת ובראש מפוכח", הוא משיב. "אם אני כותב בהמשך השיר החדש - 'שתלים בעיגולים/ ומתיחת צוואר.// ובוטוקס וצללים,/ ואף קטן ישר.// ובטן מתוחה,/ שטוחה ומרוחה./ מבט מטיל חצים,// מוכה רוחות פרצים', הרי זה שכיום הכל סובב סביב המראה החיצוני והניסיון לשרוד בעולם של הצעירים. אני מסתכל על זה קצת בציניות, קצת בהומור, במבט של אדם שבשנה הבאה אינשאללה יחגוג 70 שנה ורואה שהעולם השתנה והארץ השתנתה".

לטובה?

"חלק מהדברים לטובה וחלקים אחרים - פחות".

מה פחות?

"אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל רואה דור חדש, שהוא אומנם נהדר, אבל הדברים שמעניינים אותו לעניות דעתי שונים מהדברים שעניינו את הדור שלי ואפילו את הדור של בנַי. יש לי הרושם, אולי אני טועה, שהיום לא נדרשים כל כך לקריאה, אם כי בטוח שיש חבר'ה שקוראים. נראה לי שהיום יש משהו מאוד שטוח ומנוכר. אלה הם פני הדור עם האינסטוש ועם השמינטוש, כולל הלקוניות שמביאה לנו שפת המחשב וכולל תוכניות בידור פנטסטיות כמו 'גב האומה' ו'ארץ נהדרת'".

וכשאתה "משקשק", כמו בשיר "שקשוק", שהבאנו כדוגמה, זה מתוך מאמץ להיות מקובל גם על הדור הנוכחי?

"שום מאמץ. אם אני כותב בהמשך השיר 'הייתי שיק, הייתי שוק', הרי שלונסקי לא רק שהקדים אותי בכך בהרבה, אלא גם הטעין אותי. אף אם אני טוען נגד השטחיות, אני לא בא ממקום גבוה ולא רוצה להתנשא על פני איש".

וכשאתה כותב בשיר "פתט זה הפטנט", זה לא פתטי?

"ממש לא. זה לא פתטי, כי אני עדיין שומר על חרוז ועל משקל, גם על בית ועל פזמון חוזר. וכשאני כותב בשיר אחר על שלוש שיושבות בבית קפה על עוגה ועל הפוך, האחת שחקנית, השנייה דוגמנית והשלישית רקדנית בהילוך די נמוך, אני קורא להן ימימה, קציעה וקרן הפוך, כשמות בנותיו של איוב. זה מהתנ"ך, אבל אנחנו חיים היום ויודעים שאין מה לעשות, העולם שייך לצעירים. אני לא מקנא בהם ולא מתבייש כשנכדי קוראים לי 'סבא שקנאי', מאחר שיש לי קצת 'גוידר', כלומר סנטר כפול. בכיף, שיקראו לי ככה. הרי אני סבא'לה, אם כי לצערי עם מקל".

כן, המקל. אלמלא הנכות שנכפתה עליך היית משתובב כעת בשיריך?

"אני לא יודע איך הייתי מתנהג אם הייתי נשאר כרגיל, ללא נכות ברגלי השמאלית, שנחתה עלי כרעם ביום בהיר. אתה יודע מה? נראה לי שממרום גילי הייתי משתובב. מתישהו חוזרים לשובבות. לפני יומיים עליתי על קברו של כתרי(אל), אחי, שנפטר לפני חמש שנים והקראתי לו דווקא את השיר השובב על משחקי הילדות שלנו".


"עבדתי על עצמי וכיום אני מאושר". דודו ברק. צילום: אריק סולטן




החוכמה היא במישמש

כפי ששמתם לב, ברק הוא טיפוס ורבלי, המקפץ בקלילות מנושא לנושא ואגב כך מספק הפתעות חינניות. כך מאזכור השיר על משחקי הילדות ("דג מלוח, אבן פלא/ ולאדוני המלך -/ השלום והברכה./ גוגו, אג'ו, בשבילך") הוא מדלג לשיר על תבשיליה של אמא ("ב'סיר לחץ' התבשלו הם./ ב'סיר פלא' נאפו/ ועל פתילייה עלו הם./ על המחבת צפו") והוא, שרקד כנער בסטודיו של מיה ארבטובה, עובר ממנו לשיר "ריקוד הגשם", המזכיר לו את סדרת הטלוויזיה "פיים" ("תהילה").

