סיפור חיים של דור שלם. סיפור על תעוזה, גבורה, הישרדות, כאב וגעגוע. "אפר ואבק", אלבומם של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שיצא לאור ב–1988, העז לשבור את חומות ההגנה של הרגש, לפתוח את פצעי הטראומות של ניצולי השואה ולהתמודד לראשונה עם הצלקות שהותירה בהם מלחמת העולם השנייה בדרך הטהורה ביותר: המוזיקה.

30 שנה חלפו מאז שהשניים מיקמו במרכז את סיפורם של בני הדור השני לניצולי השואה ויצרו את אחד האלבומים המצליחים ופורצי הדרך במוזיקה הישראלית, שנחשב גם כיום לאחד מנכסי התרבות החשובים בארץ. בחודש הבא יחזור פוליקר לבמה עם מופע מיוחד שישלב בין שירי האלבום ללהיטים נוספים מתקופות אחרות, מלווה ב–13 נגנים (1.2, 8.3, 21:00, היכל התרבות בתל אביב).

"האלבום היה מבחינתנו מעין מרד נגד המנטליות ששרתה בארץ: מחיקת הישראלי החלש והגלותי שהושמד בשואה והאדרת הישראלי החזק", מסביר יעקב גלעד. "חוויתי את סיפור השואה מגיל אפס, אז הנושא לא היה חדש בשבילי. אני משער שהגעתי עם עצמי לבשלות רגשית כך שכאשר עשינו את האלבום, היינו בטוחים שאנחנו עושים משהו שאנחנו חייבים לעשות".



בתחילת שנות ה–80 נחשב פוליקר לאחד הרוקרים התוססים במדינה כסולנה של להקת בנזין עם שני האלבומים המיתולוגיים שהוציאה "עשרים וארבע שעות" ו"משמרת לילה". רק שעם התפרקות הלהקה בשנת 1985, פוליקר הבין שהוא צריך לעבור תהליך התבגרות, ללכת בעקבות הלב ולעבור שינוי מוזיקלי מהותי.

האייטיז הביאו עמן שינויים גדולים בסצינת המוזיקה המקומית: לצד המוזיקה המזרחית שהפכה לגימיק פופולרי, הפאנק–רוק שהחל לחלוש על המועדונים וכניסתו של הסינתיסייזר לשירי הרוק הקשים לעיכול, נולד צמא למשהו חדש, לסגנון מרענן שיביא עמו משב רוח אחר. משב הרוח הזה היה יהודה פוליקר.

בשלהי 1985 הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "עיניים שלי", שאותו יצר יחד עם יעקב גלעד. השניים רקחו לראשונה אלבום רוק יווני, והוכיחו שאפשר למזג בין מזרח למערב בצורה אינטלקטואלית, מדוקדקת ושונה לחלוטין ממה שהקהל הישראלי הורגל אליו.

"עיניים שלי" כלל שירים יווניים נודעים בתרגומים עבריים של גלעד ועיבודים עדכניים ושונים מהמקור. הוא נחשב להצלחה מסחררת וסיפק להיטים שעד היום מתנגנים בלי הרף ברדיו. מלבד שיר הנושא כלל האלבום את "בכפיים", "אלקו" ו"בבוקר יום ראשון".

בעקבות "עיניים שלי" יצא פוליקר לסיבוב הופעות שתועד באלבום "חולם בהקיץ" (1986). באלבום נכללו שירים ביוונית שלא היו חלק מהאלבום הראשון, ואף הוא זכה להצלחה. היה ברור כי הקריירה של הזמר נמצאת בנסיקה. למרות זאת לא הוא ולא גלעד שיערו לאיזה מסע הם צפויים לצאת ואיזו תפנית המוזיקה שלהם עומדת לעבור.

פצע מדמם
באותה שנה ערכה דלית עופר בגלי צה"ל תוכנית מוזיקה מיוחדת ליום השואה שנקראה "אחרי המלחמה", ועסקה בבני הדור השני. בתוכנית השתתפו פוליקר והוריו, שרה וג'קו פוליקארי וגלעד ואמו הלינה בירנבאום. "באותה תקופה לבושתי נודע לי שהייתה שואה גם בקרב יהודי יוון", מספרת עופר. "היום זה נראה מובן מאליו, אבל באותן שנים לא דיברו על השואה בהקשר הזה. כשקראתי ראיון עם יהודה פוליקר שבו הוא סיפר על הוריו שניצלו בשואה, יצרתי קשר איתו ועם יעקב גלעד. חשבתי על תוכנית שבה הוא ישיר שירים מבית אבא.

"לאחר שעות ארוכות של שיחות איתם התוכנית תפסה כיוון אחר לגמרי. הבנתי שיש פה נושא אחר שלא כל כך דובר בו עד אז: בני הדור השני. אז החלטנו שמלבד השיחה עם יעקב ויהודה, אביא לאולפן את הוריהם שיעלו זיכרונות. ביקשתי מיעקב ומיהודה לכתוב שירים חדשים במיוחד לתוכנית".

