משה פרץ (34) נמצא בסביבה כתריסר שנים ונחשב אחד הזמרים המובילים בז'אנר הים תיכוני־ישראלי, כולל שלל להיטים שמתנגנים בכל חתונה או מועדון אפשרי. במשך הקריירה הענפה הצליח פרץ, בעבודה קשה וכישרון רב, למקם עצמו בצמרת ולשמור על סטטוס קבוע, גם בימים שבהם כל אדם שני בישראל מגדיר עצמו כזמר ים־תיכוני.

בשנה וחצי האחרונות משהו השתנה בסגנונו. לאו דווקא לחיוב: במקום להיות יוצר מקורי ופורץ דרך כבעבר, נדמה כי פרץ בחר למכור את נשמתו להתמסחר, להתפשר בבנאליות ולחקות אחר סגנונות אחרים, שלא רק שלא הולמים אותו, אלא אף נשמעים כבדיחה פתטית מ"ארץ נהדרת".

להתחדש ולהשתנות זה לא רק רצוי, זאת חובה, מצוין שפרץ לא קופא על שמריו, אלא מנסה להמציא עצמו מחדש. רק שלנסות ולמכור לקהל מאזיניו הנאמן שירים ממוחזרים של אמנים אחרים זה לא רק זלזול בקהל, אלא זלזול של האמן בעצמו. בייחוד כשמדובר באחד כמו פרץ, עם רזומה עשיר וכישרון שאין עליו עוררין.




עטיפת האלבום "בחור חדש". עיצוב גרפי: דורון עדותעטיפת האלבום "בחור חדש". עיצוב גרפי: דורון עדות

מכל הסיבות הנ"ל התאכזבתי מאלבומו החדש, השמיני במניין, "בחור חדש", שאכן מציג פרץ חדש, ולא זה המוכר והאהוב. זה בולט בשירי טראש רוויי רעש וצלצולים מיותרים, שצריך היה לגנוז, כמו "קרמלה", "טיסה 5325", "בחור חדש" ו"משוגע", המנסים להגיש פופ מיינסטרימי א־לה סטטיק ובן אל או חיקוי עלוב של "אטרף", ולא את הסגנון המשה פרצי הטבעי.




בלדות איכותיות ושירים עמוקים




אבל בעוד החלק הקצבי של האלבום מקרטע, מה שמציל את האלבום מנפילה טוטאלית הוא הבלדות האיכותיות והשירים העמוקים, כמו "על משכבי" (עם חנן בן ארי) המצוין, "דהו האותיות", "אחות קטנה" ו"לילות ארוכים", ההולמים את פרץ השרמנטי והעמוק בצורה מדויקת, מעודנת, מלאת נשמה וכנות יצירתית וחסרת פשרות.

בשורה התחתונה: "בחור חדש" הוא בטח לא אחד הטובים של משה פרץ. הוא לא מקורי ולא מעניין אבל יש בו כמה פנינים, שבהחלט יכולות להיצרב בתודעת מעריציו, ורק בשבילן היה שווה להאזין לאלבום.