אריק איינשטיין לא היה חבר שלי. אני הייתי עוד אחד מעשרות אלפי מעריציו. ביולי 2002 שוחחתי איתו בנוגע לתמונה ישנה שמצאתי בארכיוני. תמונה מ–1944, שבה הוא צולם בגן הלה ברחוב גורדון עם ישראל (פולי) פוליאקוב מהגשש. אחרי השיחה הזו נפלו כל המחיצות, הסטיגמות, הדעות הקדומות והפחד הכמעט משתק שיחשוד בי כ"עיתונאי קטן שלי", עד שהפך גם אותי כמו הרבה אחרים לסוג של ידיד שלו. ידיד של אגדה.

"מה רואים בתמונה? לאאאאאא!!!! איך התמונה הזאת הגיעה אליך?", הוא הזדעק כשדיווחתי לו על הממצאים. "אתה בטוח שזה אני? אתה יכול לשכפל לי? בטח שאני זוכר את הגן הזה. הוא היה בתחילת רחוב גורדון, ליד הים. הגן של הלה, הלה רזניק. גן מקסים. פולי סיפר לי אחרי שנים שהיינו באותו גן, אבל אני לא זוכר אותו משם. הוא גם צעיר ממני בשנתיים. דיברנו על זה המון פעמים".

אריק איינשטיין (חמישי מימין) ופולי (שני משמאל). ארכיון אילן שאולאריק איינשטיין (חמישי מימין) ופולי (שני משמאל). ארכיון אילן שאול

המילים זרמו מפיו: "יש לי תמונות מהגן, אבל את התמונה הספציפית הזאת אין לי. אני לא חושב שאוכל לזהות את שאר הילדים. איך אפשר לזכור מהגן? אני זוכר שיעל, הבת של פילץ, זה מהמלונות, הייתה איתנו. זו הייתה תקופה נהדרת. המדינה עוד לא קמה. פולי גר שני בתים מהגן. אבא שלו היה כדורגלן בהפועל תל אביב, נבחרת ישראל. גם אני גרתי בגורדון, נולדתי שם. פולי גר בהתחלת הרחוב ואני במספר 31".

השיחה איתו הפכה לכתבה, ולאחר שהכתבה התפרסמה בגיליון יום העצמאות של "פנאי פלוס" ב–2003, הוא התקשר אלי. זאת הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה) שהרגשתי שאלוהים התקשר אלי. השיחה התארכה: אהב מאוד שאני גר ברחוב מכבי וסיפר על צילומי "עיניים גדולות" ברחוב הנ"ל. על התקופה שבה שיחק כדורסל בנוער של הפועל ת"א עם אילן זייגר (זוהר), שהיה מאמן שלי בהפועל אפיקים, ושיחק איתו בנוער של הפועל ועוד. קצרה היריעה.

כשהתחוור לו שאני לא תל אביבי בדם, אלא קיבוצניק מאפיקים באורגינל, שאל מיד אם אני מכיר את עליה גורביץ', וסיפר שלמד ב"גורדון" עם אחיה הצעיר, איתן, אביו של הבמאי ילון גורביץ', שעשה את "ימי מוסקט" בעקבות אלבום משותף ("מוסקט") עם שלום חנוך שיצא ב–1999.

מאז ניהלנו כמה שיחות "חבריות" בטלפון במהלך השנים 2004–2002. שנות האינתיפאדה השנייה. ימים עוכרי שלווה של פיגועי תופת, אש, דם ותמרות עשן.

אריק איינשטיין עם חבריו להפועל תל אביב. צלם : גדעון רוסק אריק איינשטיין עם חבריו להפועל תל אביב. צלם : גדעון רוסק

אם חשבתי שאיינשטיין "יושב על הגדר", מסתגר, מתנתק ומשתבלל מפני המציאות החיצונית, התבדיתי קשות. גיליתי אדם מעורב עד צוואר, דעתן שזה פחד, איש שיחה קומוניקטיבי מרתק, נדיב, מקשיב, שופע דימויים, שולט בסלנג העדכני, מצחיק עד דמעות, כואב את מה שקרה למדינה שפעם כל כך אהב. למדינה שאולי הייתה יכולה להיות, והיום מרחם עליה ומתבוסס בדמה. נאמנים פצעי אוהב.