השניים חזרו כעבור זמן עם שלושה שירים חדשים: "התחנה הקטנה טרבלינקה", שירו של המשורר הפולני ולדיסלב שלנגל, שמזהיר את יהודי הגטו מפני הצפוי להם בהמשך; "פרחים ברוח", שעוסק בהתמודדות של ניצול השואה מהפרידה ממשפחתו; ו"חכי לי, סלוניקי", על כמיהתם של העקורים לביתם. אמו של גלעד תרגמה את השיר הראשון וכתבה את השני, ועל הלחנים הופקד פוליקר. גלעד תרגם לעברית את "חכי לי, סלוניקי", ואת השיר ביצעו בתוכנית הוריו של פוליקר, ששרו אותו ביוונית, ופוליקר עצמו, ששר את הגרסה העברית. בסופו של דבר, השיר לא נכלל באלבום, לאחר שהוחלט שיופיעו בו רק לחנים מקוריים.

יהודה פוליקר ויעקב גלעד עם אבא שלו. צלם : עדי אבישי

"בהתחלה לא חשבנו שהשירים שהוקלטו לתוכנית יהפכו לאלבום, אבל תוך כדי השיחות בינינו הבנתי שקרה להם משהו, שנגעתי להם באיזו יבלת, בפצע מדמם שהרבה שנים רצה לצאת החוצה", משחזרת עופר. "בסופו של דבר, יהודה ויעקב החליטו שהם הולכים לעשות אלבום שלם שכולו עוסק רק בנושא הזה. הייתי מעורבת בעבודה על האלבום לאורך כל הדרך, כשהם שלחו אלי את השירים.

"בעקבות התוכנית קיבלנו המון מכתבים ותגובות מרגשות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה אנשים מפורסמים דיברו על החיים כבני הדור השני עם הורים שהם ניצולי שואה. השירים היו מהממים ומצמררים, ואם יש משהו שאני גאה על כך שהטבעתי בו את חותמי, זו העובדה שהייתי הזרז שהוביל להקלטת האלבום".

כשהם נחושים בדעתם לסגור מעגל עבור הוריהם ובעיקר עבור עצמם, גלעד ופוליקר החלו לעבוד על האלבום. ברובם הוקלטו השירים באולפני טריטון, ועל חלקם עבדו באולפני קולינור, די.בי וסינטרון. על הטקסטים אמון היה גלעד (מלבד "פרחים ברוח" ו"התחנה הקטנה טרבלינקה"), על הלחנים פוליקר, ועל העיבודים המוזיקליים חתומים פוליקר, גלעד ויועד נבו (רגע לפני שהצטרף לאתניקס). המיקס הופקד בידיו של סיימון ויינשטוק, שהגיע במיוחד מאנגליה כדי לעבוד על האלבום.

שיאים של רגש
"האלבום היה כל מה שחלמנו עליו", מספר גלעד, "הוא היה המשך של 'עיניים שלי' מבחינת הסאונד, שילוב של בוזוקי עם גיטרות חשמליות, בין מזרח למערב. רצינו לשלב בין סאונד עדכני של אותה תקופה לסאונד של רוק ואתני ים־תיכוני. התמקדנו בשילובים של כלי נגינה שבדרך כלל לא השתמשו בהם באותם זמנים".

באלבום הביא פוליקר את כישוריו המוזיקליים לשיא כשניגן במרבית הכלים: בוזוקי, גיטרה חשמלית, בס, אקורדיון, כלי הקשה וקלידים. כמו כן השתתפו בנגינה ז'אן פול זימבריס (תופים וכלי הקשה), איתי הבר (קלידים), אלי מגן (קונטרבס) ואיתי זילבר (גיטרה בס).

"אני זוכר שהם חיפשו משהו מיוחד", משחזר אלי מגן. "הם רצו להביא משהו שלא נעשה פה. מכיוון שלא היה לי תפקיד כתוב, ניגנתי רק את מה שהרגשתי. התחושה הזו עברה באלבום, שמחובר יותר לרגש". "כששמעתי את השירים בזמן ההקלטות, התחושה שלי הייתה של אלבום מטלטל בעוצמתו. משהו שלא היה כמותו", מוסיפה הזמרת יהודית תמיר, שתרמה את קולה ל"אפר ואבק". "עד אותו אלבום אף אחד לא נגע בצלקות שנגרמו לדור השני לניצולי השואה בכזו עוצמה ובכזו פתיחות ושלמות. אני בתוכי הרגשתי כבר אז שהאלבום ייגע בהרבה אנשים".

את שיר הנושא "אפר ואבק" כתב גלעד על הביקור הראשון של אמו בפולין. הוא חשש מהשלכות הנסיעה עליה ודרך השיר העביר את תחושתו: "ואם את נוסעת, לאן את נוסעת? שנים וכלום עוד לא נמחק". עד היום הוא לא שוכח את הלילה הקריר באולפן, שבו באה לידי ביטוי עבורו המהות האמיתית של האלבום. "אני זוכר שהבאתי את הורי לאולפן, וכשהשמעתי לאמי את 'אפר ואבק' באוזניות היא בכתה וחיבקה אותי. הרגשנו שהענקנו להורינו את השירים האלה, כי ידענו שמה שחשוב לניצולי השואה זה בעיקר שיזכרו אותם".