"כן, 'פיים'", הוא אומר. "למדתי טלוויזיה בברודוויי, בתקופת ילדי הפרחים, ולמחייתי עבדתי בסבלות. הייתי אורז חזיות ותחתונים בחבילות, שאותן הייתי מניע על מין גלגלת כזאת ורץ איתן לדואר כדי לשלוח את החבילות לקיטו, בירת אקוודור. אני, ה'טמוי' מירושלים, עברתי בניו יורק את הטירונות של החיים".
ברק כמו מקיץ מחלום, כשאני שואל איך הרשה לעצמו להתיר את הרסן בשיריו החדשים. האם לא חשש למעמדו בממלכת הפזמון? "וכשנעמי שמר כתבה
שיש לה פה של ג'ורה, היא חששה?", הוא מגיב מניה וביה. "אם נעמי שמר הגדולה, מדוע לא אני? אם כי נורית הירש שאלה איך חרזתי 'נופת' ו'טינופת' בשיר 'כותל המזרח'. סליחה, העולם הוא גם טינופת, מה לעשות. אי אפשר להיות כל הזמן בנופת צופים. יש פן אחר של החיים.

"עם זאת יש בשירים שלי גבולות", מדגיש ברק. "אין אצלי פורנוגרפיה ואין אצלי גסות רוח או כל דבר שמעליב מגזרים. לכן אני מאוד נזהר מלערב פוליטיקה בשירים שלי".

ובעצם, נזהר מלחטוף כווייה.
"יש לי תפיסת עולם, שאני לא נכנס אליה בשירים שלי. היא מהדברים האינטימיים שאני שומר לעצמי. זה לא אומר שאני לא רואה את הדברים הקשים שמתרחשים במדינה. זה לא פשוט, אבל מתי היה פה פשוט?".

נראה גם שבכתיבה שלך אינך מחפש "פשוט", כשאתה מלחים מדרגים שונים של שפה. "עפתי אל הגג ממעל", אתה כותב ב"ריקוד הגשם" ומיד מוסיף - "והרבצתי דז'ה וו".
"זאת החוכמה - לקחת שפה גבוהה ושפה נמוכה יותר ולעשות מהן מישמש, שממנו יוצא סלט נהדר".

אם פרח–פזמון צעירון יראה את דודו ברק כותב כך, הוא עוד יחשוב שגם לו מותר להיות שלוח רסן בכתיבתו.
"לא חסרים כותבים נהדרים בין הפזמונאים הצעירים. אני לא רוצה להביא דוגמאות, אבל מנגד יש שמביאים בכתיבה שלהם עילגות הגובלת בקטסטרופה. לעומתם ניתן לציין את עידן רייכל, שהעברית שלו יפה מאוד, אם כי לא פעם יוצא לו להחליף מלרע במלעיל. ולא רק הוא. אתה מוצא, למשל, בכתיבה של יוסי גיספן ועילי בוטנר איזו עמקות שיש בה חשיבה".

בשירים של ברק יש עמקות, הרבה עמקות, אבל ניכר בו שהוא איננו נתון במרדף אחר חידושי הזמן. "היכן שאני יודע שלא כדאי לי להכניס את הרגל ולהתבוסס במקומות שלא רצוי, אני נמנע מכך", הוא מספר. "לכן, אין לי פייסבוק, אין לי אינסטוש, אין לי כלום. בכך אני מציית להוראה של בנַי, שאמנע מהדברים האלה. אפילו לא שאלתי אותם מדוע. אני חי לי טוב מאוד במאה ה–20 עם נגיעה מסוימת במאה ה–21, לרבות מיילים שאני שולח ומקבל ובלי סוף אתרים שאני נכנס אליהם. מעבר לכך, אני לא רוצה להתפשט בפני אף אחד ושומר לעצמי את חיי הפרטיים. וטוב לי עם זה".

איך אתה רואה את התופעה, שבה כמעט כל כוכב נולד בגרוש כותב לעצמו הן את המילים, הן את הלחנים, הן את העיבודים, בשעה שאיננו יודע דבר על החיים?
"תופעת ה'סינגר–סונג–רייטר' התחילה כאן עם נעמי שמר ועם שלום חנוך לפני קרוב ל–50 שנה. כלומר, זה ישנו. אף אחד לא ממציא את זה כעת, אבל לא קשה להבחין בריק שבהרבה משירי הכותבים הצעירים האלה, שפחות קוראים, פחות מעמיקים. כשאני, מי שהיה חייל סדיר בגלי צה"ל, רציתי לחזור לתחנה כאזרח, המפקד שלה, יצחק לבני, שזה מקרוב עזב אותנו, עשה לי בחינה ואמר לי: 'אתה בחור אינטליגנטי; לך ללמוד וכשתשכיל, תחזור אלינו'. אם בהתחלה נעלבתי, היום אני מברך על דבריו, שדרבנו אותי לטוס ללימודי ספרות באוניברסיטה ולקרוא את כל הספרים. אני שמח שבני הלכו בעקבותי וקראו בלי סוף".