להלן תמלול כמה שיחות טלפון עם איינשטיין, שהוקלטו לטובת ההיסטוריה, והתעוררו לחיים מחודשים בעקבות מותו הפתאומי ב–26 בנובמבר 2013. מהמעט שהכרתי אותו, והרבה שהכרתי ממפעל חייו האומנותי - אני יכול להעיד שכל מה שנאמר ונכתב על איינשטיין מאז מותו הוא קצה הקרחון, אפס קצהו של מה שהיה באמת. אגדה כבר אמרנו?

אריק איינשטיין. משה שי פלאש 90 אריק איינשטיין. משה שי פלאש 90

רגע, הדלת נפתחת

צליל חיוג ממושך. לוקח נשימה עמוקה. אריק איינשטיין יענה או לא? אחרי כשבעה צלצולים סימה אליהו זוגתו מרימה את הטלפון: "הלו? כן. אריק לא בבית. הוא באולפן. בטח יבוא עוד כמה שעות. הוא לא צלצל אליך? השארתי לו הודעה. אולי תשאיר לי ת'טלפון שלך? שנייה, אני לוקחת עט. רגע, רגע, הדלת נפתחת, אולי זה הוא. אריק? כן, זה הוא. בבקשה".

"אילן? אהלן".

אהלן, אריק, סליחה שאני תופס אותך ככה. הכל בסדר?
"לא להגזים, אבל ת'יודע".

מגיע לך מזל טוב.
"על הלידה של הנכדה? כן. זו כבר פעם 15. זה מהבת הראשונה. יש לה 12. לבת השנייה יש שלושה. אני בן יחיד (צוחק). ת'מבין? (צוחק)".

אלוהים בירך אותך.
"אני יודע?".

אם אתה מאמין.
"אני לא יודע. אני לא לא מאמין. אני מאמין בכל. אתה שם, ברחוב מכבי, אה?".

כן.
"אני עובר שם לפעמים, ת'יודע, עם המונית. איזה מספר אתה?".

13.
"אה כן, זה משמאל שמה, קרוב לקינג ג'ורג'. זה בדרך לאולפן של יזהר (אשדות - א"ש) ביוסף הנשיא. אני חותך דרך מכבי, עולה בנפחא, שמאלה בשינקין ואחרי זה ימינה. השינקין הזה, גם כן, אללה יסתור. חוץ לארץ, חוץ לארץ. לא יאומן. אני לא יורד שם, רק חותך עם המונית. אני לא שייך לאזור הזה. אני שייך לאזור הדירה שלי. לפעמים אני אוכל אותה במכבי, כשיש שם תור לחניה. אחחח. אני מגיע דרך פינסקר, הולך זלמן שניאור, ואני לא יודע אם ללכת מקינג ג'ורג', פוחד להיתקע. אבל זה רחוב, שהוא, למרות שזה מכבי, בוא הנה, כיף".

אריק איינשטיין. ארכיון אילן שאולאריק איינשטיין. ארכיון אילן שאול

אני מבין שיש לך סנטימנטים כבדים לרחוב הזה.
"כן. בטח. איזה שאלה. בוא הנה. כל האזור הזה. סמטה פלונית, אלמונית".

אבל הכל ברחוב מכבי הרוס.
"כן, אבל המבנה האמצעי, בין הטניס לכדורסל, איפה שהיו המשרדים של מכבי, עדיין עומד. אני מקווה שלא יהרסו אותו. אני חושב שמשמרים את זה. יכול להיות? אני זוכר שהבוקס היה על הגג. יש לי שיר: 'מכבי הישן/ ליד קולנוע אוריון/ שניאור הגדול מעבר לגדר/ ריח של פלאפל בא משוק בצלאל/ בגדד בכניסה ופטקה שוב עובר'.

"בגדד היה שחקן בוקס. משקל זבוב. כשהאנגלים היו פה, הוא היחיד שניצח אותם. הוא היה סדרן בקולנוע 'אוריון', מה שנהיה אחרי זה 'אורלי'. פטקה היה אחראי על המגרש עשרות שנים. הוא היה טיפוס טיפוס".

אבל זה היה מגרש של מכבי ת"א. האויב הנצחי.
"אפשר לשיר גם על האויב. שמע, זה היה חלק מהחיים שלנו. היינו גומרים ת'הצגה היומית ונשארים לראות אימון של מכבי: שניאור, עופרי, קורמן. זה היה בתחילת שנות ה–50. כשצילמנו את 'עיניים גדולות' (1973). שיחקו בסרט כמה מהוותיקים: אדליסט, שבי בן בסט, ופריש - שעזר בצילומים. לקחנו גם שני שחקנים גבוהים לתפקיד כדורסלנים, מיכה שרפשטיין ודידי לוקוב, שהוא 1.90 מ', שהיום זה נחשב לגמד. גם מוישל'ה כסית שם בקהל בקטע של המכות".