על אף נושאי השירים, "אפר ואבק" לא נחשב אלבום שואה קונספטואלי–טיפוסי: חלק משיריו עסקו בדור הצברים, הדור השני שגדל בארץ ונאלץ להתמודד עם הריאליזם הישראלי העכשווי והלא פשוט במדינה שאליה עלו הוריו. כך למשל "רדיו רמאללה", שאותו הקדיש גלעד לחלל צה"ל אברהם ג'ורי, מדריכו בתנועת הנוער בנק"י שנהרג בשנת 1964. בשיר הוא מתאר נער שמאזין לרדיו רמאללה ששידר בשנות ה–60 שירי פופ ורוק'נרול מאמריקה והיה מעין אורים ותומים לנוער הישראלי בארץ.

יתר על כן, בשירים "אהבה הורגת" ו"מכאן ועד בכלל" שר פוליקר על אהבה כוזבת, וב"כשתגדל", אחד מהשירים הכי מושמעים בימי הזיכרון, הוא כתב על ילד שגדל וחי בארץ וחלם חלומות עד שנפל כחלל צעיר.

הלינה בירנבאום. דובר צה"ל

מחיר העבר
"בגלל", השיר החותם את האלבום, מספר בצורה הבולטת ביותר על הצלקות שהשואה הותירה על בני הדור השני. רק שהוא כמעט נגנז. "הייתה לנו התלבטות קשה אם להכניס אותו לאלבום, גם כי הוא פחות קומוניקטיבי, גם כי במבנה של השיר הוא שונה לחלוטין. הפלייבק היה מוזר. היינו בטוחים שהוא יישאר בסוף בחוץ", נזכר גלעד. "יום אחד יהודה התחיל להשתולל באולפן עם איזה טראק תופים, ויועד הדליק אותו וגרם לו להשתולל עוד יותר. אמרתי להם: 'אתם משתוללים ככה? סבבה, גם אני'. למחרת הבאתי את הטקסט של 'בגלל'. אמרתי ליהודה לירות את הטקסט. כל השיר מאולתר לחלוטין, ואני לא מתחרט לרגע שלא גנזנו אותו".

גלעד מודה שכשהאלבום היה מוכן, הם לא ידעו מה יעלה בגורלו. עתידו היה לוט בערפל מבחינתו. "כשניגשנו למנהל חברת התקליטים, שכל פעם הוסיף לנו תקציב כי חרגנו ממנו בשל ההפקה היוקרתית, לא שיערנו בכלל שישמיעו את השירים. לא האמנו באלבום וכמובן לא עשינו אותו בשביל שיצליח או יימכר. הרגשנו שאנחנו חייבים להקליט את השירים ולעשות זאת. גם מנהל חברת התקליטים אמר שחשוב שהאלבום הזה ייצא, גם אם ייכשל".

מה רבה הייתה הפתעתם מכך שלא רק שהאלבום נמכר, אלא הוא עשה זאת בגדול. עד שנת 1990 נמכרו ממנו למעלה מ–70 אלף עותקים, והוא נחשב לאחד האלבומים הנמכרים והמצליחים באותו עשור. לא כי הוא כלל להיטי מיינסטרים קלילים, אלא כי הוא צייר אספקלריה מדויקת לפרטי פרטים של ארץ ישראל האמיתית: זו שאינה מושלמת או שלמה, זו שאינה אוטופית או חולמנית אלא זו החיה את ההווה ומשלמת מחיר גם על העבר.

את הפקת האלבום ליוותה הבמאית אורנה בן דור. הסרט "בגלל המלחמה ההיא" שיצא ב–1988 כלל את הסיפורים של הוריו של פוליקר ואמו של גלעד ואת דרכי ההתמודדות השונות שלהם עם הטראומה. עד היום הוא מוקרן במסגרות חינוכיות שונות ונחשב לאבן דרך חשובה בסוגיית בני הדור השני. הפעם הבאה שבה פוליקר נגע בנושא הייתה בערב יום השואה של אותה שנה, אז הוא הופיע יחד עם שלמה ארצי במופע שנשא את השם "בגלל המלחמה ההיא".

30 שנה עברו מאז צאת האלבום, ועדיין לא חווינו אומנים כמו פוליקר וגלעד, שהעזו לשבור מוסכמות ולפתוח קבל עם ועדה את פצעיהם האישיים בצורה הכי כנה וטבעית ובעוצמות רגשיות כאלה (רק שלמה ארצי התקרב לכך עם אלבומו "חום יולי אוגוסט", שיצא באותה שנה). וזו ככל הנראה הסיבה לכך שהאלבום זכה להצלחה רחבה כזו. כי כשמהפכה מוזיקלית מתמזגת עם תעוזה טקסטואלית ורעיונית כזו, התוצאה היא מורשת נצח ופריצת הגטו הנפשי, שספק אם היה נפרץ אלמלא האלבום.