כמעט חמש שנים עברו מאז הצליחה המהפכה המזרחית לבקע את חומותיה הדקיקים והארכאיים של עולם השירה. כמות ספרים די נאה הונחה על מדפי החנויות הפיזיות והאלקטרוניות, ערבי שירה הרימו את דימונה וברלין, עדי קיסר העלתה לקובי מידן את הרייטינג ועם ערספואטיקה את הסעיף של ההגמוניה האשכנזית-גברית. אשדודשירה הוציאה את עולם הספרות מחוץ למרכז, חתוכה וחסן כיפכפו את לחייה הרציניות של התרבות הישנה ושמואלוף וחכימי ודדון וסרי בהר ושיקנאג'י ומואיז ושירן וביטון והס. אבל אלבום אחד, אפילו חצי, של שת"פ בין זמר ים תיכוני למשורר מזרחי – אין.


כדי להבין את הסוגיה צריך להבחין קודם בין פיזמונאי (songwriter) למשורר (poet). בין זה שמייעד את המילים שלו ללחן ועליו לקחת בחשבון את המצלול, החריזות וחלוקת הבתים, כדי שיתאימו למנגינה, לבין זה שהמילים שלו עומדות בפני עצמן והן הן היצירה. אך גם הצלבות בין משוררים בעלי יצירות מוגמרות לבין מוזיקאים קיימות בתרבות הישראלית לאורך שנים.

הנושא הופך למעניין ומורכב מפני שחבירות בין בני הדור השני והשלישי ליוצאי ארצות ערב וצפון אפריקה קיימות: שמעון אדף כתב ליורם חזן וכנסיית השכל. אמיר דדון, חנן בן ארי ומיכה שטרית קיבלו נתחים יפים ממילותיו של רועי חסן. ההרכב הרב תרבותי של "סיסטם עלי" אירח את עדי קיסר ודודו טסה יצר את אלבומו התשיעי "עיר ובהלות" משיריו של אלי אליהו. הדוגמה הקרובה ביותר ליצירה משותפת שנבנתה על מוזיקה מזרחית ומילים של משורר היא השת"פ בין אהובה עוזרי לארז ביטון שהביאו לעולם את "ילדה קטנה במזח" וכשמה כן היא – עומדת לבד בים של פזמונים נטול שירי משוררים ומשוררות.


אי חבירה של משוררים ומוזיקאים אינה בלעדית לז'אנר המזרחי, היא קיימת גם בשאר המקומות ומכמה סיבות: סצנת הספרות די קטנה וביצתית, מלחינים ויוצרים לא ששים לקבל טקסטים סגורים ופואטיים שאינם ניתנים לשינוי ושיפוץ, בתהליך העיבוד המוזיקאלי מתגלעים המון קשיים ובעיות בהלחנה ובנוסף, שידוך בין קהל היעד לטקסטים מורכבים הוא לא דבר פשוט וקל ולעיכול וזה משפיע על ההחלטה האם לקחת את הסיכון הכלכלי בהפקת אלבום מסוג זה.

ולמרות זאת, תחום הלחנת שירי משוררים קיים בארץ ויש הטוענים שהתופעה ייחודית וברנז'אית לישראל, וככזו, היא נידונה מראש לכישלון. כלומר, חציית גדרות בתוך שדות תרבותיים על מנת לקבל הכרה כחלק מתנועות אופנתיות או אידיאולוגיות, גם אם הן באות על חשבון רמת הכתיבה והנמכת או העלמת התמות והפואטיקה. כל זאת, על מנת ליצור שיר (לא פואטרי) "בכוח" כדי להיקלט בצורה חלקה באוזן הממוצעת, אך בסופה מתקבלת יצירה פשרנית ולא מוצלחת, שלא תיזכר כחלק מהרפרטואר של אותו זמר/ת.  


דוגמא מצוינת לשיר שלא נחקק בזיכרון הקולקטיבי הוא "שיר האושר" של רוני סומק אותו הלחין וביצע יונה רועה"


"אנחנו מונחים על העוגה 

כמו בובות חתן כלה. 

גם אם תבוא הסכין 

ננסה להישאר באותה הפרוסה".