אריק איינשטיין וזוהר ב"עיניים גדולות" במגרש מכבי הישן. באדיבות סרטי שפירא אריק איינשטיין וזוהר ב"עיניים גדולות" במגרש מכבי הישן. באדיבות סרטי שפירא

גם נתן זהבי.
"כן... גם זהבי".

מה יהיה עם ההגמוניה של מכבי ת"א בכדורסל?
"מה תעשה? זה עוד מהימים ההם. ככה זה היה. מה אתה יכול להגיד? זה שוק חופשי. משטר קפיטליסטי. עזוב כדורסל. תראה בכדורגל - העשירוֹת נגד העניוֹת".

מלחמת הקיום

"בואנס נוצ'ס", הסינגל הראשון מתוך האלבום "שתי גיטרות בס תופים" (2003), החזיר אותי לספניולית מהבית. עד כמה שאני מבין, זה לא בדיוק שיר ערש.

"פה ה'בואנס נוצ'ס' זה הסלמאת, חבר'ה, אני הולך לישון. תעירו אותנו באחרית הימים. אנחנו עייפים כבר מכל הדברים, מכל השטויות. כל הדברים השליליים שחוזרים על עצמם. עייפים מלשאול את אותן שאלות. לקבל את אותן תשובות. להיות כלואים באותן החומות. אז חבר'ה, אנחנו עייפים, נמאס לנו, אז בואנס נוצ'ס. יעני, סלמאת. כאילו. לילה טוב, חבר'ה. אנחנו הולכים. זה כמו הדוב. תעירו אותנו כשהכל יהיה בסדר. אין לנו כוח יותר. את הלחן של השיר כתב ברי סחרוף, גם טורקי - כמוך, לא? בסך הכל הקונספציה של האלבום 'שתי גיטרות בס תופים' הוא יותר רישום מציור. מינימליסטי. יותר מחוספס. יותר שחור–לבן. רישום פחם. זה מה שהיה לי בראש".

יש לך ניסיון לא רע עם טורקים. מיקי גבריאלוב גם טורקי.
"נכון (צוחק). המקום הראשון שהייתי בחוץ לארץ היה שם, בסטמבול. איזה יופי. אורי זוהר, אני ופשנל. לפני 40 שנה. 41 שנה ליתר דיוק. עיר יפהפייה. פעם ראשונה שהיינו בחוץ לארץ, וזה היה מהמם. עיר כל כך יפה. אז לישראלי לא הייתה בעיה ברחובות. אין פת"ח, אין שמת"ח. זה 61'. הלכנו, שרנו ברחובות. איך שירדנו ראינו שני משחקי כדורגל באמצע השבוע: פנרבחצ'ה ואיסטנבולספור. פיני בלילי של הפועל משחק היום באיסטנבולספור, קבוצה מסטמבול, אבל מהלמטה. זה הצחיק אותי, שלימים אחד מהקבוצה שלי הולך לשחק באיסטמבולספור. זה כמו חלום".

ב"חמוש במשקפיים" שרת את "תוף בודד" של לאה גולדברג על פי הלחן של מיקי גבריאלוב. ב"שתי גיטרות בס תופים" הקלטת אותו מחדש, הפעם לפי הלחן של ברי סחרוף. מה קרה?
"הטקסט הזה מאוד חזק בעיני. רציתי לחזק אותו, והרגשתי שאני צריך לקחת אותו לכיוון אחר. החדש יותר מרוכז. יותר שחור־לבן. חשבתי על הטקסט, לאור כל מיני דברים שעברתי בחיים ואני עובר. כל מיני מצבים כאלה, ת'יודע, שאוהבים אותך ונחמדים איתך, עד שאתה במצוקה אמיתית, ואז פתאום נעלמים. 'הם אהבו אותי מאוד/ עד שעליתי לגרדום/ הם לא אמרו מטוב עד רע/ יום בו עליתי לגרדום'. ת'יודע, השאננות של הסביבה, כשאתה באמת זקוק, ופתאום יש דממה. 'תוף בודד מכה בעיר/ היום ייקבר המת/ היום ייקבר המת/ ואין בוכים'. אלה מילים נצחיות. חלק מחיינו. כל אחד מאיתנו חווה את זה. מי יותר. מי פחות. פתאום אתה נשאר לבד, כולם נעלמים ואתה מגלה דברים לא נעימים".