ובאשר לכותבים הצעירים?
"חסרים אצלם עומקים. חסרה אצלם פרספקטיבה. אין התייחסות לרובדי לשון קדומים יותר, אם כי זה צריך להיעשות בשום שכל. ככל שהאמירה נהייתה רדודה יותר, הכל נעשה אינסטנט, ויש רשלנות פושעת בהגיית המילים".

אתה מפלרטט דרך השירים החדשים עם המלחינים הצעירים כדי שיבואו וילחינו משיריך?
"בהחלט לא. כל דכפין ייתי וילחין. ירצו, ייקחו. בעצם, אני עושה כאן מה שעשתה מירי אלוני, שירדה לרחוב, לשיר במקומות הכאילו הכי נמוכים בתל אביב. ואתה יודע מה? אני מצדיע לה על איך שהיא הגיעה לקהל. ואני מצדיע לישראל גוריון, הנער הנצחי, שעדיין שר, מופיע ומהלך קסם על הקהל. כך אני ממשיך ליצור. זה לא פתטי, מה גם שדאגתי לכנס את יצירתי בארבעה ספרי זמר, בנוסף לתקליטורים".

אין חולק שאתה היוצר המתועד ביותר בזמר העברי, אולי פרט לנחום היימן.
"ואתה יודע מה? עשיתי את זה בעיקר למען הדורות הבאים. זאת השריטה שלי, כפי שאני כותב בספר בשיר 'שריטה'. 'השארתי בעולם הזה שריטה', אני כותב שם. ולא רק את זה אני משאיר. קניתי לי חלקת קבר בקריית ענבים, מעבר לגדר של הקברים של יוצאי חטיבת הראל של הפלמ"ח ומתחת לעץ שקדייה. אני, שכתבתי עם ידידי, אברהם זיגמן, את השיר 'דרך ארץ השקד', נסעתי לשם אתמול וראיתי את השקדייה פורחת לתפארת".

מה הביא אותך לכך?
"אני דואג שלבני לא יהיה ולו נטל אחד. ביום שבו אפרוש לעולמי, שיהיה לי מקום שקט והם לא יצטרכו לדאוג לי".

"שיר קורא ללחן". הספר החדש של ברק. צילום: יח"צ


אני לא יודע לחזר

איך התחלת לפזמן?
"הכל התחיל אי־אז ב–68', כשקרה לי משהו שלא ייאמן. יד שקופה אמורפית, כמו בפטה מורגנה במדבר, השתקפה לי בחלון. שעה שניסיתי להתעלם מהתופעה הזאת הרגשתי לפתע נגיעה קלה בראש. לקחתי עט ונייר והתחלתי לכתוב שיר מחורז עם בית ופזמון. עד אז לא כתבתי ולו שיר אחד. 'שדרת עלומי', קראתי לו. עוד באותו יום כתבתי שירים נוספים".

לאחד מאותם שירים נמצא במהירות שימוש. בהיותו אז עורך צעיר בגלי צה"ל נשאל ברק על ידי אורח שהגיע לתחנה אם הוא כותב שירים. "אני מנסה לכתוב", השיב לו ושלף מהמגירה ניצן מהיבול הראשוני. האורח היה עודד זמיר, שבדיוק אז הקים את צמד "הפנינים הכחולות" עם טמירה ירדני, שלימים הפכה לאימפריה בבידור.

שיריו של ברק לצמד מופיעים ב"לקט שכחה ופאה", ספר עם פזמוניו העלומים, שיצא לפני קרוב לחמש שנים. שירו הראשון שהתפרסם (ב–69') היה "הילדים של סיון". "כשהייתי על סף שחרורי מהשירות בגלי צה"ל הגיע לתחנה שלמה צח, השכן שלי בחולון, לשם עברנו בילדותי מירושלים, והוא שאל אם יש לי שיר לאילן ואילנית", נזכר ברק. "מסרתי לו את השיר התמים, שנסים שובל המנוח, השכן שלנו בחולון, הלחין נפלא. החולות הרדומים שבשיר היו פעם סמומים. אל תשאל אותי מה זה. כעלם צעיר רציתי להתהדר בתפארת המליצה".

זאת הייתה נקודת הזינוק. עוד באותה שנה כבר היה חתום על להיט שלא ירד מגלי האתר. זה היה "לצפון באהבה", שכתב עם נורית הירש ללהקת פיקוד הצפון ולסולנה יגאל בשן. כעבור שנים הזרימה שרית חדד בחידוש שלה דם חדש בעורקיו של השיר, כפי שחידשה בהמשך גם את "היום היום", שיר–רקוויאם, שכתב ברק עם מוני אמריליו בתקופת מלחמת ההתשה לביצוע של דורית ראובני ושלישיית פיקוד המרכז ולדבריו מסמל את המעבר שלו משירת הרבים לשירת היחיד.