השיר מורכב מבית אחד בן ארבע שורות קצרות, התמה בו פשוטה והוא אינו מתיימר באיזשהו עומק פואטי מורכב. אפשר לומר שהוא לגמרי "פזמון" אך הוא לא זכה באיזושהי הצלחה מסחררת. אבל עדיין, הניסיון נעשה. לעומתו, דווקא "פרי גנך" שכתב רועה בעצמו, הצליח להיכנס לקאנון המוזיקלי כאחד מהשירים האהובים והזכורים. השיר "פזמוני" לחלוטין, מחורז, קליט ויושב על תקן "בלדה" ישראלית, אבל הוא עדיין לא "מזרחי" במוזיקאליות שלו וכך הוא גם התקבל בתרבות הישראלית.


הדיון בנחיצותם של שידוכים יצירתיים בין כותבים למבצעים מזרחיים מתבסס לטעמי על הצורך במפגשים והתנגשויות אמנותיות. הרבה גורמים מציינים את פריחתם של השניים באותה נשימה כחלק מהמאבק בהכרה של תרבות שהושתקה, אך ככל שמתעמקים, מגלים כי אלו שני עולמות נפרדים. אפשר לומר שאלו עולמות שלא מכירים אחד בשני באופן כזה שיכול ליצור שיתוף פעולה. מאחורי הקלעים, נעשו ניסיונות ראשוניים לשידוך אבל הם טרם הובאו לכדי ביצוע. רועי חסן הכריז באופן מוצהר שאחד מהחלומות הכי גדולים שלו הוא לכתוב לעופר לוי.

יותר מכך, לתפישתי, דווקא עולם השירה מעריך ומוקיר טוב יותר את המוזיקה הים תיכונית מאשר המוזיקאים את המשוררים, אם בכלל. לא בטוח שאחוזים ניכרים ממנו מכיר את המשוררים והמשוררים שפועלים בזמננו. אך גם אם יסכימו הזמרים לבצע מעשה שכזה, יידרשו המשוררים לוותר ואף לעגל פינות באופן שבו יכתבו את השיר. כך שלהלחין שיר קיים, כרגע, זה לא משהו שאפשר להתחיל ולדבר עליו בכלל.


ולמרות זאת, הפחד מהלחנת שיר משוררים מדגיש את השובע והשפע של בפזמונאיים ובמתכנתי להיטים בימינו. דווקא חוסר ההכרה והרעב הגדול של שנות השבעים גרם לצלילי הכרם וצלילי העוד להלחין שירי משוררים. אפילו "הפרויקט של רביבו" הוכיח שהקושי בעיבוד הוא רק תירוץ ולהשאיל את "זה לא נורא" של דוד אבידן משלישיית התאומים, זה באמת לא כל כך נורא. בטח כשהמילים מגיעות מאותה השכונה. אז מי "אשם" בכך? האמנים שתלויים בצרכי הקהל והתעשייה או המשוררים שלא יוותרו על מהות הכתיבה והתוצר הסופי ואמנותי שלהם? 


לא בטוח שיש אשמים. אבל האמנים בהחלט חייבים לחתור למפגשים שכאלו ולו רק בשביל לבדוק ולחקור את המקבילה התרבותית שהולכת לצדן יד ביד, בזמן שבאופן אבסורדי הן לא מבחינות האחת בשנייה – גם אם לא ייצא מזה בסוף להיט. לזמרים ולזמרות יש אחריות כלפי קהלי היעד שלהם, הם נהנים מאהדתם אך גם אמורים לחשוף אותם לטקסטים מעולם הספרות והשירה ובטח כאלה שמגיעים מאמנים מזרחים, שמספרים את סיפורם הדומה ונוגעים בנושאים חברתיים ופוליטיים.

עוד עניין שחשוב לפתור הוא פיצוח שמרנותם של קהלי המיינסטרים (פופ, ים תיכונית) גם אם יידרש מהמוזיקאים לצאת לגיחות קצרות במחוזות האמצעים הפיגורטיביים המבקשים מאמץ סבלני ועמוק יותר. כן, גם בעידוד ויוזמה חיצונית של פרויקטים ופסטיבלים מיוחדים. כי בהשקעה עצמאית – אין סיכוי שזה יקרה.