אריק איינשטיין. צלם : שמואל רחמני אריק איינשטיין. צלם : שמואל רחמני

גמרת להקליט את האלבום?
"כן. לפני חודש".

אתה בעצם המפיק של האלבום.
"כן. אבל לא כיוונתי לזה בכלל. זאת הייתה בשבילי הפתעה גדולה. מלחמת הקיום, ת'יודע. אבל הכל לטובה".

ואתה מתחיל לבשל את הדיסק הבא?
"ת'יודע, החיים הם תקליט אחד ארוך. אני לא יכול להגיד דיסק. קשה לי עם המילה הזאת".

האיורים לקליפ של "זה לא בדיוק געגוע" לקוחים מדמותך המצולמת.
"כן. זה אני מ'שבלול' ומ'מציצים'. זה רעיון מבריק. הקטע שאני מוציא את הסיגריות, לקוח מהקטע ב'שבלול', שאני יושב עם זאביק רווח ב'כתר המזרח'. אחרי זה, כשאני הולך בכל מיני מקומות, זה ההליכה ב'מציצים', כשאני חוזר הביתה מהחוף. צילמנו את ההשלמות אצלי בדירה. הקטע שהדמות המצוירת שלי כצעיר נכנסת הביתה, מוציא קופסת סיגריות, ואני נותן לו גפרורים. כאילו".

למה אנחנו לא?

בגדול, אתה רואה אור בקצה המנהרה?
"אני שומע הרבה את המשפט הזה, וגם אני אומר אותו הרבה פעמים. אבל ת'יודע, לחיים יש את הכוח של עצמם. אמר מישהו בטלוויזיה באיזו תוכנית, בטח על מצוקות כלכליות ומה שקורה פה במדינה, ביבי, לא ביבי. הוא אמר: 'אני הייתי עולה על בריקדות, אם הייתי יודע שיש סיכוי. אבל אין סיכוי'. זאת כאילו אמירה שכבר שמענו, אבל כל כך הבנתי אותו. אם היית רואה אותו, כזה כן. האיש כואב מאוד. הוא היה נותן ת'נשמה שלו אם הוא היה יודע שיש סיכוי. זה כמו דון קישוט. לך תילחם בטחנות רוח. הם כל כך כוחניים. ת'מבין. זה בנוי ככה מהפרינציפ. הבסיסים כאלה. זה מוכרח להיות. של עשירים מול עניים. כוחניות ותחמנות. אלוהים ישמור. אולי יש איזה ניצוץ של אור בקצה המנהרה. אולי. משהו. אולי צריך לעבור דברים קשים מאוד בשביל להתעשת".

אז מי צודק? גנדי או יוסי שריד?
"גנדי לא יכול להיות צודק. אין תחליף לשלום. תסתכל על ההיסטוריה של היוונים והטורקים. אם היית אומר לי שקבוצה יוונית תבוא לשחק בסטמבול, ולהפך, ולא קורה כלום, הייתי אומר לך: אין דבר כזה. וזה רציחות של מיליוני אנשים. ת'מבין. לא כמו אצלנו, שזה 800, או אלף איש. אתה יודע כמה יוונים הטורקים האלה רצחו? כמה שנאה הייתה שם? וכמה שטחים עברו מיוון לטורקיה, אנטוליה, שמ'נטוליה. מה זה הרמבטיקו? זאת מוזיקה טורקית במקור. והנה, הם חיים היום ביחד. בלי מלחמות. אני מדבר איתך על מיליוני הרוגים. עקורים. והנה, הם השלימו. הם לא אוהבים אחד ת'שני, אבל חיים. אז אם הם - למה אנחנו לא?".

רצח רבין זה כנראה קו פרשת המים.
"כן. תקופה קשה לאללה. כבר בנאלי לדבר על זה. אבל זאת תוצאה של בסיסים רקובים. אין אין. אבל דע לך, יש פה הרבה אנשים טובים, שאוכלים אותה בגדול. לנהל מדינה זאת בכלל בעיה. אבל יש פה כל כך הרבה אי־צדק, שזה כל כך מייאש. הכל פה רקוב מהבסיס. כל השאר זה תוצאות של זה: ישראל ערבים זה לזה, ש'מרבים זה לזה. שארית הפליטה, ארץ ישראל. וזה לא מהיום. הבסיסים פה רקובים ורעועים. אני לא יודע מאיפה להתחיל. בגדול, זה עניין של טוב ורע. זה מגיע למקומות האלה. מה אתה חושב, כל תאונות הדרכים כאן זה נופל מהשמיים? הכל שייך לאותו עניין".