אחר כך באו שירים רבים נוספים, שהיו לחלק בלתי נפרד ממחזור הדם של כולנו, בהם "חייך וחיי", "אהבת איתמר בן אב"י", "פרחים בקנה", "חג יובל", "ושוב איתכם" ועוד ועוד. טובי הזמרים ביצעו את שיריו של ברק. ואני שואל אותו אם חיזר עם שיריו אחר זמרים שלא שרו את שיריו, בהם אריק איינשטיין.
"לא חיזרתי אחרי איש, כולל אריק איינשטיין, שלא שר משירי", הוא מציין. "גם לא אחר ריטה, ששרה מקסים את 'חייך וחיי' ב'לילה גוב'. אני לא אדם מחזר.
אני לא יודע לחזר".

אבל כן חיזרת עם שיריך אחרי חוה אלברשטיין לפני שעברה לכתוב לעצמה.
"אכן, פניתי אליה, אבל ברגע שהיא אמרה לי 'לא', אמרתי שיהיה כך. אני מאוד אוהב את קולה ואת שירתה האינטליגנטית, גם את הכתיבה היוצאת מהכלל שלה. לטעמי, חוה בראש ובראשונה משוררת ואחרי זה זמרת ומלחינה. יחד עם זה, אם היא לא רצתה לשיר אותי, זאת זכותה המלאה. אם נעלבתי, זה היה מזמן".

לדברי ברק, הכתיבה מהווה לו מפלט ממדווי הגוף, לאחר שנפגע פעמיים בבריאותו. "הייתי על סף מותי, כשגילו אצלי לפני 15 שנה שהעורק הראשי בלב היה סתום לחלוטין", הוא מעיד. "הגעתי לבית החולים בעקבות סימנים מוקדמים, והקרדיולוג אמר לי שאם לא אעבור ניתוח מעקפים, אמות.

"אם מכך הבראתי, בא לי הסיפור עם עמוד השדרה, משהו שאולי התחיל בנעורי, כשהייתה לי בעיית קואורדינציה בשיעורי הבלט אצל מיה ארבטובה. קרסתי בביתי לאחר טיפולים כירופרקטיים כושלים ועברתי ניתוח בחוט השדרה הצווארי, שבעקבותיו לא יכולתי להזיז את פלג הגוף התחתון. 'אבא, אתה תלך!', אמר ינאי, בני האמצעי, שהוא פיזיותרפיסט והוא היה זה שהעמיד אותי על הרגליים. המאבק שלנו הסתיים בהצלחה, אבל אני נאלץ להתנייד בעזרת מקל".

איך קיבלת את זה?
"כמו קצין וג'נטלמן. אז אני הולך עם מקל, סו וואט, מנסה לזקוף את קומתי ואומר לעצמי - 'וואללה, אולי זה מוסיף איזושהי לוויית חן. גם אם ברור לי שכבר  לא אהיה רקדן או אצן, טוב לי עם מה שיש. מה היה עוזר לי לו הייתי מבכה את מר גורלי?'".

היו רגעי שבירה?
"זה אולי לא, אבל היו רגעים של רחמים עצמיים, עם תהייה למה זה מגיע לי. עבדתי על עצמי וכיום אני מאוד מאושר. לאחר למעלה מ–20 שנים, שבהן הופעתי עם מיטב הזמרים ברחבי הארץ, בעיקר בבתי ספר, חדלתי כשהרגשתי שזה מאוד עייף אותי וגורם לי למעול בתפקידי. את הבמה השארתי לאחרים".

ברק חי בדירה ציורית בבית הכרם, ששולטים בה צבעי אדום ושחור והוא מוקף באוסף בובות שהוא מטפח זה מכבר. יש לו שלושה בנים וחמישה נכדים. בנו הבכור, אופיר, כתב קול ישראל בכנסת, התקבל לתאגיד השידור החדש. ינאי, כאמור פיזיותרפיסט. והרן, הבן הצעיר, הינו מוזיקאי, המתגורר ופועל זה שמונה שנים בניו יורק. "הוא לא יחזור", אומר ברק בנימה של השלמה ונראה שכאן לא השפיעו שירי ארץ ישראל שלו.

למי אתה מתגעגע?
"כמובן, לשושנה דמארי, שהקדשתי לה את 'עגילי דמאר' (לחן: יאיר קלינגר), ואת 'שובי, בת ירושלים', שכתבתי לה עם נחום היימן אני רואה כשיר הדגל שלי. לא הייתה, אין ולא תהיה עוד זמרת כמוה, משהו שקם לעם רק פעם בדורי דורות. הייתי חולה על האישה הזאת, שתמיד צחקה ועד הסוף נשמעה ענקית. בפעם האחרונה פגשתי בה בלווייתו של אהוד מנור. 'ירושלים', היא קראה לי, 'לא נותנים למלכה נשיקה?'".